פורים של הגדולים

נירה פנסו - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עכשיו כשאנחנו כבר בכיתה ט' מרשים לנו להשתתף במסיבת הפורים של המבוגרים. אבל בגלל התאונה המצערת שאירעה עם המשפחה הקנדית כנראה יהיה אבל ויבטלו את נשף פורים.

איור מאת יעקב גוטרמן

בכל פעם שמישהו מת בחודש שלפני פורים מבטלים את חגיגת פורים וכולם מקללים אותו. זה בכלל לא הוגן שהפורים הראשון שלנו עם המבוגרים יבוטל. המטפלת שלנו אומרת שממילא יש לנו פורים בבית הספר וצריך להסתפק בזה. אין מה לעשות. אבל בסוף החליטו במזכירות שבגלל שארלט, זו האישה הקנדית שנהרגה מבעלה, לא הייתה חברה ותיקה מספיק, אז לא יתאבלו כל תקופת השלושים אלא רק חצי מתקופת השלושים, אז זהו שכן יחגגו פורים. אפשר יהיה להשתגע כהוגן בפורים של המבוגרים. מסיבת הפורים של המבוגרים זו המסיבה, בה"א הידיעה, שכולם מחכים רק לה, במשך כל השנה, וברגע שהיא מסתיימת כולם מתחילים להתגעגע ולחשוב על המסיבה של השנה הבאה.

 

כבר בשבוע שלפני פורים מקשטים את חדר האוכל. דיני, המורה שלנו לציור, שיש לה שתי ידיים ימניות, שזו הדרך של חדווה לתאר מישהו מוכשר במיוחד, מציבה סביב חלל האולם שלל דמויות קומיות וסצינות מסיפורים וסרטים ידועים, הכל לפי הנושא שנבחר לאותה שנה. בעזרת כמה קרטונים וכמה בריסטולים וניירות צלופן וגואש היא מצליחה להקנות לחדר האוכל נופך חדש וליצור בחלל הגדול אווירה מפעימה ומרתקת ומאוד-מאוד מזמינה. לפעמים היא קוראת לי לעזור לה ואז אני ברקיע השביעי. אני רק גוזרת רצועות נייר לפי הוראותיה והיא כבר יודעת מה לעשות בהם. העיצובים של דיני תמיד מרשימים ומפתיעים מחדש. בכל החגים היא זו שמקשטת את האולם. אם קורת איזו תקלה ומישהו אחר עושה את זה - זה לא יוצא אותו דבר.

 

כשלושה ימים לפני החג מתחילים לבנות את הדוכנים. הדוכנים הם ארבעה דלפקים מעץ שבונים בארבע פינותיו של האולם. בשניים מהם מוזגים את המשקאות ובשני האחרים מגישים את האוכל. הנושא המרכזי של פורים השנה הוא המערב הפרוע, לכן דיני מעצבת את הדלפקים בצורת בארים מסרטי המערב הפרוע. אחד הבארמנים של הערב אמור להיות אבא שלי, שמבין במשקאות חריפים ובהשפעותיהם. למרות שאיש אינו רשאי להיכנס למסיבה ללא תחפושת, אבא שלי נכנס בדיוק כמו שמתחשק לו - בלבוש היומיום שלו, כי אף אחד לא אומר לאבא שלי מה לעשות ואף אחד לא מתעסק איתו. אבא יעמוד שם וימזוג משקאות לכל החברים, מיני עירבובים שידועים רק לו, ואם אני ארצה לטעום איזו לגימה אוכל רק לחלום על זה. או אולי לנסות לגשת לבר השני, שבו בובי מוזג. אמנם הוא לא נותן שום דבר שאבא לא מרשה, אבל אולי בהמשך הערב, כשהוא יהיה כבר שתוי הוא יסכים. או שאשלח את עידן ואת דן-דן להביא לי משקה. ביום האחרון לפני המסיבה מזיזים את כל השולחנות אל מחוץ לחדר האוכל ומסדרים את הכיסאות סביב סביב במעגל. כך שהקהל ישב בשלושת רבעי עיגול סביב רחבת הריקודים - מול הבמה. על הבמה תזמורת. הקיבוץ שלנו הוא היחיד בסביבה שיש לו תזמורת משלו. על התופים אלי. בחצוצרה ראובן. גדעון על הגיטרה. לוקי באורגן ובאקורדיאון רפי. התזמורת הזו מנגנת את כל ריקודי העמים מכל העולם מאז ועד היום. בסוף הערב – כשמתעייפים הנגנים – נכנס צבי עם המערכת ומנגן ריקודים סלוניים. בשלב זה יש לנו מריבה קשה עם דור המייסדים. אנחנו תמיד רוצים את האבנים, את הדלתות, את קרידנס ריוויול, את סנטנה. והם - הם תמיד רוצים את החצוצרה של ריי קוניף. אבל זה רק בסוף.

 

בתחילת הערב מעמיסים את הבארים במשקאות. כשמגיעה השעה היעודה מתכנס כל הציבור במבואה של חדר האוכל. כל אחד במיטב תחפושתו ואיפורו. אני לא נסגרתי בדיוק על מה אני מתחפשת אז עשיתי מין עירבוב: לבשתי חצאית ירוקה, שמגיעה עד לריצפה (בדרך כלל אני לא מורידה ממני את הג'ינס, גם בלילה). לבשתי חולצת מלמלה עם המון תחרה, והכנסתי את שוליה לתוך החצאית (בדרך כלל מעל הג'ינס שלי באה חולצת פלנל משובצת, כמה שיותר ישנה, ששוליה תמיד מתנפנפים ברוח). את השיער שלי מתחתי היטב ואספתי בקוקו עם צעיף שקוף בצבע החצאית, (בדרך כלל השיער שלי פרוע בסגנון ג'ניס ג'ופלין). אני חושבת שרציתי להיות מישהי. אבל אני לא בדיוק יודעת מי. קצת לפני המסיבה הלכתי עם טל לבית של ההורים שלה ואמא שלה איפרה אותי בסגנון רומני כבד. נתתי מבט ארוך במראה ולא זיהיתי את עצמי. וגם המבטים שננעצו בי במהלך הערב – כנראה לא ממש זיהו אותי לפחות בהתחלה. הכי נחמד היה לקלוט את הרגע שמזהים. ואז מגיבים: יש כאלה שאומרים, הי, את כלכך התבגרת, אי אפשר להכיר אותך. ואחרים אומרים, וואו, הורדת מעליך כמה שנים, (כאילו כמה שנים כבר אפשר להוריד מארבע עשרה...) קצת מבלבל את המוח העניין הזה.

 

עמדנו כך, במבואה של חדר האוכל, עד שהמבואה כמעט והתפוצצה מעומס הקהל ואז נפרצו דלתות האולם וכולנו שעטנו פנימה ברונדו עליז לצלילי התזמורת. הסתדרנו ברביעיות אקראיות וצעדנו במעגל שהקיף את האולם. על הכסאות מסביב התיישבו הזקנים והביטו בעיניים כלות בצועדים המחופשים שגם ככה, בחיי היומיום היה קשה להם לזהות. ה"רונדו" נמשך כעשר דקות, והיה באמת עליז ומלבב. היה קשה להפסיק ולהתיישב. ניצלתי את ההפסקה במוזיקה ורצתי להגיד שלום לסבתא שלי שישבה לה בנחת בין חברותיה.

 

הגיע תור ההופעות. את ההופעות הכינו החברים לפי השכונות. אני צריכה להסביר לך, יומני היקר, שאמנם הקיבוץ איננו ירושלים אבל גם הקיבוץ בנוי שכונות-שכונות. כל שכונה, שהיא שיכון שכולל כמה משפחות חברים שנמצאים באותה שכבת גיל – הכינה הופעה בנפרד. מנחה הערב היה כרגיל בני. הוא הפליא בבדיחותיו ובסיפורי נפלאותיו, ומילא את החלל שבין הופעה להופעה בנוכחותו השרמנטית. כאשר החלה התזמורת לנגן הוא תפס את חלילו והצטרף אל התזמורת בנעימות סולו נוגעות אל הלב, שכה סתרו את קלילותו המתבדחת היומיומית. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על החולצה שלו, שהייתה זרוקה על הרצפה בחדר שלנו, והתחתונים הלבנים של ורד מתחת למיטה שלה לפני כמה שנים. ההופעות היו רבות, וכנראה גם מצחיקות ומוצלחות והחברים להוטים היו כולם לזכות בפרס הראשון עבור ההופעה הטובה ביותר. אבל אני הייתי עסוקה בלמצוא את דן ואת עידן שטרם ראיתי הערב. שרי ורד ישבו ממש לא רחוק מהיכן שהייתי. הוא התחפש לקאובוי והיא כנראה לא התחפשה ממש: פשוט, התלבשה כאילו יוצאת היא לעבודה בטורונטו: נעלי כסף על עקבי סיכה. תחתוני כסף שמעליהם אבנט זוהר. בתוך טבורה נצצה אבן חן. חזיה תואמת לכל אלה, תסרוקתה הגבוהה, הרגילה, האיפור, כבד מתמיד, וצעיף שקוף שאחז במותניה וגלש לרצפה. רציתי לגשת אליה אבל אז הבחנתי בצמד ידידי שניגשו לבאר של אבא שלי.

 

עוד מרחוק אפשר היה להבחין בנימת השיח שהתנהל שם. השניים כנראה ביקשו לשטוף את הגרון כדי להקל עליהם להשתלב במסיבה. אבא – שומר חוק וסדר שכמותו – טען שלא שותים מתחת לגיל שמונה עשרה. כבר ראיתי את היד של עידן מנסה לסחוב בקבוק בלי שאבא ישגיח, אבל דן תפס לו את הכתף ולחש לו באוזן. שניהם פנו והסתלקו משם. רציתי להציע שנלך לנו שלושתנו אל ביתו של אבא וניקח לנו אחד מבקבוקי הליקר שיש לו בארון, יש לו באר משקאות עשיר לפחות כמו הבאר במסיבה כאן. אחר כך נחזור למסיבה והם ירגישו יותר שייכים. אבל באותה שניה התזמורת פצחה בריקוד השלישיות, שאני מתה עליו, וזה אחד הריקודים המעטים שאני מכירה. לטל ולי יש סימן מוסכם – כשמתחיל ריקוד השלישיות – שתינו מתלבשות על אורי ופורצות אתו אל המעגל הכללי. בכל בית הבן עובר אל זוג הבנות הבא והן מקבלות את הבן מהזוג מאחור. זה נמשך כך עד שמישהו מהתזמורת מתעייף, מה שאומה שזה לוקח ה ר ב ה זמן. ריקוד כייפי. מצחיק. אנחנו נופלות מצחוק מכל הבנים האלה, איך הם רוקדים, בכל הגילים, בכל התחפושות. כשהתחיל הריקוד הזה, מצאתי את אורי, אבל טל לא הייתה בשטח אז תפשתי את ורד. לרקוד עם ורד זה ממש בלאגן כי היא תופשת התקפים של צחוק כל כך הסטרי שזה מידבק ויכול להרוס לנו את כל הריקוד. אבל לאורי כל הכבוד. אף בן מהכיתה לא מעיז לקחת ככה שתי בנות ולרוץ איתן סחור-סחור סביב חדר האוכל. וכשמגיעים לפזמון כל אחד מתכופף ונכנס ברווח שבין שני האחרים. בקטע האחרון נותנים ידיים במעגל ורוקדים בשלישיה. ואז הבן עובר לצמד הבנות הבא. ככה רקדנו ורקדנו ודי מהר נגמרו הריקודים שהכרתי, וגם ההופעות כבר נגמרו, ניגשתי בפעם המיליון לקחת פיצה מדוכן האוכל, ולנשנש יחד עם זה כמה זיתים ברוטב עגבניות חריף. התזמורת כבר התחילה להתקפל, ואני התחלתי להרגיש כאב בטן קל, שתוקף אותי כמעט כל ערב, ומכריח אותי לפתוח כפתור בג'ינס. לפעמים גם חצי מהריצ'רץ'. היום לבשתי חצאית ארוכה ולא היה לי מושג איך אני פותחת את הריצ'רץ' מבלי שהיא תיפול. התיישבתי מאוד בכבדות על אחד הכסאות וראיתי שהאולם הולך ומתרוקן. השעה הייתה בסך הכל אחת עשרה וחצי. אולי רבע לחצות. צבי כבר נכח בעמדת המערכת ובחר להתחיל את תכניתו בריקוד פסאדובלה סוער. מיד קמו זוגות והתחילו לבחוש את רצפת הריקודים, גם שרי ורד ביניהם. כשהדי-ג'יי צבי בחר להחליף את הפסאדובלה בריקוד מזרחי שרי התחילה לענטז ולסובב את הבטן, וכל הזקנות פערו עיניים. רד המשיך לרקוד לידה אבל גם קבוצה של מתנדבים צעירים קיפצו מסביבה, ואני הבטתי בקהל וקראתי בפני האנשים את מחשבותיהם ומשפטם וגזר דינם על שרי. גם אבא שלי הביט עליה מאחורי הבאר. היא באמת מהפנטת. איך היא מעיזה, בעצם, ככה, באמצע חדר האוכל, בתחתונים וחזיה, לנענע...

 

ארקאדי, המכונה שוטה הכפר מתיישב לידי ומתחיל לדבר. יש לו פילוסופית חיים שלא מסתיימת. נו, מה דעתך, נסיכה? על המסיבה? הא? פורים שלנו. אין על פורים. כל יום פורים אצלנו בכפר. תראי את זאת - חושבת שהיא מלכה. ואת יודעת מה? צודקת. מי שהיא לוקחת הערב מביא לה מה שהיא רוצה. בכל יום אחר בשנה כולם כל כך מלאכותיים וצבועים. תראי כמה אמיתיים הם עכשיו...

 

לא קיבלתי ברוח טובה מה ששמעתי על שרי. קמתי בצורה מאוד לא מנומסת וצעדתי נמרצות לכיוונם של דן ועידן. תפשתי כל אחד מהם בזרוע אחרת ומשכתי אותם החוצה. בואו נלך להביא בקבוק מהבית של אבא שלי, אמרתי להם. בקבוק אקסטרא-פיין.

 

השארתי אותם לרגע בחוץ ונכנסתי לקחת בקבוק אקסטרא-פיין מהבית של אבא. הרגשה מוזרה. להבריח בקבוק אלכוהול מתוך ארון המשקאות העשיר שלו. צעדנו לנו בנחת על פני מגרש הכדורגל בכיוון למגורי הנעורים. אני מצד אחד ושניהם צמודים זה לזה מהצד השני. טיפות הטל המנצנצות דגדגו לנו את הנעליים ואני ידעתי שכאשר נגיע לחדר שלי יהיו קצות המכנסיים המתרחבים שלי רטובים. היה לי ברור שאנחנו בדרך לחדר שלי כי עידן רצה שנלך אליו, ואצלו אני לא מסתדרת. הבקבוק היה ביד שלו אבל אני כבר פניתי להיפרד כי ממש לא בא לי ללכת לחדר שלו. ליד החדר שלי אמרתי לילה טוב ופניתי להיכנס פנימה, אבל אז דן אמר, גם אני נכנס כבר לישון. עידן ניסה ככה קצת להתגושש איתו אבל דן לא מתייחס לשטויות האלה שעידן עוד לא נגמל מהן. אז אני בא אתכם. עידן אמר. התחלתי להרגיש שעידן קצת נדבק אבל היה לי נורא חבל להרגיש עליו ככה. אז הרשיתי להם לבוא לחדר שלי. שניהם התיישבו על המיטה של ורד ואני נזרקתי על המיטה שלי. אחר כך קמתי. הייתה לי הרגשה שעל הרגליים שלי תלויות שתי משקולות. הלכתי להביא שתי כוסות פלסטיק ענקיות. עידן אמר שהוא לא שותה. מזגנו את האקסטרא-פיין לתוך הכוסות, עד השפה. התיישבתי על כיסא הקש שלי ועשינו "לחיים".

 

הייתי אמורה להשכים מוקדם למחרת, להתארגן ולצאת ליום עבודה בגן 'מעיין'. בחופשת הפורים מחייבים אותנו ביום עבודה בקיבוץ. השעה הייתה כמעט שתיים בלילה. לא חשבתי על העבודה שלמחרת, ולא על המטפלת הקשוחה חנה, שאני צריכה לעבוד איתה. שתיתי את המשקה שלי לאט-לאט ושמתי לב שבכל לגימה אני מרגישה את הצריבה שלו פחות ופחות בתוך הגרון שלי. עידן ודן ישבו יחד צמודים על המיטה של טל, בדיוק מולי והביטו בי. מידי פעם החליפו מבט ביניהם. חשתי צריבה מהמבטים שלהם. מהקירבה שלהם זה לזה. סיימתי את השתייה ועמדתי למזוג פעם נוספת אבל הראש הסתחרר לי ונפלתי חזרה לכיסא. דן קם ומילא לי את הכוס.

 

אחר כך שם במערכת את התקליט החדש של הפינק פלויד והתיישב חזרה במקומו, ליד עידן. התחלתי לגלגל את הראש מצד לצד, בקצב המוזיקה. משהו בראש ובחשיבה הלך רחוק רחוק אחורה ובו זמנית המוזיקה התקדמה מהר מהר קדימה ונוצר איזה חיכוך מעניין במערכת הזמנים. נזכרתי בימים שהיינו בני תשע ועבדנו רק שעה אחת במשך היום. שעה של תורנות מטבח, או חדרים או כיתה. כמה שמחתי תמיד לסדר ולשטוף את אולם האוכל שלנו, כשהרדיו פתוח עד הסוף ברשת ב' ושירים היו ממלאים את החלל בצלילים מעתירי אנרגיה. אנרגיה. המילה שקיבלתי משרי. במיוחד אהבתי את השירים בימי הזכרון. אלה היו השירים הכי יפים במקבץ מרוכז. הכרתי את כל המילים, את כל המנגינות, את כל העיבודים. באותה תקופה התחילו לשמוע את ירושלים של זהב, והשמיעו אותו עשרות פעמים ביום. הייתי מטורפת על השיר הזה. אבא שלי אפילו קנה לי את התקליט הקטן של שולי נתן, עם השיר הזה. הייתי שוטפת את הבית במגב, ושרה אותו בו זמנית כאילו אני שולי נתן ואני זו את שעומדת על הבמה בפסטיבל הזמר וקוצרת את התשואות במקומה. כשדן קם להפוך את הצד של התקליט היה נדמה לי שכבר הפכו את התקליט כמה פעמים אבל כשפתחתי את הפה לשאול למה לא מחליפים מוזיקה יצאו לי קולות מוזרים. ראיתי אותם יושבים רחוק רחוק ומעבירים הערות ביניהם. כל הערה לוותה במבט מבין. התחלתי לנענע את הראש בקצב הולך וגובר עד שלפתע פתאום הפניתי את הפה לצד וסילון ענקי של קיא התפרץ לי מתוך הגרון ישר אל הרצפה.

 

המשכתי לנענע בראש פעם לכאן ופעם לכאן. דן ועידן קפצו על רגליהם והרימו אותי מהכיסא. הם השכיבו אותי על המיטה וחלצו לי את הנעליים. הם סילקו את כיסוי המיטה וכיסו אותי בשמיכה. הם הביאו סמרטוט וניקו את הריצפה. אחר כך כיבו את האור ויצאו מהחדר.

 

התעוררתי עם אור ראשון,עם השעון המטרטר, התלבשתי בבגדים נקיים ורצתי לגן. הייתה לי הרגשה איומה, חולשה ועצבים ביחד, ולא היה לי מושג איך להעביר את היום בשלום. המטפלת חנה נחשבת מאוד קפדנית, ואיך שהגעתי מצאתי שהוציאה את כל הכיסאות הקטנים של הילדים אל הדשא וביקשה ממני לרחוץ אותם במי-סבון לקראת פסח. הבטתי בערימה הגדולה של הכיסאות שהייתה מוטלת על הדשא והעיניים שלי הכפילו כל כיסא בעשר בערך. בתוך הראש שלי דפקו איזה מליון פטישים.

-                      את בסדר? חנה שאלה.

-                      יש לי כאב ראש נורא. עניתי לה.

-                      אם זה ככה את יכולה ללכת לשכב. אני יודעת שהייתם במסיבת פורים אתמול. בעיניים שלה ראיתי את הבוז הזה שאני מרגישה כשאני לא עומדת בציפיות.

 

בחדר שלי עמדה קרירות וריח קלוש של הקאה עמד באוויר. המיטה שלי, כשנשפכתי אליה, הייתה קפואה. אני שונאת לחזור לישון בבוקר. התגעגעתי לחום ולכיף של המוזיקה. האוירה שהייתה כאן לפני מספר שעות הותירה חלל מחניק. לא הצלחתי להימלט מההרגשה הנוראית שאיכזבתי את חנה. היא בטח תחשוב עלי דברים נוראים. וגם עלולה לספר לאבא שלי. או למטפלת. כל המידע תמיד זורם אליהם איכשהו. אבא עלול להעניש אותי בגלל מה שקרה, ואני מאוד מקווה שהוא לא יגלה שחסר לו בקבוק אחד של אקסטרא-פיין בארון המשקאות.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: