החיים המרובעים / נירה פנסו

החיים המרובעים

נירה פנסו - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

החיים בקיבוץ הם בעלי גוון די אחיד. כלומר - לכל יום יש מין אופי דומה ליום שהיה לפניו - ולכן די סביר להניח שיהיה דומה גם ליום שיבוא אחריו.

איור מאת יעקב גוטרמן

למה הכוונה? ובכן, ברור שבבוקר יש לקום, בשעה די מוקדמת, בשש וחצי, ולהתכונן להיכנס אל הכיתה כמו כל הילדים בעולם. רק שלא כמו הילדים בעולם, אנחנו לא גרים אצל ההורים שלנו, כי אם בבית הילדים.

 

אני חושבת שזה די מזל בשבילי שזה ככה.

 

אנחנו בסוף בית הספר היסודי עכשיו.

 

בבית שלנו יש שמונה עשר ילדים משלוש שכבות גיל, אנחנו בקבוצה הבוגרת שבהן.

 

יש לנו מטפלת ששמה חמדה ותפקידה להעיר אותנו בבוקר ולהכין לנו ספלי תה ולדאוג שכולנו ניכנס לבושים ומסודרים לתוך הכיתה. כל הילדים מתחלקים לשלוש קבוצות ונכנסים לחדרי הכיתות, הממוקמים גם הם בתוך הבית. שם מלמדות אותנו המורות כל שעלינו לדעת.

 

כעבור שעת הלימודים הראשונה יוצאים מהכיתה ומתיישבים לאכול את ארוחת הבוקר. הארוחה ערוכה ומוגשת על השולחנות באולם המרכזי של הבית. בארוחת הבוקר מוגשים סלט ירקות, חביתות, דייסת סולת וגבינה לבנה. על פרוסות הלחם אפשר למרוח מרגרינה, ממרח אנצ'ובי או דבש. אבל את הדבש מקבלים רק פעם אחת בשבוע והוא נגמר אחרי יום אחד. ביום ראשון מגיע ממרח שוקולד אבל הוא נגמר באותו יום. בכלל הכל נגמר די מהר כשמדובר באוכל. החביתה והסלט נעלמים לי מהצלחת עוד לפני שהספקתי להרגיש את הטעם שלהם ואין לי ברירה אלא למרוח פרוסות לחם בזו אחר זו עם מרגרינה וסוכר.

 

דייסה אני ממש לא אוהבת אז אני מביטה בסלידה בילדים שאוכלים ומלקקים את הכפיות שלהם. בסיום הארוחה אנחנו חייבים לשתות כוס חלב ואת זה אני ממש מתעבת. אבל לפחות מסכימים לי שהחלב יהיה קר אז זה לא ממש נורא כמו החלב החם עם הקרום. ילדים שמקיאים או שופכים את החלב שלהם בטעות מקבלים מחמדה כוס חלב נוספת. לפעמים מתחשק לי שלא יהיו פרות בעולם. כל כך אני שונאת את החלב הזה.

 

יש לנו שלוש מורות, כי אנחנו בעצם משלוש שכבות גיל עוקבות, שצירפו לקבוצה אחת. את חדווה אני הכי אוהבת. יש גם את ליזי, מורה חדשה מתל-אביב, שהתחתנה עם בני. ואסתר שמלמדת אנגלית ותורה. אסתר היא בת דודה של חדוה, ושתיהן מהחבורה שהקימה את הקיבוץ.

 

הן הגיעו לארץ, עם קבוצת המקימים, לפני מלחמת העולם השנייה. חדווה מספרת לנו המון על המלחמה. רבים מהורינו היו בגילנו באירופה כשהשתוללה שם המלחמה אבל הם לא מספרים הרבה. אז חדווה סיפרה לנו כאילו במקומם, על חלק ממה שעבר שם על היהודים.

 

אחרי הארוחה יש לנו שעת עבודה. מלמדים אותנו להשתלב בחיי העבודה של הקיבוץ.

 

סידור העבודה משתנה כל שבוע ורובו כולל עבודות ניקיון בחדרים ובכיתות. אבל יש גם עבודה בפינת החי וגם בגן הירק אצלנו בחצר.

 

בדרך כלל אני אוהבת להישאר בחדרים ולטאטא אותם. אני גם אוהבת להכין את הסלט של ארוחת הבוקר אבל זה אפשרי רק בחופשות. אחרי ארוחת הבוקר בחופשה נשארים לשטוף את הכלים ואת הרצפה. אני מתה על העבודה הזאת, שנעשית תוך כדי האזנה לצליל רדיו מוגברים, עם כל השירים הנחשבים ממצעד הפזמונים. בעיקר אני אוהבת את השיר ירושלים של זהב, שמתנגן כמה פעמים ביום. אבל באופן כללי אני מכירה את כל המילים וכל המנגינות של השירים המושמעים, ומצטרפת אליהם בשמחה, עם כל מי שנמצא בבית. מי שמאוד לא אוהב את התפקיד שנתנו לו יכול להתחלף עם חבר. אני מסתדרת עם כל העבודות אבל לפעמים לא מתחשק לי להריח את הריח שיש בפינת החי. בקיץ זה די סביר אבל בחורף נוצרת שם תערובת מצחינה של בוץ ורפש אז אני מבקשת להתחלף. ואז חדווה מורידה את הראש ומביטה בי ברווח שנוצר בין המצח שלה למשקפיים במין מבט כזה של סימן שאלה. חדווה רגילה שאני עושה כל מה שצריך ותמיד תמיד בדיוק איך שצריך. אחרי שעת העבודה יש חצי שעה של הפסקה ואחר כך ממשיכים ללמוד עוד שלוש או ארבע שעות של לימודים כלליים, חשבון, פיזיקה, עברית, גיאוגרפיה, לשון, התעמלות, ציור, מוזיקה ותורה.

 

בצהריים נכנסים למקלחות ומתקלחים, הבנים לחוד והבנות לחוד. עד כיתה ג' התקלחנו יחד. אוכלים והולכים להחליף ספרים בספריה. אני כל יום מחליפה. קראתי כבר את כל החסמבות, החמישייה, השביעיה, דפי תמר, הסדרות על בעלי החיים וכל הספרים שליזי קראה לנו בשעת הסיפור. אבל אף אחד לא קורא כמויות כמו יאיר, הבן של אסתר מהספרייה של הגדולים.

 

בין שתיים לארבע בצהריים חובה לנוח. לישון ממש. יש מטפלת מהחברה הבוגרת שבאה לשמור עלינו. אם היא טובה היא מרשה לנו לקרוא אבל אם היא רעה אנחנו חייבים לישון. אם היא אכזרית היא לא מרשה אפילו לקום לשירותים.

 

אני מחביאה את הטרנזיסטור החדש שסבתא שלי קנתה לי מתחת לכרית ותוקעת את האוזנייה בתוך האוזן. משלוש עד ארבע יש לי ולך שיר וברכה. אפשר לשמוע כל מי שחברים שלו שולחים להם ד"שים ושירים ברדיו.

 

ורד ואודי תמיד משחקים את המשחק המביש הזה להוריד את התחתונים. רופא וחולה, דברים כאלה. אני קצת מסתכלת עליהם ובדרך כלל נרדמת לאיזה שעה.

 

אחרי המנוחה הולכים הביתה להורים, אני הולכת תמיד לסבתא שלי. בבית אין בדרך כלל איש, אז גם אי-אפשר להביא חברות, רק אם אבא נמצא. וגם אז הוא לא מרשה כלום. פעם הוא כעס שאני הולכת לסבתא בלי להגיד לו אז הוא היה מרביץ ומעניש. אבל סיכמנו שאני אגיד ומאז הוא לא כועס יותר. בערב הולכים לחדר האוכל, עם ההורים, ואחרי זה אפשר ללכת לשחק כדורסל או עף, או לפעמים מתארגנת שחיית לילה בבריכה, אם זה קיץ, ונורא חם. בתשע בערב אנחנו צריכים להיות במיטות שלנו ולשכב לישון.

 

פעם אחת בשבוע בשעות אחר הצהריים מתקיים חוג יצירה עם אימא של אסף – שוש. בחמש וחצי אנחנו מתכנסות עם שוש בחדר הציור, בצריף השני. שוש מלמדת אותנו תפירה ורקמה, תכשיטנות ובאטיק והדפסי בדים. אנחנו יוצרות תכשיטים על ידי צריבת מתכות בחומצות וציורי אספלט. אני כבר הכנתי עדיליון ענק בעיטורי ספיראלה ושרשרת מטבעות. שוש לומדת את כל זה במכללה לאומנויות תל-חי. אני אוהבת את חוגי היצירה של שוש. כשאהיה בכיתה ט' אלמד גם אני במכללת האומנויות, כבר הבטיחו לי. אומרים שאני מוכשרת בציור. אני מחכה בסבלנות כי יש לי עוד שנתיים.

 

בשעה ששוש מלמדת את הבנות לומדים הבנים נגרות עם יעקב קורץ. היום אני רוצה לספר את הסיפור העצוב של יעקב. יעקב היה איש צעיר שנקלט בקיבוץ לפני מספר שנים, עם אמו הזקנה. יש כאלה שמכנים אותו יאנגו. לאשתו ג'יין יש שיער אדמדם והיא עובדת במטבח. היא עולה חדשה מרוסיה וקשה לה לדבר עברית. יש להם ילדה קטנה, בערך בת שבע.

 

יאנגו מכנס את הבנים בצריף הראשון, ליד המחסן של ציוד מחנאי. שם יש כלים לעיבוד עץ והוא מקנה להם יסודות בנגרות. יום אחד, בשעה שהתכנסו כולם בצריף אמר להם יאנגו ככה, בשקט, אי אפשר היה לנחש שום דבר ממה שעומד לקרות, ילדים, הייתם טובים מאוד, תהיו חזקים ותמשיכו להיות ילדים טובים. בשבוע הבא אני לא אהיה כאן.

 

ירון סיפר לי את כל זה כי אני לא הייתי שם בעצמי. אם אני הייתי שם הייתי חושבת שבסך הכל הוא התכוון שהוא נוסע לכמה ימים ובדיוק ביום של החוג הוא לא יהיה. למחרת יצא יאנגו מביתו והלך לבקתת האבן שמאחורי האורווה. שם ירה לעצמו כדור בראש ושם קץ לחייו.

 

אני זוכרת את החתונה של יאנגו וג'יין. הייתי בת ארבע. הלבישו את כולנו בבגדי חג, וההורים לקחו אותנו הביתה מוקדם. הלכתי עם סבתא לחתונה. אבל סבתא פגשה שם את אבא והשאירה אותי אתו, כי סבתא ואבא לא אוהבים להיות יחד באותו מקום באותו זמן.

 

טקסי החתונות התנהלו בימים ההם בגן רפי, על גדת הנחל. על המדרון הפונה אל האפיק מתכנס הקהל מול במה קטנה. הזוג המיועד מגיע בשתי סירות קטנות שמנווטים אותן שניים מגברתני המשק. כשמגיעות הסירות אל החוף עולים מהן החתן והכלה ומובלים אל החופה. כך הגיעו יאנגו וג'יין בתוך סירת הדייגים הקטנה, יושבים להם איש בתוך סירתו וממתינים שיבואו ללוותם אל החופה. ומאחורי הסירה, בתוך המים, גבר חשוף- גו אוחז היטב בירכתיים למנוע מהסירה להיסחף בזרם.

 

הם נתקבלו כנהוג והובלו אל הבמה, מעליהם חופה נפרשה ומאחור שקיעת שמש מרהיבה מעל להרי נפתלי. הטקס החל, נמשך ונמשך ארוך ומייגע כפי שטקסים עלולים להיות ארוכים ומשעממים לילדים קטנים. אבל אז קרה משהו מעניין. הגישו לרגליו של יאנגו את כוס הזכוכית, עטופה היטב בנייר עיתון. הוא חבט בה היטב ברגלו אבל הכוס מיאנה להישבר. הוא נזקק לעוד דריכה הגונה על מנת לשבור את הכוס. עמדתי בקהל, עיני בגובה חגורותיהם של המבוגרים והבטתי. היה רגע של דממה ורק אחר-כך צעקו מזל-טוב.

 

ג'יין והילדה עזבו את הקיבוץ. נשארה רק אמו הזקנה של יאנגו. היא בת גילה של סבתא שלי, והן שכנות. סבתא לא אוהבת אותה. זה נכון לגבי כולם פה בקיבוץ. כמעט. יש לה רק חברה אחת שנכנסת לביקורים קצרים אחר הצהריים ומרכלת בגרמנית.

 

אני כל יום הולכת לסבתא. כל פעם שאני נכנסת בדלת אני רואה זוג עיניים מציצות בי מחלון השירותים של סבתא קורץ, ואני נזכרת ביאנגו, בהודעה שהשאיר לבני קבוצתי ובכוס הסוררת שלא הצליח לשבור מתחת לחופה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: