הכלב 'עודד' / נ.ג.

 

הכלב "עודד"

נ.ג. - קיבוץ בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום אחד בתחילתו של החופש הגדול, באו אלי בריצה כמה מחברי הטובים מ"הקבוצה" וסיפרו לי, שגיטה ובעלה אהרון בר לבב, אימצו כלב חדש וקראו לו עודד.

איור מאת יעקב גוטרמן

זאת ועוד, הם מסתובבים איתו ברחבי הקיבוץ, ושמו נשמע כל הזמן למרחוק, "עודד, עודד..." למען הגילוי הנאות, אומר בגלוי ומיד, גם שמי בישראל הוא עודד.

 

תחילה לא ייחסתי חשיבות לעניין, הייתי בערך בן עשר, ונושאים כבדי משקל אחרים העסיקו אותי. אך לאחר פרק זמן קצר, התחלתי גם אני לשמוע את קריאותיהם הרמות, המחפשות אחרי הכלב השובב המתרוצץ ברחבי הקיבוץ. כילד הכי הפריע לי, ואולי גם פגע בי, שבחיפושיהם הממושכים אחרי עודד הכלב, היו מוסיפים לקריאותיהם "חמודי עודדי בוא כבר הביתה... אני רואה שנצטרך לקשור אותך..." אני הבנתי כבר אז, שהכלב לא בדיוק מבין מה הם אומרים לו. עברית הוא לא מבין, אך הקריאות אחרי הכלב הסורר, לא חדלו. הם שינו סגנון, שינו מילים, טוב לב, כעס כלום לא עזר. הכלב שוטט ברחבי הקבוץ מתי שרצה.

 

המצב החל להסתבך כאשר חלק מחברי, היו חוזרים על קריאותיהם של בעלי הכלב בדיוק מצמרר. זה כבר שינה את התמונה. מה עלי צוחקים, בגלל איזה כלב שמסתובב לו חופשי ברחבי הקיבוץ. "עודדי הנה הגיע האוכל בוא הביתה מהר", כך בישרו הילדים על בוא הארוחה, או... "מי החמוד שיבוא עכשיו לאכול".

 

בערך באותה עת גמלה בליבי ההחלטה, לטפל באופן נחרץ לשינוי המצב. הרעיון הראשון היה פשוט וקל. ללכת ולדבר עם הזוג המוזר. זה קצת לא נעים וגם קצת מביך, אך ניתן לביצוע בקלות רבה. ואכן, ממש בו ביום בשעות אחה"צ, הגעתי לביתם. אהרון עבד בחוץ בגינה. לראשו כובע אוסטרלי רחב שוליים, ועל גופו לבש גופיה אפורה עם כתמי זיעה גדולים תחת בית השחי. ניגשתי אליו ובלי כל הקדמות אמרתי: "ארון זה לא נעים לי, שאתם קוראים לכלב שלכם כמו שקוראים לי, ואני חושב שכדאי שתחליפו את השם לכלב שלכם".

 

אהרון הסתכל עלי כמה שניות ואמר: שמע ילד, אני אמרתי לגיתה שבכלל אנו לא צריכים לגדל כלב, ואם אנו כבר מגדלים כלב, אז לא צריך לתת לו שם כמו לאחרון הילדים, ואם כבר נתנו לו שם כמו לאחרון הילדים, אז לפחות צריך לתת לו שם יפה. לא כמו עודד או משהו כזה. אני לא הבנתי חלק ממשפטיו המורכבים של ארון. אבל שני דברים הבנתי. הראשון, שארון חושב שאני אחרון הילדים. למה הוא חושב ככה? מה עשיתי לו. פעם ראשונה בחיים שלי שבכלל דיברתי איתו. אחרון הילדים במה? אני רץ הכי מהר בקבוצה, רק אהוד משיג אותי לפעמים. דבר שני, הבנתי שארון לא אוהב את השם עודד, אני אף פעם לא חשבתי עד אז, אם שמי יפה או לא.

 

נשארתי לעמוד בשקט ליד ארון, הוא המשיך לעשב את הערוגה מבלי להתייחס אלי יותר. ואז שאלתי אותו (כמו שילד נודניק יכול לשאול), "נו איך תקראו עכשיו לכלב שלכם?"

 

מבלי להרים את ראשו מהערוגה אמר לי ארון: "ילד, לך תשאל את גיתה, ותפסיק לבלבל לי את המוח. היא בחדר".

 

ניגשתי לדלת הבית, פתחתי את הדלת ונכנסתי. גיתה עמדה מולי במטבחון, בחולצת טריקו ארוכה עד הברכיים בצבע בז'. גופה המלא עם כל אוצרותיו, בלט מאד דרך החולצה הגדולה, שהתקשתה להכילו בתוכה. נשימתי נעצרה.

 

"עודדי, עודדי, לא לימדו אותך בבית, לדפוק על הדלת? מה היית עושה אם הייתי במקרה עירומה?"

 

עמדתי מולה דומם ונבוך, לא תיארתי לי שבכלל שיש דברים כאלה, יא-אלה כמה שהיא שמנה.

 

"עודדי, בלעת את הלשון? למה באת אלי?"

 

פתאום, הכול השתחרר, ובלי כל מעצור אמרתי: "אני רוצה שתחליפו לכלב שלכם את השם, בגלל שזה מעליב אותי שאתם קוראים לו עודד. דיברתי גם עם ארון והוא אמר לי לדבר איתך".

 

"ארון לא סיפר לי שדברתם. אבל זה לא חשוב. אני כבר אמרתי לארון, שזה שם יפה ישראלי כזה וזהו. אנחנו החלטנו שאנחנו לא משנים שום שם, עודדי אתה רוצה להגיד לי עוד משהו? אם לא, אז תחזור הביתה להורים".

 

זה מעוד פגע בי, הסתובבתי ויצאתי מהבית. החלטתי לעבור לשלב ב'. לנסות לתפוס את הכלב, ללכת איתו לקיבוץ השכן ושם לשחרר אותו. בטוח שאיזה ילד או חבר יחליט לאמץ אותו, ולקיבוץ שלנו הוא כבר לא יחזור.

 

הבעיה הראשונה הייתה איך לתפוס את הכלב.

 

בארוחות הצהרים של חברת הילדים, היו נשארות שאריות מזון... אורז, קציצות, עצמות של עופות... התחלתי לצבור מזון כדי לפתות ולתפוס את הכלב הפיקח, לקשור חבל לצווארו וללכת עימו לקיבוץ השכן ולשחררו שם.

 

בכיס מכנסי הקצרים, הוכן החבל מבעוד יום. אחרי יומיים של מעקב צמוד, הכלב הסורר נתפס וניקשר בחבל. 

ההליכה לקיבוץ השכן התבצעה בשעות הצהרים. בשעה שלוש חזרתי הביתה שמח ומאושר.

 

הבעיה באה על פתרונה. אחרי פחות מיום, התחלתי לשמוע את קריאותיה הרמות של גיטה בחפשה את הכלב השובב. הם לא שיערו ולא ידעו מה כלבם עודדי עבר בשעות האחרונות.

 

דומני שאז נפלה ההחלטה, לעבור לשלב השלישי בטיפול בבעיית הכלב עודד. במשך מספר ימים הלכתי בקיבוץ וחשבתי לעצמי, איך אצליח לשנות למשפחת בר לבב את ההחלטה על שם הכלב. אל יראה הדבר קל בעיניכם, ילד בן עשר צריך להתמודד עם זוג חברים בוגרים, בקיבוץ של שנות החמישים. אפילו את הוריו הוא התקשה לשתף במאבק בגלל הבושה... מה? מדבר כזה אתה עושה עניין?

 

לפעמים לא צריך שכל, מספיק מעט מזל. יום אחד אני רואה ליד הרפת גור כלבים. התקרבתי וראיתי שכמעט כולו קרח משערות, בגופו פצעים פתוחים, אוזנו הימנית שמוטה, ראשו מוטה חזק ימינה, כמעט לא נע בגלל צליעתו וזנבו היה חתוך במרכזו. כל צעד שלו היה מלווה ביללות כאב.

 

נפל לי האסימון. בבדיקה יותר יסודית, גיליתי שזו בכלל גורה. על הידיים שלי העברתי את הגורה למתבן. חבל דק קשרתי לצווארה. ארגז תפוזים של ש.ה.מ שימש לה כמלונה. אחרי יום אחד בלבד, החלב הלחם והגבינה, חוללו שינוי דרסטי במצבה וכושר הליכתה השתפר מאד.

 

זה מה שהיה חשוב לי. יצאתי לדרך, אני מחזיק בחבל והגורה רצה אחרי ואני קורא בקול גדול: "גיתה בר לבב בואי אלי חמודה שלי... אולי את רוצה כבר לאכול גיטהלה בר לבב שלי".

 

טיולי הראשונים עברו ליד שיכוני הותיקים. אח"כ גדלו המעגלים והגיעו עד לאזור חדר האוכל, הקומונה, מועדון החברים ואזור המפעל. השתדלתי לגוון את שעות ביקורי באזורים השונים בקיבוץ. כך שתמיד מה שיותר אנשים ישמעו את שם גורתי האהובה. אולי יציעו לי כיצד לטפל בפצעיה המגלידים, או ישאלו למה אין לה שערות על הגוף?

מה קרה לה? איפה היא נפצעה? ולמה היא צולעת כל כך?

 

טיולי ברחבי הקבוץ נמשכו. קולי הלך ונצרד. פעילותי העיקרית התמקדה בשעות הערב באזור שיכון הותיקים, "גיתה בר לבב שלי בואי אחרי... מי הכי בעולם רוצה עכשיו גבינה לבנה? נכון שגיטה בר לבב שלי... מכוערת שלי גיטה בר לבב, למה את לא באה כשאני קורא לך?"

 

אני כמובן לא שיערתי ולא ידעתי, שכלב שלמד לקבל אוכל במקום קבוע, יחזור לשם תמיד.

 

אך אחרי חמישה ימים, גיטה הגיעה אלי לשיחה. המשא ומתן היה קצר ונמשך בדיוק שלוש דקות. כמובן שהוחלט על השינויים הנדרשים ובזאת תמה המלחמה הראשונה שלי. אחריה קיימתי עוד מספר מלחמות, אך תוצאותיהן לעיתים היו שונות מתוצאותיה של המלחמה הזאת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: