מדוע חזרנו בלי אגמיה? / נ.ג.

 

מדוע חזרנו בלי אגמיה?

נ.ג. - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ממש צעיר הייתי אולי בן חמש או שש. דומני שהסיפור התרחש ביום שבת, אבי בא מוקדם בבוקר אל בית הילדים, ואמר: "היום אנו הולכים לצוד ברווזים ואגמיות".

איור מאת יעקב גוטרמן

השמחה הייתה גדולה. מיד התלבשתי. ותוך רגעים ספורים הייתי מוכן למשימה המרתקת. מבית הילדים הלכנו אל ה"נשקיה", שם הוא לקח, רובה צייד ענקי כפול קנה. זה עשה עלי רושם עצום, כי את שאר כלי הנשק הכרתי מביקורים רבים קודמים במקום. את כדורי הצייד, טמן באחד מכיסיו ויצאנו לכיוון בריכות הדגים.

 

אחד מענפי החקלאות בקיבוץ היו בריכות דגים. מי הברכות נשאבו מנחל נעמן שנשפך אל הים ליד עכו, העיר הערבית השכנה לקיבוץ. לבריכות הדגים היו מגיעות ציפורי מים רבות מכל הסוגים והמינים: אגמיות, ברווזים, שקנאים, טבלנים, אנפות על מיניהן הרבים, חרטומנים וחסידות כמובן.

 

את כל סוגי ומיני העופות הכרנו היטב בשמותיהם. הציפורים היו כמובן באות לשם כי דגים רבים שחו במי הבריכות. בדרך לשם, התחלתי לקבל הוראות מפורטות, כיצד עלי לנהוג במצבים השונים והמשתנים, איפה לעמוד בזמן הירי וכיצד לשמור על שקט בזמן שממתינים לציפור שמתקרבת.

 

כל השאלות המוסריות שהיום היו מטרידות את מנוחתי, לא עלו כלל על דעתי. הייתי מרותק למשימה שעמדה לפנינו. נחרצותו של אבי, ולימוד נוהלי "הקרב", ודאי השפיעו גם כן. כך שלשאלות האתיות לא נתתי דעתי כלל.

 

כשהתקרבנו אל הבריכות סימן לי אבי בידו, מעתה לא מדברים, ואמר: "רק נותנים סימנים אחד לשני." זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לתקשורת מהסוג הזה וזה הלהיב את דמיוני. הוחלט לעשות סיור רגלי מקדים, כדי לאתר את מיקומן של העופות הניצודות. הסיור עבר בשלום לא דיברנו במשך חצי שעה, אני הלכתי כשלושה מטר מאחוריו. מדי פעם עלה אבי לתצפית על סוללת הבריכה בהליכה שפופה וירד ממנה בגלישה לאחור (לשטח מת בלתי נראה).

 

בסיום הסיור התקרב אלי ואמר בלחש: "בצד השני של הבריכה הזו יש קבוצה גדולה של אגמיות, ראיתי שם גם כמה ברווזים, נלך בשקט סביב הבריכה הזו ונפתיע אותם בצד השני".

 

את הבעיה שהחלה, הרגשתי רק אני. אחרי כמה עשרות מטרים הרגשתי שאני חייב לעשות קקי מיד, אחרת יברח לי במכנסיים, ועל זה לא הייתי מוכן לחשוב כלל. מצד שני, יש הוראות מחמירות, משמעת שדה באזור ציד, שמירה על שקט, התגנבות יחידים... ואיפה אני בכל זה? אבל אני חייב לחרבן, מה עושים? "ההתחייבות" לא להטריד בזמן ביצוע המשימה, ולא לדבר הכריעו את הכף. אני סותם את הפה, ומתגבר. קצב ההליכה גבר, אני מנסה להסיח דעתי ממצבי העגום. ההליכה אחריו קשה מרגע לרגע, והלחץ מאחור הולך וגובר, הולך וגובר. אני מתפתל, לוחץ בשארית כוחותיי ומתרכז במקום שיש לכווץ... אבל זה לא מתכווץ, אני נעצר, כאב חד מפלח את בטני הרכה ו... בום הכול בורח. אשר יגורתי בא. אני לא מספיק אפילו לשלשל את מכנסי מטה, וזה זורם וממשיך וזורם.

 

לא נשאר בי מאום, התרוקנתי לחלוטין. אבי כמובן לא הרגיש כלל, לאיזה מצב קשה נקלעתי. הוא המשיך באיגוף הגדול, נע בצעדיו הרחבים והמהירים למשימת הצייד. רק כשהגיע לצידה השני של הבריכה, חש בהעדרי. מיד הסתובב, והחל לצועד במהירות למקום האחרון בו ראה אותי. אני עמדתי שם על מקומי ולא יכולתי לזוז. עמדתי בפיסוק קל, ולא ידעתי את נפשי, מבושה, מאכזבה, מה לעשות, איך אפשר לנגב? עם מה לנגב?... אין ניר קטן אחד לרפואה, מה אני עושה? זה כל כך מגעיל. כשאבי חזר התמלאו עיני בדמעות, תחילה סימן לי מרחוק עם ידו. "בוא". ואני לא זז. לא מדבר, שומר על משמעת צייד, נדמה לי שאז הוא הבין... "יש בעיה עם הילד". הוא התקרב ומיד הבין מה הבעיה... במרחק כזה, כנראה ממני כל אחד היה מבין. לאט ובעדינות חלץ תחילה את נעלי. אחר כך הוריד לי את המכנסיים. ולבסוף את תחתוני הגדושים.

 

משם עלינו על הסוללה וירדנו לתוך המים הקרים, כל החלק התחתון של גופי זכה לשטיפה יסודית.

 

את הבגדים הוא ניקה במי הבריכה, אני קפאתי מקור. כל פלג גופי התחתון היה עירום. לבסוף נעלתי את נעלי, והתחלנו לצעוד חזרה לעבר הקבוץ. אבי בחר לחזור לקבוץ דרך החורשה שהיטיבה להסתיר את מערומי הרוטטים מקור. במחשבה לאחור, אולי גם בחר לעבור דרך החורשה, כדי שחבריו "הטובים" מהקיבוץ, לא יראו על כתפו, מלבד רובה צייד כפול קנה, זוג מכנסיים ותחתונים רטובים, במקום אגמיות וברווזים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: