במחנה הקנאים והרומאים / נירה פנסו

במחנה הקנאים והרומאים

נירה פנסו - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היום אני רוצה לספר את הסיפור על מחנה הקנאים והרומאים. לפני מספר ימים יצאנו למחנה הזה, והדבר הכי טוב שאני יכולה לספר עליו זה שהוא כבר נגמר, ושוב אני נמצאת אחרי מקלחת טובה על מיטתי הנוחה בשכיבה על הבטן - הראש נשען על שמאל ויד ימין עסוקה בכתיבה ביומן.

איור מאת יעקב גוטרמן

מראש לא אהבתי את הרעיון לצאת למחנה. לשהות ביער עצי אורן שבצילם המתעתע אתה מרגיש כאילו אתה בשמש הלוהטת, הרחק מהבית וממקור מים שאפשר לטבול בו לפחות פעם אחת ביום (על מקלחת רגילה אני כבר בכלל לא מדברת). עם ארוחות שמבושלות על אש פתוחה ויש להן ריח של עשן ולהישאר כל הלילה ערים מפחד שמישהו יבוא ויצבע לך את הפרצוף במשחת שיניים, כל אלה ממש לא בשבילי. אני ילדה כזאת, כל אחד יודע. לא אוהבת טיולים. לא אוהבת מחנות. פדלאה.

 

אבל הפעם היתה סיבה להתלהב מאוד מהיציאה למחנה: זה פשוט מאוד, המדריכים נעמה ודורון צירפו אלינו את עידן, שיעזור לנו בבניית המתקנים. דורון ועידן וכל הבנים שלנו - היו בטוחים שאנחנו קוטפים מקום ראשון במחנאות. בעצם זאת פעם ראשונה שעידן ואני נמצאים באותו מקום שלושה ימים ושלושה לילות ברציפות.

 

אז ככה - איך שהגענו ליער כפר החורש, שם התנהל המחנה, נעמה פגשה מדריך של קבוצה יריבה - שהיא שונאת - שקוראים לו יפתח. היא קראה לו יפתח, במלעיל, ואמרה שהוא רשע, ושהוא בצוות השופטים ושבטח הוא יוריד לנו המון נקודות על זה שהוא לא אוהב אותה.

 

מיד התלבשנו על בניית המתקנים. בניית מתקנים זה חלק ראשון, מקדישים לו יומיים, והיום השלישי מוקדש למלחמה בין הרומאים לקנאים. דורון בונה במהירות. במיומנות הוא בוחר לו את הענפים המתאימים של צמח עב-הקנה, חותך לו מראש את רצועות החבלים שיזדקק להן בהמשך ורץ. עידן עסוק יחד איתו. ביעילות הם בונים שולחן, ספסלים, מתקן לכלי אוכל, ערסלי שינה, הכל  מסנאדות, וכל אחד מהבנים יש לו תפקיד לצידם. אני מנסה לעזור להם אבל הם מסתדרים נהדר בלעדי. אני, כרגיל, בונה את המתקן לנעליים, שיוצא לי ממש טוב, ואחר כך מנסה לתפוס איזו פינה של שלווה, אבל כל היער הזה מלא שרף של אורנים ואין מקום ששמים עליו את הישבן בלי לקבל כתם דביק במכנסיים. אני מנסה להתקרב לטל וורד, שכל הזמן הן יחד, ואני שומעת אותן מדברות על הקטע עם דניאל. מסתבר שיהודית מאוד התרגזה על אותו ערב וביקשה מחדווה להעניש אותן בחריפות. אני לא מבינה למה הן לא מוותרות על העניין ומוצאות חבר יותר... הולם. לא הולם הולם, מתאים כאילו. ורד חטפה גם בעיטה, גם כיפוף יד, ועכשו גם עונש. אני ממש מתה ממנה. ביאוש מסויים אני מנסה לגשת לפינת המומחים, דורון ועידן הבנאים המנוסים. הם עדיין בשיא הפעילות בשיאו של חום היום, ואפילו מציעים לי לעזור להם. ואני בשמחה עוזרת. דורון ממשיך איתו שיחה שהייתה להם על אלייה, כמה שהוא דלוק עליה, וכמה שהיא יפה, ואיך שהוא מנסה להתחיל איתה, אבל לא יודע איך. ועידן, הרשע הזה לידי, משיב, אלייה באמת חתיכה, ואני כאילו לא יודעת שהם מנסים לעבוד עלי בחילופי תפקידים, והמבטים של עידן לא יורדים מאלייה, שיושבת על אבן ובוהה בשמיים כאילו לא שמה לב, אבל כולה פוזה. אני יודעת להמשיך עניינים ולא להראות שום דבר, ממה שרותח לי בנשמה, כאילו הפנים שלי עשויות מבטון. אני ממשיכה בבניית המתקנים והידיים שלי מושכות וקושרות וקושרות ומושכות וכולי כבר חתכים. ודורון אומר לי בדרך אגב. "השתפרת מאוד בעבודה מאז השנה שעברה". אבל במקום לשמוח על זה  אני ממשיכה וקושרת את הקשרים בסמוך לידיים של עידן, שעוזר לי. קושרת בכוח כזה שענפי הקנים משמיעים קולות נפץ והעיניים שלי לא מפסיקות לחפש את העיניים שלו שעוקבות אחרי אלייה.

 

עד מחר צריך לסיים את הכל כי השופטים עוברים לפני הצהריים ומחלקים את הניקוד. אחרי זה יתחיל הקרב בין הקנאים לרומאים. אנחנו הרומאים. בקרב הקנאים יש ילדים צוציקים ולא מפחידים בכלל. חוץ מילדה אחת ענקית מעין חרוד שקוראים לה ליטל. היא גבוהה ושמנה עוד יותר ממני וכל הבנים פוחדים ממנה. המשחק הוא משחק מלחמה וצריך ללכת מכות ולקחת מה שיותר שבויים. המנצחים הם אלה שכבשו את שטח היריב ולקחו את מרבית השבויים.

 

אני שונאת מלחמות. כשהולכים מכות בכיתה לא תראו אותי שם. אני אפילו לא יודעת לריב בדיבורים.

כשמישהו מעליב אותי אני בולעת את זה בשקט. אני אף פעם לא מחזירה. אבל בעצם -למה? אני יודעת שיש לי כוח אדיר. אף אחד בכיתה לא מנצח אותי בהורדות ידיים חוץ מעופר, וגם איתו ההתמודדות מסתיימת בדרך כלל בתיקו. בשחייה הוא מנצח אותי אבל אני מקום שני. בריצה אני הכי טובה בכיתה חוץ מאייל. אייל מנצח אותי במרחקים קצרים. במרחקים ארוכים אנ י מנצחת את כולם. אבל אני אף פעם לא משתמשת בכוחות האלה נגד ילדים אחרים. היום פתאום היתה לי הרגשה שזה עומד להשתנות. משהו עומד להתפוצץ בתוכי.

 

בצהריים היתה במחנה שלנו חבורת שופטים בראשותו של יפתח, השופט הרע ששונא את נעמה. הם פסעו להם בחשיבות ממתקן למתקן, ניערו וטיפסו, מדדו והעריכו, וכל הזמן יפתח תוקע מבטים בנעמה, המדריכה שלנו, שתוקעת מבטים בדורון, שתוקע מבטים בעידן, שתוקע מבטים באלייה, שיושבת בפוזה שלה ומביטה לשמיים. דורון נחשב לבנאי המתקנים הטוב ביותר בתנועה, ועידן לא נופל ממנו בהרבה. כולנו טרחנו המון על המחנה שלנו, וגם המורל שלנו גבוה. לא מפסיקים לשיר ולשאוג סיסמאות. והנה עומדת לה כאן חבורת השופטים הזו ופוסלת לנו את המתקנים ללא שום סיבה מוצדקת. נעמה ממש התפוצצה מרוב כעס. היא נעשתה אדומה כמו עגבניה. דורון אמר: "יאללה, חבר'ה, בואו נצא למלחמה."  הוא אסף את כולנו מסביבו ותיכנן יחד איתנו תכנית אסטרטגית. הקבוצה שבה לחמנו היתה של עין חרוד ואנחנו חישבנו זמן רב איך לכתר אותם ולקחת מקסימום שבויים, שאותם נחזיק אצלנו במחנה עד שתסתיים המלחמה. הבעייה היתה רק ליטל. היא יכלה להפיל את כולנו, אם רצתה. יצאנו לקרב רועדים רק מעצם המחשבה עליה. ילדה כל כך גדולה ושמנה. פתאום, מתוך השיחים היא קפצה ישר עלינו. אני הלכתי בשורה אחת עם כולם, אבל כשליטל הופיעה פתאום כולם נעלמו לי לכל הרוחות.  לא ראיתי אף חבר מסביב. הבטתי מולי וראיתי את ליטל במלוא עוצמתה. ליטל האגדית. הנפילית. המפלצת. היא היתה אדירת מימדים וכל גופה רעד משומנים, והפנים שלה נעלמו בתוך הבשר. לא חיכיתי הרבה זמן.

 

"ליטל" - אמרתי לה בקול הרגיל שלי - "אתם מוכרחים להיכנע".

 

"את טועה, אתם אלה שתיכנעו." - השיבה ליטל בקול של מפקדת. היא באמת היתה ענקית. יותר מהמדריכים אפילו.  וכאן קרה דבר מוזר. אני כבר אמרתי שאני שונאת מכות, אבל איך שזאת עיצבנה אותי זה כבר היה יותר מידי. ניגשתי אליה ותפשתי אותה כמו שתופשים שק, ופתאום הבנתי שלכל הדבר הענקי והשמן הזה אין בכלל שיווי משקל. אפשר ממש להרים את זה לגובה ולהשליך מעבר לשיחים. וזה בדיוק מה שיצא לי לעשות, בלי כוונה, בעצם. תשמע, יומני היקר, איך שהילדה הזאת נבהלה וברחה. ופתאום אני רואה איך מכל הכיוונים כל החבר'ה שלנו מגיחים ומריעים כאילו  אפשר לחשוב מה כבר עשיתי. אני בכלל לא התכוונתי לפגוע בליטל. כולם כבר עלו בשאגות לכבוש את שטח האוייב אבל אני חזרתי למחנה לנוח על המתקן לשקי שינה, שעידן סיים הבוקר את בנייתו. מין מתקן מדורג שבכל מדרגה אפשר להניח שקי שינה מגולגלים ומסודרים. כשכל השק"שים מונחים על המתקן בכל הקומות זה נראה מאוד צבעוני ויפה. ורק על המתקן הזה היינו צריכים לקבל, לדעתי, מקום ראשון במחנאות. אבל עכשו נשכבתי עליו וחלמתי על הידיים של עידן שבנו את המתקן הזה. תחרות המתקנים הזו היתה חשובה לי והיצור הזה, יפתח לא יכול לעצור לנו ככה את התכניות.

 

בלילה, כשכולם ישבו מסביב למדורה וכבר התחילו את מסיבת הסיום שמתי לב שיפתח לא נמצא במעגל. כל הזמן שרנו עליו שירים גסים ולא היה מי שיתעצבן מהם. קראתי לורד ולטל והלכנו לרגל במחנה שלו. פתאום קלטנו אותו נכנס לתוך שק השינה. יפתח מדריך העל המהולל הולך כבר לישון?? הבטתי בטל, וטל הביטה בי, ושתינו יחד הבטנו בורד, ומיד נפלה החלטה מתוך הסכמה. חזרנו למדורה להמתין מעט עד אשר ירדם לו כהוגן. בדרך אל המדורה דאגתי להוציא מתוך התיק שלי את שפופרת משחת השיניים שהיתה כמעט מלאה. סולידוכס פלואור. משחה מה זה חריפה. אחרי איזו חצי שעה ליד המדורה החלטנו שמספיק, הוא בטח כבר נרדם. אפשר לגשת אליו ולנקום את נקמתנו. התקרבנו אליו כמה שיכולנו. הוא היה בתוך השק"ש, ישן באמצע המחנה, לא מוטרד מכלום. פתחתי את השפופרת והתחלתי להצניח עליו תולעים לבנות מתוכה. בהתחלה פחדתי לקלוע בדייקנות, שלא יתעורר לי פתאום ויביא לי מכות. אז נפלו כמה אטריות אל תוך שק השינה. לאט לאט התקרבתי אל הפנים שלו עם השפופרת ולחצתי. לא הייתי צריכה לעשות יותר מידי, הוא פשוט מרח את זה בעצמו, בידיים, כי זה גרד לו מתוך השינה. הוא שיפשף את זה ממש נהדר. פתאום הוא התעורר ואני ראיתי שורד וטל נעלמו, לא בדיוק הבנתי לאן, איפה כל החברות האלה תמיד כשצריך אותן, והחלטתי להסתלק גם אני, אבל יפתח התחיל להשתולל ולצרוח ולקפוץ יחד עם השק"ש שלו ולרדוף אחרי. זאת היתה בושה, כל המחנה שומע את הצרחות שלו ורואה אותו רודף אחרי, הייתי המומה, פשוט לא ידעתי מה לעשות. לתת לו לתפוס אותי ולחנוק אותי ממכות או להמשיך לרוץ כמו עכבר דרך כל הלילה. פתאום נפלתי וקיבלתי מכה חזקה בראש. התעוררתי מיד וראיתי שהחלקתי מהמתקן לשקי השינה ונפלתי על האדמה וגם הצלחתי לקרוע את החולצה. צחוק קטן פילח את האוויר והשקט חזר. המלחמה, כנראה הסתיימה. הקשבתי לשקט. מידי פעם שמעתי קשקוש אבנים מעבר לראשי. הבטתי לכיוון הצליל וראיתי את עידן יושב שם ומשחק באבנים שנחו להם ביער האורנים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: