ששת ימי בראשית / נירה פנסו

ששת ימי בראשית

נירה פנסו - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הקיבוץ שלנו נחשב לאחד הקטנים. סה"כ כמאתיים חברים ועוד כמאה ילדים עד גיל 18. בנוסף יש עוד כמה עשרות מתנדבים מכל העולם, שבאים לפרקי זמן קצרים, ומשרים עלינו אווירת רעננות אוניברסאלית, וכמה עובדים שכירים שגרים בקרית שמונה. זוהי אוכלוסיית הקבע.

איור מאת יעקב גוטרמן

הישוב סמוך לאפיק נחל הבניאס. לאורך הגדה חורשות עבותות של עצי איקליפטוס וצפצפה, דולב וערבה, וגם הרבה עצי גן כמו תות, תאנה, גפנים מטפסות, שרידים לבוסתני הכפרים שקדמו לנו ואינם כאן יותר. קילומטרים ארוכים של עלווה ירוקה ופכפוך של מים, שנקראים בפינו "הג'ונגל" משתרעים מכאן צפונה. בג'ונגל ישנם תנים, שנשמעים למרחוק בלילות, דרבנים, חזירי בר, ברווזים, עופות מים, דגים.

 

לפני מלחמת השחרור היו כאן כפרים ערביים. עד מלחמת ששת הימים היו מקורות הבניאס בידי הסורים, אך לאחר כיבוש הגולן התוודענו לכפר הקסום שבו פורצים מעיינותיו. בחורף עומדים רוב העצים בשלכת, ולעיתים גואה הנחל על גדותיו ומציף את סביבתו. כשהייתי בת חמש עלה הנחל ביתר שאת והציף את רוב שטח הקיבוץ, עד כדי כך שהיו צריכים לפנות מתוך הקיבוץ את כל הילדים.

 

היינו בגן מעין. היה יום שישי, חודש ינואר, ירד גשם זלעפות. בארבע אחר הצהריים הדלקנו נרות ועשינו יום הולדת ארבע לורד. חדווה שהייתה גם הגננת שלנו ניצחה על החגיגה, שהייתה קבועה ואחידה לכל ילד בתורו:

1. שורת הילדים נכנסת בשיר תהלוכת יום ההולדת.

2. מתיישבים על שרפרפי העץ הקטנים שמסודרים במעגל בפינת הספר וממשיכים לשיר.

3. כל מי שרוצה לברך את ילד היומולדת, קם ומברך.

4. משחקים משחק לפי הזמנת הילד.

5. מרימים את הילד על כיסא עם אחד לשנה הבאה.

6. אוכלים עוגה, אומרים מזל טוב ושבת שלום והולכים הביתה.

 

באותו ערב, לאחר ארוחת הערב בחדר האוכל הגענו עם ההורים לגן, כרגיל, לשמוע סיפור ולשכב לישון. אבא הקריא לי מהספר "אני רוצה להיות ציירת" - שהיה רשום בחרוזים, והיו בו ציורים מרהיבים. כבר ידעתי את כולו בעל פה ותיקנתי לאבא את הטעויות שהיו לו בקריאה. אחרי שעת הסיפור כולם הלכו לשירותים, צחצחו שיניים ושכבו במיטות. חדווה כיבתה את האורות בחדרים ואמרה לילה טוב. ההורים הלכו לדרכם והגשם לא הפסיק לרדת. שקעתי בשינה עמוקה כל כך, שלא היה ברור אם אני חולמת מה שקרה אחר כך. השעה הייתה עשר בלילה. עלטה גמורה, וקווים ישרים של פנסים שמתרוצצים באוויר ומסנוורים אותי. צלילים של דשדוש בתוך מים וקולות זרים ומוזרים. אסרו עלינו לרדת מהמיטות, כי הגן היה מוצף במים. כל מבוגר עטף ילד בשמיכה ונשא אותו לחדר האוכל. אבא שלי לקח את ורד ואני נישאתי אחר כבוד על כפיו של דוד בובי. גם בחדר האוכל שררה אפלה והתאורה היחידה הייתה מפנסים. הכל נעשה בחיפזון. היה חשש ששיטפון המים עוד ילך ויתגבר והמים יכסו את הכביש.

 

סיפרו לנו שהנחל עלה יותר מתמיד, שיש שיטפון גדול, ומפנים אותנו לכפר גלעדי. כפר גלעדי ממוקם על גבעה נישאה, והמים לא יכולים לכסות אותה.

 

מעולם לא הייתי בכפר גלעדי לפני זה. זה היה מקום רחוק עוד יותר מקרית שמונה, ונראה לי מעבר להרי החושך. העלו אותנו למשאית ופינו אותנו מהבית ליומיים וחצי, עד שהנחל נרגע. אין לי מושג איך ארגנו לנו ביגוד והנעלה, ואם בכלל החלפנו את הפיג'אמות שלנו במהלך היומיים האלה. בילינו אותם בכפר גלעדי, בבית ילדים שהתפנה עבורנו, וילדי כפר גלעדי זכו ליומיים וחצי בבתי הוריהם.

 

באותו קיץ הביאו דחפורי ענק שהעמיקו את אפיק הנחל ודירגו אותו באמצעות שלושה סכרים.

 

כמה שנים אחרי זה, כשהיינו בכיתה ג', פתאום באמצע הפסקת עשר, כשכל המטפלות ישבו במעגל ושתו את הקפה שלהן ואנחנו שיחקנו, הייתה צפירה והורידו אותנו למקלט. הביאו מלא משחקים, וגם את ארוחת הצהריים אמרו שנאכל במקלט. אחר כך חמדה וליזי הביאו מצעים כדי להכין את המיטות למנוחת הצהריים וכך חלפו להם כמה ימים מבלי שנתנו לנו לצאת מהמקלט. לא הייתה מקלחת במקלט, ולשירותים שימשה חבית ברזל מסוידת עם מכסה פלסטיק של אסלה, ללא שטיפה. אחרי שסיימת - כיסית במכסה. לכל בית ילדים יש מקלט משלו, מין צינור תת-קרקעי עם מדרגות בשני הקצוות. ההורים משתמשים במקלטים השכונתיים, והמטפלות והמורות שלנו נמצאות אתנו ושומרות עלינו. לא ראינו את הורינו במהלך השהות במקלט. בערך פעם ביומיים העלו כמה ילדים למקלחת מהירה בבית הילדים, בין ההפגזות. הפגזה אחת הרסה בית של חבר, ואחרת הפכה את המדרכה של מתפרת הילדים. כך עברו כארבעה ימים. ביום שישי בלילה התעוררתי בחושך במקלט וכל הילדים ישנו. ראיתי שאין אף מבוגר, אבל ממעלה המדרגות נשמעו קולות נמוכים. החלטתי לעלות ולבדוק. ביציאה מהמקלט ראיתי קבוצת מטפלות רובצות על הדשא ומשוחחות. אחת מהן הבחינה בי והבריחה אותי חזרה למטה.

 

בשבת אחר הצהריים שיחררו אותנו סופסוף אל בתי ההורים. הלכתי אל סבתא.

 

-"איך היה במקלט, סבתא?"

-"אני לא למקלט, אני בבית," סבתא השיבה בבוז.

-"מה?" נדהמתי, "למה לא ירדת למקלט בהפגזות?"

-"אני ללכת למקלט, לשבת חצי שעה, סבא ציטרון עשית פיפי, סבא ברמן עשתה קקה, בסוף מירה עשית פוק. אני ללכת הביתה, לא למקלט".

 

סבתא שלי דוברת חמש שפות אבל העברית שלה לא משהו.

 

הבטתי על הרמה הסורית והיה קשה להאמין שהיא בידינו. אמרו לנו שמעכשיו יקראו לה רמת הגולן. ביום ראשון לקחו אותנו לטיול בכפר הבניאס ובמבצר נמרוד. סרן רם הסביר לנו איך כבשו את הגולן והחרמון, ואני לא הצלחתי לתפוס איך כל שפעת המים של הבניאס שלנו פורצת מתוך ההר הזה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: