מאמצים ארנב / נירה פנסו

מאמצים ארנב

נירה פנסו

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עידן ואני החלטנו לאמץ ארנב. הוא כבר לא ממש ורדרד ונטול פרווה כמו שהיה כשנולד אלא בעל פרווה צמרירית ועדינה וכבר לא תלוי באימו.

איור מאת יעקב גוטרמן

אימו, הארנבת הלבנה שבפינת החי החליטה לזרוק את כל הגורים שנולדו לה אל מחוץ לבקתת הבטון שלה. היא תמיד עושה את זה. אנחנו סבורים שזה בגלל שהיא מעוצבנת על הילדים החטטניים שבאים להציץ לה. אמנם הבקתה שלה די סגורה ודי חשוך שם בפנים ופרטי, אבל בכל זאת - היא עצבנית כזאת. אז היא זורקת אותם.

 

בהתחלה אימצנו שניים. הראשון מת מייד. אז את השני החלטנו לקחת ולגדל בבית. עידן מיד התנדב שזה יהיה בבית שלו, כי אצלנו בבית אין באמת מי שיטפל. אבא שלי תמיד בעבודה, ואני לרוב בבית הילדים.

 

לאמא של עידן לא מפריע ואין לו בכלל אחים או אחיות. בעצם לעידן אין ממש הורים וההורים העכשוויים שלו הם הורים מאמצים שקיבלו אותו במוסד של ילדים עזובים, כי הם לא הצליחו להביא ילדים משלהם.

 

עידן הגיע לקיבוץ בגיל חודש בערך, כשנה לפני שנולדתי. הוא גדל פה כמו כל אחד אחר. אני לא יודעת מתי סיפרו לו הוריו שהוא לא שלהם, ואם בכלל סיפרו לו. אנחנו לא מדברים על דברים כאלה. לא אכפת לי לדבר איתו על כל דבר, אבל הוא לא מעוניין. אני אוהבת אותו, אבל הוא לא ממש אוהב ילדים, ובטח שלא ילדות. מאז שהיה קטן הוא רק הרביץ לכולם, וגם לי. הכוח שיש לו זה הדבר הכי מדהים אצלו, הוא כל כך חזק שאי-אפשר עליו. אני תמיד מתגברת על כל מי שמרביץ לי אבל איתו זה לא הולך, אפילו שהוא קטן כזה בגודל. הוא גדול ממני בשנה ואני יותר גבוהה ממנו וגם הרבה יותר שמנה, זה בטוח. כשהוא היה קטן הוא היה מסופר קצוץ וכולו שחרחר כזה ומצומצם ורק שתי השיניים הקדמיות שלו בולטות כמו שיני עכברון. עכשיו כשאני בת שתים עשרה והוא בן שלוש עשרה, אתם לא תאמינו איך הוא נראה. גבה מעט וגידל את השיער כמו ג'ורג' הריסון מהביטלס, ממש חתיך. השיער שלו כבר מגיע כמעט עד הכתפיים ומאחורה הוא נראה כמו בת, אבל הוא שרירי וחזק יותר מאי פעם.

 

הוא יוצא מהצריף השוודי, עומד על הדשא לרגע אחד בריכוז ומתחיל בסדרת גלגולים, אחר-כך גלגלון, בורג, פליק-לק לאחור, עמידת ידיים למשך כמה שניות ונעמד על הרגליים, כאילו כל הגוף שלו מגומי, ועוד פעם מהתחלה. אחר-כך אנחנו הולכים לטייל קצת לפינת החי, או שעושים תחרות אופניים עד לשם ולי אין סיכוי לנצח את עידן, או תחרות ריצה על השביל, כי אני די טובה בזה, אבל עידן תמיד מנצח. עידן רץ שישים מטרים בשבע שניות ועשירית. אם היה מתאמן בצורה מסודרת היה יכול להגיע לאולימפיאדה, אבל עידן הוא לא אחד שמתאמן במשהו בכלל.

 

הילדים בקבוצה גרים בבית הילדים. בקבוצה של עידן אחד עשר ילדים. כל הילדים ישנים שלושה או שניים בחדר, רק לעידן יש חדרון פרטי משלו. חדר מבודד, צמוד לחדר האחרון, עם ארון ומיטה, בלי שטיח ותמונות. הבאתי לעידן במתנה שני פוסטרים מלהיטון. אחד של שוקינג בלו ואחד של הביטלס. על הביטלס אנחנו מאוד כועסים, בגלל שהם התפרקו.

 

היום הלכנו אליו הביתה, לשמוע את אבי רוד. הצלחתי להבריח את התקליט מאבא שלי והיינו צריכים להאזין בחיפזון ולהחזיר לו לפני שיגלה. עידן התיישב בחדר הפנימי, מוקף במערכת התופים שלו, מביט בי ומתופף, מביט והולם בקצב. אני ישבתי בסלון ודיברתי עם אמא שלו. אמא של עידן זורחת בכל פעם שהיא רואה אותי, כאילו אנחנו הולכים להתחתן או משהו. בכל פעם שאנחנו באים לכאן הוא בורח ומשאיר את שתינו לבד. אני אוהבת שהוא יושב לידי, אבל כמו שסיפרתי עידן לעיתים רחוקות מאוד יושב.

 

אמא של עידן הלכה למטבח להביא לנו משהו לאכול ולשתות. יש לה כבר שערות לבנות על הראש והיא עושה קוקו סבתות. הבטתי בארנב החמוד, איך הוא מסתובב בדירה ומרחרח כל דבר. הוא היה כזה חמוד שבא לי להחזיק אותו כל הזמן בידיים ולקרב אותו לפנים. אני מחזיקה אותו וחולמת שעידן מלטף אותו והאצבעות שלו מחליקות לי על הלחי ואני צוחקת כאילו הפרווה של הארנב מדגדגת אותי.

 

עכשיו אני בכיתה ז' ועידן בכיתה ח' אבל לפני כמה שנים כשהיינו בכיתות ג-ד עשינו יחד תורנות שבת בפינת החי. חילקו אותנו לקבוצות של שלושה ועידן היה בקבוצה איתי ועם ורד. אהבתי ללכת עם עידן לתורנות שבת בפינת החי. זה פתר לי את בעיית השבת שהיתה בשבילי עונש גדול. לעבור יום שלם עם אבא עצבני בבית ולראות לפני תמונה גדולה של אמא שיושבת עצובה בפינה ולא מחייכת אף פעם. והפנים שלה מדברות אלי ואומרות לי אין לך מושג כמה אני בודדה. אין לך מושג כמה אני אומללה. את לא יודעת כמה אני מצטערת שלא הקשבתי לאמא שלי ובאתי למקום המחורבן הזה. אבל אני באמת לא אשמה ואין לכם מושג איך אמא שלי קיללה אותי והרביצה לי כל הזמן. היא אפילו אמרה לי שהייתי צריכה למות במקום האח שלי. אפשר לתאר דבר כזה? שאמא תגיד דבר כזה לבת שלה, שנולדה לה?

 

אז במקום להיות בבית המדכא הזה ולשמוע תמונות שמדברות אלי מעל הקיר יכולתי לצאת בתפקיד מוצדק, שזה תמיד בסדר מצד אבא, וגם לקחת את ורד, חברתי לחדר בבית הילדים, ובעיקר להיות עם עידן. עידן היה אלוף הבדרנים. הוא היה מספר לנו כל הדרך בדיחות וסיפורים מצחיקים. הוא אף פעם לא הלך סתם כך, תמיד עשה משהו. או שרכב על אופניו לצידנו, או שהספיק להגיע ולחזור עד שהגענו, או שהיה מקפיץ כדור על השביל בשעה שדיבר. בסוף תמיד הגענו לפינת החי עליזים ושבעי רצון. תפקידנו היה לחלוב את שלוש העיזים, להניק את הגדיים מבקבוקי החלב שחלבנו, ולשטוף את הרצפה בצינור לחץ. אחר-כך היה עלינו ללכת אל המטבח ולהביא את השאריות מארוחת החברים ולהאכיל בהם את הברווזים ואת התרנגולות. בסוף היה צריך להאביס את הסוסה זיוה. בדרך כלל זיוה היתה רתומה לעגלה ועשתה איתנו את כל העבודות האלה, אבל בשבת לא רתמנו את זיוה לעגלה כי רצינו שיהיה לה יום מנוחה.

 

ורד ואני חלבנו במרץ אבל עידן היה מתמיד במעשי קונדס. הוא היה חולב במשך כמה שניות ופתאום מכוון את העטינים ומתיז את החלב ישר לתוך הפנים שלי. ואני כל כך שונאת חלב חם, בא לי להרוג אותו. והוא צוחק לו. תמיד היה אוסף כל מיני דברים בכל מיני מקומות. פעם הופיע כשבידו סיר עם ידית ארוכה, אחז בו ואמר, תראו מה אני מדליק לכם פה. בואו תראו הצגה. עידן מציב את הסיר במרכז הדיר, בתוך הסיר רובצת חולדה ענקית ולצידה תשעה גורים ורודים, חסרי פרווה. יונקים במרץ. אנחנו מבועתות, אבל עידן לא מאבד אף רגע, מזנק על אופניו ודוהר עליהם ונעלם. כעבור מספר דקות הוא חוזר עם כמה פריטים חשובים. בקבוק קטן עם נוזל שקוף. הוא שופך על החולדה וריח של בנזין ממלא את האוויר.

 

עידן מוצא קופסת גפרורים מצית גפרור ומיידה אותו לעבר הסיר. התלקחות מתנהלת בתוך הכלי. למרות סלידתי מן היצורים הללו אני ממאנת להרשות לדבר הזה לקרות אבל עידן עומד שם ולא מניח לנו להתקרב אל הסיר. אני מנסה להדוף אותו בפראות אבל הוא תופש לי את היד ומסובב אותה לאחור, חוסם לי את המעבר והודף אותי אחורה בכל פעם שאני מנסה להגיע לכבות את האש. אני יודעת שאם אני אצרח עליו אני אתחיל לבכות. לא נעים לבכות ליד עידן. הוא כבר צחק עלי פעם בגלל זה. אז אמרתי לו – אתה מגעיל אותי. אתה מענה חיות. והוא בכל זאת עמד שם וצחק.

 

פתאום האש כבתה. עידן ניגש לבדוק. היינו המומות וחיכינו למוצא פיו. הוא שפך את תכולה הסיר אל תוך אבוס העיזים וזרק את הסיר אל תעלת הניקוז שמעבר לגדר. החולדה הגדולה הפכה לגוש פחם. מהגורים לא נשאר שום דבר. ככה אתה משאיר את זה כאן?שאלתי אותו. יהרגו אותך מחר בבוקר. מה אכפת לי, הפליט את משפט המפתח של חייו.

 

אני נזכרת בזה וחושבת על זה ובינתיים עידן מסיים את התיפוף ותופש את הארנב שממשיך להתרוצץ על הרצפה כל הזמן. מרחרח. קחי, הוא אומר ומושיט לי את הכדור הצמרירי.

 

כעבור שבוע יצאנו לקומזיץ. ישבתי ליד שולחן העץ ודיברתי עם הילדים בקבוצה שלי. הקבוצה של עידן טרם הגיעה. כשהם הגיעו חיפשתי אותו, כי באופן מוזר הוא לא בלט כמו תמיד. בהתחלה לא ראיתי אותו אבל הוא התגלה כאילו חבוי בין כולם. קצת מנסה להתחמק. פנים קצת מוזרים. עצובים אולי. לא מתאים לו. הוא התקרב אלי ליד כולם. גם זה לא מתאים לו. הארנב מת. הוא אמר בלחישה. אמא שלי דרכה עליו בלילה, כשהלכה לשירותים. היא לא עשתה את זה בכוונה. רק רציתי שתדעי.

 

ארנבי הושם בתוך קופסת נעלים שקיבלתי מאמא של עידן. בתחתית הנחתי צרור של ענפי קיסוסית ומסביב פרחי גרניום אדומים. כיסיתי את החיה המסכנה במכסה הקרטון והנחתי אותו בשדה הורדים מאחורי המכבסה הישנה. זה היה בית הקברות הקטן של עידן ושלי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: