הקיבוץ הזמין את 'הבנות והבנים שלנו' / ניר גולדשטיין

 

הקיבוץ הזמין את "הבנות והבנים שלנו"

ניר גולדשטיין

איור מאת יעקב גוטרמן

 

גדי מתלבט קשות. כבר לילות רבים שהוא לא מצליח להירדם.

איור מאת יעקב גוטרמן

גם אחרי הערבים שבהם הריץ את עצמו סיבוב אחר סיבוב על הכביש המקיף את קיבוצו, עין-פועם, בתקווה שהעייפות תשקיע אותו אחר-כך בשינה המיוחלת. שוב ושוב הוא מוצא עצמו באמצע-הלילה משוטט בדירתו הריקה, מחדר-השינה למטבח משם ל'סלון' ובחזרה לחדר-השינה. לפעמים בייאושו הוא חוזר 'בשעות הקטנות' של אחרי חצות ללבוש את מכנסיו וחולצה ארוכת-שרוולים, ויוצא אל דממת-הלילה כדי לנשום את השקט, אולי כך ירגע. אבל גם זה לא מצליח לו.

 

גדי מוטרד כך כבר שנים אחדות. לא רק מוטרד, אלא גם מתוסכל, אבל בעיקר הוא נעלב. פגוע עד עמקי-נשמתו מכך שבני-משפחתו נטשו אותו ובעצם השאירו אותו לגמרי לבדו בדירה הקיבוצית שפעם המתה מקולות-ילדים, ומשיח אמא ואבא; קולותיהם של בני-משפחה חיה.

 

"תשכח את מה שהיה!" הייתה מי שיעצה לו. "מחוק אותה מעולמך, כמו שהיא מחקה אותך מעולמה". אלה היו דבריה של בתו הבכורה לשעבר, שהייתה הראשונה להרחיק לקצה השני של הארץ, ומשם הודיעה לו ש"יותר לא אבוא לבקר בקיבוץ שבו הולדתם אותי".

 

"הולדתם אותי". פעם זה היה 'אתם'. שניכם, אמא ואתה. את ואבא.

 

אחרי הדברים האלה, לא בבת-אחת אלא בהדרגה נערמת, בכל פעם מפיו של מישהו אחר מהבנות והבנים, התגבשה אצל גדי הידיעה שכבר אין לו משפחה. הידיעה, אם כי לא ההבנה: מדוע? עד כדי כך הוא הרע להם? כזה אבא גרוע הוא היה?

 

בזה אחר זאת הם עזבו את מה שהיה 'הקן' והלכו כל אחת ואחד מהם לדרכו. תחילה לצבא וא"כ לאגירת כסף ולטיול בחו"ל, ולימודים, ואחר-כך להקמת משפחות משל עצמם. כן. גם להם נולדו ילדים, גדי ראה אותם אחרי היוולדם פעם-פעמיים, אולי שלוש פעמים, ברווחי-זמן של חצי שנה עד שנה. אחר-כך גם זה פסק.

 

כי זאת כנראה הייתה מצוות אימם, שהייתה הראשונה לנטוש את גדי ולהטיל חרם ונידוי על כל קשר איתו. יותר היא לא רצתה לראות אותו ולפגוש אותו, אפילו לא בשתיקה. לא בימי-הולדת ולא בחגים ולא בסתם פגישות של בני-המשפחה שהמשיכו כמובן להיפגש לעיתים מזומנות, לפעמים מארחים אצלם ולעיתים מתארחים אצלה. לא אצלו. "הוא, שלא יעז לבוא!"

 

הוא דווקא מאד אוהב אותה. למרות שרדתה בו, לפעמים באופן בוטה ולרוב ברמזים וביצירת נסיבות של 'אין ברירה' עבורו. עדיין הוא אוהב אותה ועד לא מזמן נדמה היה לו שגם היא אהבה אותו. הרי כך היא כתבה לו פעמים רבות כהקדשה על דפי-הפתיחה של ספרי-המתנה שנתנה לו ביחד עם הבנות והבנים בימי-הולדתו: "למרות הדרכים השונות והפתלתלות שבהן אתה אוהב ללכת, אני איתך". וגם - " נוסיף למלא את אלבום-חיינו המשותף". איזה יופי. אידיליה.

 

עד אותו היום שבו הוא שהה בעיר הגדולה כדי לסדר סידורים אחרונים שנשארו אחרי מות אביו, בעוד היא, באופן נדיר יש לומר, דווקא הייתה בבית, בקיבוץ עין-פועם. "תבוא מייד הביתה" היא 'ירתה' לתוך הטלפון בשעת אחרי-צהריים מאוחרת. "יש לי הודעה חשובה בשבילך". לא עזרו הסברים שעוד ישנם עניינים שסידורם דורש כמה שעות ולכן עליו להישאר בעיר עוד יום, ואולי היא יכולה להעביר לו את ההודעה בטלפון? וגם - עד שהיא כבר באה הביתה והוא יכול להתפנות לאותם עניינים בעיר... היא גם לא השתכנעה שבשעת לפנות-ערב שכזו קטנים הסיכויים שיספיק להגיע לאוטובוס האחרון הנוסע מהעיר אל הקיבוץ המרוחק. מבוהל ודואג למדי, לא מבין ובעיקר לא משער לקראת מה הוא חוזר, נטש הכל והספיק בקושי לעלות לאוטובוס האחרון, ואחרי שעות-הנסיעה שהסתיימו בשעת לילה מאוחרת בדלת-הבית, שמע את הבשורה: "החלטתי להיפרד ממך". מה? מדוע? מה קרה? את התשובות לכל אלה היא לא הייתה מוכנה לתת לו. "אני עייפה. נשארתי ערה רק כדי לחכות לך. עכשיו אני הולכת לישון". והלכה. עדיין למיטתם המשותפת.

 

עד שהיא כבר באה לקיבוץ, באופן נדיר למדי... כי לאמיתו של דבר כבר שנים אחדות ניצה באה הביתה רק לשבת. לפעמים רק אחת לכמה שבתות. בגלל עבודתה השלובה בלימודים לקראת תואר אקדמי מתקדם, היא משוטטת בכל רחבי-הארץ במכונית שהוצמדה לה, מדי פעם עוצרת במשרד שהועמד לרשותה בעיר הגדולה, שבה גם קנתה דירה קטנה ונחמדה, ממש בלב העיר, כדי שלא תצטרך לעשות בכל פעם את הדרך הארוכה עד לקיבוץ.

 

תחילה עוד הרשתה לגדי לבוא מהקיבוץ לבקרה בדירתה העירונית ואפילו אפשרה לו ללון שם מדי פעם כאשר נשאר עד מאוחר בעיר. אחר-כך גם זה נגמר ובביקוריו בעיר נאלץ גדי לשוטט בלילות מספסל לספסל ומשדרה לשדרה, עד ליציאת-האוטובוס הראשון של הבוקר. פעם-פעמיים הלך ללון בבית-מלון. בקיבוץ המיטה עדיין הייתה מיטתם המשותפת וגם לדירה בקיבוץ היא קראה "הבית המשותף שלנו".

 

גדי נעלב וכעס, אבל כרגיל נאלץ לקבל עליו את דינה. כי אהב אותה ולא רצה להפסיד את המעט שהתמעט מחייהם כבני-זוג ואת כל המארג המשפחתי כולו. עד אותו אחר-הצהריים ואותה הודעה: "תבוא מייד הביתה. יש לי הודעה חשובה בשבילך".

 

מאז גם המעט התפוגג והתאיין לגמרי, ומחיי-המשפחה שלהם נשאר בעצם לא-כלום.

 

ניצה פנתה אל ועדת-הדיור לקבל דירה נפרדת בקיבוץ לסופי-השבוע המתמעטים והולכים שבהם הגיעה לעין-פועם. אחר כך פנתה להנהלת-החשבונות בדרישה שתקציבי-המשפחה יכללו בתקציב האישי שלה ויגרעו מתקציבו של גדי. היא קבלה תא-דואר נפרד ותא נפרד במחסן-הבגדים. וכאשר בכל זאת באה "הביתה" לקיבוץ, לפעמים אחרי חצי שנה של היעדרות, היא עשתה הכל כדי שגדי לא יפגוש אותה; לא בחדר-האוכל ולא בבנין המזכירות ולא במחסן הבגדים או בכלבו... פעם היא ממש התכופפה מאחורי חברה אחרת שהלכה לידה על המדרכה הראשית, כדי שגדי שנקלע מולה חלילה לא יראה אותה, ובעיקר שהיא לא תצטרך לראות אותו! כי ניצה ידעה או החליטה שלבה ורגשותיה לא יעמדו בפגישה עם האיש שבהחלטה מושכלת החליטה לעזוב ויותר לא לראות אותו מול פניה.

 

הקיבוץ עמד לחגוג את היובל להיווסדו. בחדר-האוכל הקימו את הבמה והמפעילים המתנדבים של מערכת-ההגברה בילו את הערבים האחרונים שלפני בספירה האלקטרונית "אחת-שתים-שלוש, שומעים?"

 

'במאית-הבית', אותה 'חבירה' שכבר שנים מנהלת בהנפת-זרועות ובפאתוס את כל טקסי-החג בעין-פועם, הריצה שוב ושוב את ילדי כיתה א' אל הבמה וממנה "עד שתדעו בדיוק מתי אתם צריכים לעלות" היא זקפה אצבע חינוכית.

 

למטבח הגיעה גם הבשלנית הותיקה שכבר מזמן לא עובדת שם, אבל לקראת חגי-ישראל ומועדי-הקיבוץ היא מסכימה לבוא בקלנועית שלה עד לשולחנות-החיתוך וסירי-הקיטור, כדי לנצח על הכנת הסעודות החגיגיות.

 

כל הקיבוץ על חברותיו וחבריו, טפו וכלביו, התרגש לקראת חגיגת-היובל. רק גדי איבד לילה אחרי לילה משלוותו.

 

כי לפתע נודע לו שאחדים מבניו ובנותיו, שכבר מזמן חיים את חייהם אי-שם הרחק מקיבוץ-מולדתם, מתכוננים לבוא לחג-היובל ולקחת חלק בגאווה המקומית ובהנאה הקולקטיבית מהישגי 50 שנות. הקיבוץ הזמין אותם, את "הבנים שלנו".

 

כן. גם ניצה, שכבר שבועות רבים ואולי אפילו חודשים, כפות-רגליה וגלגלי-מכוניתה לא עברו בשער-הקיבוץ ולא דרכו בשביליו, גם ניצה - כך נודע לגדי באקראי - מתכננת גיחה "הביתה", לקיבוץ "שלה".

 

שלה?

 

היא הרי בכלל לא גרה כאן. היא הרי בכלל לא עובדת כאן. בכלל, רואים אותה כאן רק לעיתים נדירות, כמו כל בן-משפחה שהלך לדרכו ובא לבקר מדי פעם את קרוביו שבקיבוץ. נכון שפורמאלית היא נחשבת חברה ונספרת ב'ספר-העדר' של עין-פועם. פורמאלית.

 

גדי איבד לגמרי את שלוות רוחו, שגם קודם, מאז ההודעה הפתאומית ההיא ומה שבא בעקבותיה, רחקה ממנו מאד. כל ריגשות-הלב וסערות-הנפש שהוא מנסה לשווא לכבוש ולהרגיע כבר זמן כה רב, התעוררו בו ביתר שאת.

 

"הם יבואו לחגוג, כאילו כלום, ואני - אנא אני בא?" גדי לא ידע את נפשו.

 

עליו היא אסרה לבוא לפגישות משפחתיות, כי לא רצתה לראות אותו יותר, וכך אסרו עליו גם הבנות והבנים; בהשפעתה, גדי משער. ועכשיו, בבית הקיבוצי שלו, בעיקר שלו, של גדי, הם יסתובבו כאילו זה ביתם, יחייכו, ישוחחו עם חברים משכבר, בודאי יתחבקו ויתנשקו אתם כמו שנהוג כיום, יראו לילדיהם: "כאן נולדתי, כאן שיחקתי, כאן אכלתי, כאן למדתי ועבדתי... זה היה הבית שלי". וגדי? אנא יבוא הוא? איפה יצטרך למצוא מחבוא ומסתור מרוב עלבון וצער? איפה יטמון את עצמו כדי שלא לראות אותם ושוב להיות נחבט בהלמות-הלב והרקות וסערת-הנפש שקיווה שאולי פעם יסתלקו ממנו סוף-סוף?!

 

הרי כבר הייתה הפעם ההיא, באחד המועדים החגיגיים שבהם כל הצאצאים המשותפים- "הבנות והבנים שלנו" - מוזמנים לחגוג בקיבוץ, שבה הוא התמוטט מרוב התרגשות, ואחות-הקיבוץ חששה שזהו התקף-לב, והזמינו אמבולנס כדי לפנות אותו לבית-החולים, אלא שבינתיים הוא התאושש, כאילו.

 

לפני זמן-מה נפטרה המורה הותיקה של אחד מבניה של ניצה, שפעם היה גם הבן של גדי, אבל זה הרי כבר מחוק. כי קשר אין ביניהם, אם לא לספור מסרי-דואר אלקטרוני פזורים פעם בחודשים אחדים. כי גדי לא מוכן שכללי-ההתנהגות כלפיו מצד הבנות והבנים ימשיכו להיות מוכתבים ע"י ניצה, גם לאחר שהתרחקה ממנו מרחק של קילומטרים רבים ושנים אחדות. לכן כאשר הבן בא לעין -פועם - מרחק של שעות-נסיעה אחדות ממקום-עבודתו ומגוריו - לביקור של ניחום-אבלים, "וגם לראות מה שלומך", כמו שאמר לגדי שבדיוק עמד לצאת מהבית, הפטיר גדי לעומתו ביבושת מעושה: "לך, לך לנחם את משפחת המורה שלך", ובעצמו פנה ללכת משם עם דפיקות-לב מואצות והלמות-רקות.

 

ועכשיו אותו הבן של ניצה, עם בני-משפחתו, וניצה עצמה, והבת שלה, ונכדיה של ניצה, כל אלה שפעם היו בני-משפחתו של גדי, "הבנות והבנים שלנו", עומדים לעשות את דרכם אל קיבוץ עין-פועם, כדי לחגוג עם החברות והחברים את חג-היובל.

 

וגדי, העושה בקיבוץ את כל לילותיו חסרי-השינה כמו גם את כל הימים שהלכו ונעשו לו קשים ככל שחג-היובל התקרב, הוא, גדי, לא יעז לצאת מפתח-הבית, שפעם היה ביתם המשותף. הוא יצטרך לחכות ספון בחדר-השינה או במטבח או ב'סלון', שבהם הוא משוטט טרוד וחסר-מנוח לילה-לילה, עד שיסתיימו החגיגות והנאומים, והברכות והריקודים שהדיהם בודאי ינשאו ברוח עד לחלונות המוגפים של הבית, ועד שתגמר הארוחה החגיגית. ובעיקר עד שמי שהייתה אם-ילדיו ועכשיו במצוותה הם נשארו בניה ובנותיה שלה בלבד, בנות, בנים ונכדים במשפחה חד-הורית, יסיימו את הביקור שאולי להם יזכיר נשכחות ויעורר זיכרונות-נוסטלגיה, אבל בגדי הוא יעמיק כוויות ופצעים, שלא במהרה יעלו ארוכה, אם בכלל אי-פעם.

 

ניצה וגדי. פעם משפחה; זוג קיבוצניקים עם בנות ובנים, ועכשיו - אם חד-הורית עירונית מאושרת עם בנותיה בניה ונכדיה. והרחק-הרחק בקיבוץ שבפאתי-הארץ, איש, קיבוצניק, בודד, נטוש ונעלב.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: