רישיון נהיגה / נחמה טורבן


רישיון נהיגה
נחמה טורבן  - תל-קציר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את ד"ש מקיבוץ ד"א היכרתי על הכביש.

זה שנים אני מתחבטת במחשבה האם ללמוד נהיגה או לוותר. לא שנזקקתי לשכנוע מיוחד ולנימוקים שיביאוני להחליט לטובת העניין. היה לי ברור כשמש-בצוהרי-יום-קיץ-בעמק-הירדן שרישיון נהיגה הכרחי, חיוני, מועיל, משנה את איכות החיים וכו'. חברותיי שלמדו נהיגה בגיל צעיר יותר, הפעילו עליי שכנועים לאין ספור. החל בעידוד ובתמיכה במימוש הרעיון וכלה באיומים נוראיים מן הסוג: "לילה אחד יתקשר אליך בנך מהצבא ויספר שהוא תקוע בלילה, בגשם, בקור -  בטבריה, ויבקש שתבואי לקחת אותו הביתה. ואז -  מי יעשה את זה בשבילך???" (אבא שלו, השבתי להן בלב, אבל שתקתי בפה. הלא הן צודקות מאה אחוז!). אלא שהחששות מללמוד נהיגה (מה? אני?) ומלהפעיל כלי רכב ולהובילו על הכביש האימתני היו רבים מדי, ולחששות התלוו גם סיבות (תירוצים?...) נדושות אחרות: הריונות, גידול ילדים, לימודים, ובכלל: בקיבוץ (דאז) אין רכב פרטי, ולכל אירוע ממילא יש הסעה מאורגנת, ונוסעים בכיף עם עוד חברים. כך נגנז לו הרעיון בכל פעם מחדש ונדחה עד שהגיעה שעתו להתממש. ואכן: משסיימתי ללמוד את מה שרציתי, והילדים גדלו ועיתותיי בידיי,  והקיבוץ – גם הוא השתנה, ולא פעם מצאתי עצמי נוסעת לבדי לאירועי תרבות באוטובוס הציבורי של בית-גבריאל, כבר אי-אפשר היה להדחיק צורך זה. לקחתי אוויר ו...צללתי אל הכביש!


איור מאת יעקב גוטרמן

החלטה ראשונה: אני לומדת לנהוג ברכב עם הילוך אוטומטי. קל יותר, מתאים לכישוריי הטכניים הבינוניים ומשתלב עם ההתמצאות המרחבית הקלושה שלי.

החלטה שנייה: בתקופה הנידונה יהיה זה הפרויקט של חיי, לו אקדיש משאבים רוחניים (סבלנות, התמדה) וחומריים (כסף. כסף רב). כל שאר הדברים יידחקו לעדיפות שנייה.

התחלתי להתעניין היכן כדאי ללמוד ומי מלמד נהיגה ברכב אוטומטי, וכל ההמלצות הובילו אל שם אחד: ד"ש מקיבוץ ד"א שבעמק.

 

הגעתי אליו בבוקר בהיר אחד בחודש מאי. חיוך, שלום-שלום ו... התיישבתי ליד ההגה. לראשונה בחיי, כמעט...  כיף לא נורמאלי! גובל בשיכרון חושים. התרגשות גדולה! על פניי מרוח חיוך של אושר, הרגל לוחצת על דוושת הגז, והרכב דוהר.

הלימוד היה שיטתי ומובנה. שלב אחר שלב, נדבך על גבי נדבך. בתחילה נסענו בכבישי העמק. תנועה דלילה. אפשר להתרגל לרכב. בהמשך הגענו למגרשי חנייה עם ערוגות פרחים עגולות, שם מלמד אותי ד' לסובב את ההגה בצורה נכונה (יד רודפת יד...). "ו-ל-ה-ח-ז-י-ר, כמו גדולה!"... כבר בשלב זה התבלטה אחת מתכונותיו העיקריות: סבלנות. הסבריו היו בהירים, וגם העברית הייתה מדויקת:  'זו דוושת הבלם' (ב-2 סגולים, ולא בקמץ), וגם 'עכשיו אנחנו מגיעים לצומת מסוכן'.

 

לאחר מספר שיעורים העברנו את זירת הפעילות לטבריה, שם העסק כבר יותר רציני. צמתים עמוסי תנועה וצריך ללמוד להשתלב בה. נהגי מוניות שמשבשים את כל החוקים שלמדתי בתיאוריה (תיאוריה עברתי במכה ראשונה...) וש-ד' חזר עליהם ללא הרף, והולך רגל טיפש אחד שקפץ לתוך הכביש ואילץ אותי לעצור בחריקת בלמים (יופי! תגובותיי מהירות ונכונות). למדנו לציית לתמרורים השונים בדרך, זכויות קדימה, מעגלי תנועה, חניה במקביל ובניצב.

 

לימוד נהיגה הוא מיוחד במינו מבחינת הסיטואציה אליה אתה נקלע. הוא בדיוק ההפך הגמור מהחיים בקיבוץ:  יש בו חירות ללא  אחריות. מצד אחד – אני, כביכול, עצמאית: לוחצת על הדוושות לפי הבנתי והחלטתי, מסובבת את ההגה כרצוני, מאותתת כשמוצאת לנכון לעשות זאת. ממש נהגת! אבל יודעת שעל כל פעולותיי מחפה המטרייה של המורה היושב לצדי. מערכת הדוושות המקבילה שברכב מעבירה, למעשה, את האחריות אליו.

 

תוך כדי נסיעה אנו מדברים על נושאים שונים ואני לומדת להכיר את האדם שמאחורי המקצוע. ד' משמש רק 3 שנים כמורה נהיגה. לפני כן עבד בחינוך במשך 8 שנים והיה מטפל של כיתות א'-ה', ומודה שהייתה זו אחת התקופות היפות בחייו. הוא חובב מוזיקה, וברכבו קלטות רבות של שירים עבריים לדורותיהם... ובסגנונות שונים (מה שנותן רעיון נהדר מה לקנות לו במתנה כשאעבור את הטסט שנראה לי כחזון אחרית הימים בשלב זה של לימוד הנהיגה). ד' מומחה בללמד נהיגה נשים בוגרות כמוני... הוא חי את המקצוע, קשור לאנשים שלמדו אצלו וזוכר את המיוחד שבכל אחד מהם. את קשייו ואת הצלחתו.

 

חלפו 4 חודשים של לימוד נהיגה אינטנסיבי, ויום אחד מבשר לי ד': "היום נערוך לך מבחן פנימי עם מורה אחר מבית-הספר ובשבוע הבא את ניגשת לטסט". אימא' לה! גוש נתקע לי בגרון, הלב הולם בחוזקה.  אני: "מה פתאום, אני עוד לא מוכנה לזה. כל-כך כיף לנהוג אתך. מי צריך טסטים?". ד': "מה אתך! את מסוגלת. תזכרי מה שלמדנו, קצת ביטחון – ותצליחי".

 

את הטסט הראשון, כמובן, לא עברתי בהצלחה. גם לא את זה שבא אחריו וכו'... וכך, בין טסט לטסט אנו משפרים נהיגה, מחזקים דברים. ובין אי-הצלחה אחת למשנה נופלת רוחי בקרבי, ואני מעלה הרהורי כפירה, אולי באמת אינני מתאימה להיות נהגת. וד' מרגיע, מחזק, מעודד. ויש לו גם שיטת שכנועים שפועלת. כשקשה לתלמידה הוא שואל אותה האם היא מוכנה לסיים את הקדנציה שלה (את קדנציית החיים!!) בלי רישיון נהיגה. והיא, התלמידה, תמיד מזדעזעת ואומרת: 'לא! מה פתאום!'. 'אז קדימה' אומר לה ד', וממשיכים הלאה.

 

בעוד לימודי הנהיגה היו מהנים ומעניינים, אופיין שלב הטסטים במערבולת רגשות. דאגה, חששות, מתח אדיר, ציפייה  לטוב ו...מפח נפש!  שלב זה סוחט הרבה כוחות נפש, במיוחד אצל אחת כמוני, שהייתה משוכנעת שכבר עברה בחייה את כל הטסטים האפשריים, ושאפשר ליהנות ממה שנרכש והושג במשך השנים. מבחינת המצב בו הייתי שרויה אז, ראוי היה לכנות את בית-הספר לנהיגה בשם "בית ספר לנהי" (ההברקה לקוחה מסיפור של עמליה כהנא-כרמון), ואת הרגשתי לבטא בפסוק מהתנ"ך: "נהי(גה) בכי תמרורים...".

 

והסתבר לי שגם על המורה עוברת מערבולת רגשות לא קלה בהגישו את תלמידיו לטסט. כך הגדיר ד' את מצבו: "כשתלמיד יוצא לטסט, אני ממתין לשובו כמו בעל שמחכה ליד חדר הלידה...", למרבה האירוניה היה שלב בו אני כבר הייתי צריכה לנחם אותו ולהפציר בו שלא ייקח כל-כך קשה את אי-הצלחותיי, שזה לא הוא האחראי לכך, זו פשוט אני, הקצב שלי...

ובשלב עגום זה מתבקש כבר הפי-אנד, והוא, אכן, הגיע! וכששואלים אותי שאלה קטנונית: "באיזה טסט עברת?", אני עונה: "באחרון". מה שנכון, נכון. כשניגשתי ל"אחרון" הזה, סיכמתי עם ד' שיתקשר אליי להודיע לי מה התוצאה. ב-15:45 מצלצל הטלפון. רגע גורלי! מעברו השני נשמע קול מוכר: "מה, נחמה, מה נשמע?"

אני: "ד', עברתי?"

ד': "אז מה היה בטסט? את זוכרת משהו? אה? מה?", ועוד מלמולים.

מה הוא רוצה ממני? אני (בקוצר רוח): "ד', תגיד, עברתי?"

ד': "אז מה עשית שם בדיוק?"

אני (בייאוש): "אוי, שוב לא הצלחתי..." (והלב בתוכי -  קריר קראק  -  נשבר).

ד': "למה את חושבת שלא עברת???"

אני: מתעלפת...

 

ד' מעיד על עצמו שהוא נהנה לבשר לתלמיד שהוא עבר את המבחן המעשי, וברור שאת ההנאה הזו אין ד' רוצה לבזבז ברגע אחד, לכן הוא מורח את התשובה על פני דקות ארוכות, משהה את גילויה, שואל שאלות מעצבנות – מה היה לך בטסט, מה לא היה בסדר וכו', ורק בסוף לפני שהתלמיד מת, היה מכריז: עברת!

ל"מבצע" זה יש גם ערך מוסף. ספיחים נעימים. התברר לי שאני משתייכת למועדון של נשים בנות 40+, ואולי גם יותר, שבשלב זה של חייהן החליטו "לקחת את גורלן בידיהן" – תרתי משמע, ולהשקיע זמן, כסף וכוחות נפש וללמוד נהיגה. היה לי נחמד מאוד לגלות שותפות-לדרך, וכשאנו נפגשות באקראי – חיוך מפציע על הפנים, העיניים נוצצות וכל יישותנו אומרת: עשינו זאת!

 

וכך, ב-19/11/1996  נולד לי ילדי החמישי: רישיון הנהיגה שלי. ומבחינת משמעותו בחיי דומה הדבר בעיניי ללימוד מלאכת הקריאה: לומדים טכניקה מסוימת מ-א' עד ת', ואזי כל אוצרות תבל נפתחים לפנינו, נגישים.

ואני אומרת לכל הנשים בגילי הנמצאות לפני, המהססות עדיין: אל תחשושנה! צאנה לדרך, המפתחות בפנים. החיים נראים אחרת כשאנחנו מנהיגות אותם בכוחות עצמנו.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: