מבחר סיפורים קצרים מארכיון קיבוץ יגור / ליקטה: נטע חכמוביץ

מבחר סיפורים קצרים מארכיון קיבוץ יגור   

הסיפורים נאספו ונשלחו ע"י נטע, ארכיון יגור

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך "בומרנג"  (תוספת ליומן יגור בשנות השבעים)

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מסיפוריו של גד לסקר:

בצריף ליד "בית צביה", בו גרנו מ.פ. ואני, היו שישה חדרים. החדר הראשון מן ההר היה מחולק לשניים: בחלק אחד גרה אימא של ב"צ ר. (גליצאית) ובחלק השני - ההורים של ח.ג. (ליטאים). אנחנו גרנו בחדר השני מההר, כך שיכולנו לשמוע את השיחה הבאה:

אומרת אימא של ב"צ: "בָּיי אִינְז, שַבֶּס אִין דֶער פְרִי, פְלֶעגְט מִיר עֶסְן אַשְטִיקֶעלֶע פִיש, מִיטֶעג אַשְטִיקֶעלֶע הִין" (כלומר: אצלנו, בשבת בבוקר היינו אוכלים חתיכת דג, ובצוהריים חתיכת תרנגולת).

"אַשְטִיקֶעלֶע הוּן", מתקנת אותה אימא של ח.ג. ("הוּן" ביידיש ליטאית - תרנגולת, וביידיש גליצאית "הוּן" זה תרנגול).

"אַשְטִיקֶעלֶע הִין" מתקנת שוב אימא של ב"צ.

התחיל ויכוח. זאת אומרת אַ"הִין" וזאת אומרת אַ"הוּן", עד שנשאלה השאלה: "אוֹיְבּ אַהִין אִיז אַהוּן – טָא ווּס אִיז אַהוּן?" (אם תרנגולת היא תרנגול – אז מה תרנגול?)

את התשובה כבר לא שמענו - - -   שוֹיְין...

 

ועוד מספר גד:

עבדתי בתורנות חדר האוכל והחברים היו שואלים אותי "למה אתה חיוור כל-כך?"

יום אחד ביקש ממני ד"ר אוגולניק (עוגן)  "היכנס למרפאה, חייבים לבדוק אותך, אתה חיוור מדי".

כעבור שבוע ניגשתי למרפאה. דפקתי בדלת, שמעתי "כן" ונכנסתי. והנה לפני הרופא החדש, ד"ר שְטֶרְצֶר. הסברתי לו שכולם אומרים שאני חיוור. ד"ר שטרצר בדק אותי ופסק "אתה עובד בחדר האוכל". "כן", עניתי. "אין פלא שאתה חיוור, אבל אין לך דבר".

שמחתי. אמרתי "שלום" והלכתי. ליד הדלת עצרתי כולי תמיהה. "סלח לי, דוקטור, איך קבעת שאני עובד בחדר האוכל, אתה הרי חדש ביגור". "אני רואה אותך שם..." ענה.

 

ועוד על ד"ר אוגולניק, מספר יעקב מרקמן-רם:

כאשר ד"ר אוגולניק (עוגן) היה חדש ביגור, הייתה לו בעיה... הוא חשש לשאול "מה שלומך", שמא יקבלו זאת לא כשאלת נימוס אלא כשאלה של דוקטור. התברר כי היה מקום לחששו זה. והמעשה, כך היה: אוגולניק ניגש בצוהריים לשולחן שכבר ישבו סביבו מספר חברים. התיישב מבלי להגיד "שלום", כאילו הוא ותיק ממש. מולו ישבה חברה שהייתה שקועה בצלחת המרק שלה. כשסיימה את המרק אמרה: "הוי אוגולניק, כבר כמה ימים שאני חשה דקירות באזור הגב ובעוד כמה מקומות". "חשה דקירות?" שאל אוגולניק. "כן", השיבה. "אם כן, תתפשטי בבקשה!" אמר אוגולניק.

השמועה אומרת שאותה חברה כבר לא חיכתה למנה העיקרית...

 

ובכלל ביגור היו בעיות שפה לא פשוטות...

לחבר ט' היתה בעיה - השפה העברית לא נדבקה אליו. הוא דווקא היה איש נוח לבריות ובעל מזג שקט. יום אחד אמר לו חבר: "מנוול!". ט' כנראה לא ירד לעומקו של הביטוי בעברית וענה לו ברוח טובה: "מעניין, כולם אומרים לי אותו הדבר"...

 

ולא רק בעיות שפה.... מספר נוח יגורי:

בשנת 1933 נמצאו מים ביגור, בבאר א'. זה היה מאורע היסטורי, מפנה מכריע בבניין המשק. הוחלט לציין את המאורע בצורה מרשימה ובלתי שגרתית והוחלט להזמין את "הבימה" להציג ביגור. בתנאים של הימים ההם ובמבנה הקיבוץ של אז זה היה אירוע רציני ביותר.

ההצגה אמורה הייתה להתקיים בחוץ, בקרבת הבאר. אולתרה במה ופוזרו חבילות קש לצופים. המקום היה פתוח והוחלט לא לתת לאנשים מחוץ ליגור להיכנס לשטח ההצגה. כיוון שהשטח לא היה מגודר הוצבו חברים כגדר חיה, למנוע כניסת זרים (בעצם לא כל-כך היה מי שיבוא. שער העמקים עוד לא הוקם, והיו רק 80 משפחות בכפר חסידים והכפר הערבי י'גור).

אנשי התיאטרון הגיעו מבעוד יום ועסקו בהכנותיהם.

סמוך להתחלת ההצגה הגיעה רובינא (חנה רובינא), וכאן נתקלה בחבר ט', שהוצב למשמרת.

לפי הסיפור התנהלה ביניהם השיחה הבאה:

ט': הכניסה לזרים אסורה.

רובינא: אבל אני משתתפת בהצגה.

ט': אסור להיכנס.

רובינא: אבל אני רובינא.

ט': רוֹבְנִיָה או לא רוֹבְנִיָה, אסור להיכנס!

רובינא: אבל אני באתי לשחק.

ט': טוב שאת רוצה לשחק, אבל יש פה הצגה.

בסופו של דבר נמצא גואל, שגם ידע עברית וגם ידע מי זאת רובינא, וההצגה ניצלה.

 

ולסיום, עוד סיפור על רכבת העמק - מספרת מרים שחר:

לקראת כנס מקהלות ארצי, שהתקיים בשבת 22.4.1944 על הבמה המשותפת של עין-חרוד ותל-יוסף, הזמינו הקיבוצים יגור, אלונים והחותרים רכבת מיוחדת, שתביא את המקהלה המשותפת שלהם, בניצוחו של שמוליק ויגדורצ'יק, לכנס.

הגיעו מקהלות מכל הארץ וגם המוני אוהדים מכל רחבי העמק - ברגל, בעגלות וברכבת. כ-8000 צופים.

המקהלות עלו בזו אחר זו לבמה והשמיעו את שיריהן. לסיום עלו מספר מקהלות, כ-500 איש, לשיר יחד את "מתי מדבר" של ביאליק בהלחנת יהודה שרת. השיר היה אמור להיות משודר ברדיו.

לפתע נשמע פיצוץ אדיר. הבמה קרסה ורבים מהשרים מצאו עצמם נוחתים כשהם פגועים במרתף. למרבה המזל הדבר אירע טרם החל השידור (תארו לעצמכם מה היה עלול להתרחש אילו ההתמוטטות נשמעה ברדיו).

בשעת חצות חזרנו לרכבת. הרכבת החלה לזוז. לאחר מספר קילומטרים מועט חרקה ונעמדה. לא ידענו מה פשר העמידה, אך נתקענו בתחנה, ורק כעבור כארבע-חמש שעות החלה הרכבת לגנוח ולזוז  באטיות, וליגור הגענו בסביבות שבע בבוקר.

בתחנה כבר חיכו לנו סדרני העבודה ובעיקר סדרן העבודה של הרפת, שטען כי הפרות, הרגילות שיחלבו אותן בשעה שלוש בלילה, כבר גוועות בכאבן מעומס החלב.

בגלל הצפיפות הרבה שהייתה ברכבת מצא לעצמו א.כ. מקום נוח על המדף המשמש להנחת המזוודות, התמקם שם בנוחיות ונרדם. בתחנה האחרונה, בחיפה, מצאו אותו פועלי הניקיון והעירוהו משנתו.

 

ועוד אחרון, אחרון חביב...

אותו מ.כ. נשלח פעם ל"המשביר" בחיפה להביא סוכר. שק הסוכר הועמס על עגלתו, אך הביתה לא הגיע. חיפשו, חיפשו, ואת שק הסוכר לא מצאו. רק אחרי שנתיים הסתבר על איזה שק יושב העגלון...

 

[זהו ניסיון ראשון, עפ"י בקשותיכם, לפרסם אנקדוטות מתוך יומני וארכיוני הקיבוצים, מצפים לקבל את תגובותיכם, האם להמשיך לפרסם מקבצי "מיני סיפורים" שכאלו]

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: