נס חנוכה / נחמה טורבן

נס   חנוכה
מאת נחמה טורבן, תל קציר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

עומדת מול החלון הרחב שבמטבח ביתה קצת נשענת אל משטח השיש. לפניה מונחת החנוכייה והיא מלחימה אליה שישה נרות שעווה צבעוניים, מניחה את השמש בצד. עוד מעט יגיע בעלה ויחד ידליקו נרות ויעמידו את החנוכייה הדולקת על אדן החלון שמעבר לברז הכיור, מול השביל העוטף את ביתם, כדי שיראו עוברי אורח את האור; כדי לפרסם את הנס...

הפעם בחרה בנרות בצבעי אדום ולבן. סידרה אותם לסירוגין בשלשה זוגות. תמיד אהבה להשתעשע עם צבעי הנרות, שריד מימי ילדותה הרחוקים כל-כך... לעיתים הייתה מציבה נרות בצבע אחד ורק השמש היה בצבע אחר, מנוגד. וביום המחרת -  מסדרת אותם מהכהה לבהיר ביותר, כחול, אדום, כתום, תכלת, צהוב,  לבן... כל פעם שיטה אחרת, גיוון אחר.

קערת הפלסטיק הוורודה המונחת על השיש כבר התמלאה בתפוחי אדמה מרוסקים. לא מכבר סיימה לגרד על הפומפייה את אחרון התפוחים. העבירה מזלג בתנועה עיגולית ומעכה את המעוך מאליו. סובבה וסובבה בהיסח הדעת תוך שהיא מהרהרת מה צריך להוסיף לרסק הזה כדי שיהפוך לבלילה לליבוב לביבות. 


איור מאת יעקב גוטרמן

הרימה עיניה והביטה דרך זגוגית החלון. שעת דמדומים. השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים שבמערב והותירה בעולם רק רמז לכוחה, שובל קלוש  "...כאור בשולי הענן...".  גשם טפטף בקול חרישי, חוטים דקים נמשכים מהשמים לאדמה, אל ריבועי השדות שהפכו  ירוקים כהים, מטושטשי גבולות. גשם עדין רוקם מקלעת רועדת מול עיניה "...כווילון שקוף על פני העמק..." .

מה צריך עוד להוסיף, חשבה ועצרה את תנועת ידה. כן... ביצים. מספיקה רק ביצה אחת. מי צריך את הכולסטרול הזה?...ומלח -  טיפ-טיפונת. פלפל לבן, פלפל שחור, להנגיד את הטעם. שלפה את קופסת הקמח מהארון והעיפה שתי כפות גדושות מעל הבלילה. הקמח נספג אט-אט ברטיבות הדביקה והפך שקוף.

נטלה שוב את המזלג וטיילה עמו בתערובת הסמיכה. דקרה, הפכה, חרצה שבילים בעלי ארבעה מסלולים מקבילים, ערבבה בעיגולים רחבים ולסיום הפשילה שרוול ותחבה ידה לתערובת עד הצמיד שעל  פרק ידה. המגע היה קר. מפתיע. קמצה ופתחה את אצבעותיה,

חשה את מרקם המרכיבים, הפכה והפכה בעיסה הדביקה עד שהשתכנעה שכל החומרים אוחדו לתרכובת אחת מלוכדת... נטלה פירור, וטעם תפוחי האדמה הבוסרי הקהה את שיניה.  זהו.  עכשיו לסנן נוזלים ולהכניס למקרר לפני שתשחיר הבלילה. כיסתה את הקערה בכובע-ים שקוף שיועד למטרה זו והחליקה אותה אל המדף התחתון במקרר.                         כשנפנתה  ויישרה את גווה ראתה אותם... כאילו יד נסתרת נשאה אותם לכאן, והרי הם פה, ישובים לפניה על הרצפה במרכז המטבח, ילדיה.  ארבעה ראשים חמודים רכונים זה אל זה וביניהם  מונחות קעריות פלסטיק מלאות מים. ידם האחת אוחזת בנר בוער וביד השנייה הם מקרבים לשלהבת נרות צבעוניים. הנר מוקרב (קרוב? קרבן?..), מתחמם, והשעווה מותכת אט-אט, מתרככת וזולגת אל קערית המים. קור המים מרעיד אותה לשבריר שניה, ואז היא נקרשת ונקבעת לנצח באותה צורה בה הייתה כשנגעו בה המים. טפטופים. דקות ארוכות יכלו הילדים לשבת כפופים ולטפטף שעווה חמה אל המים. הנה הם ארבעתם. ראש נוגע בראש. קדקודה של הבת הקטנה בהיר כחיטה חומה-צהובה. זו לה הפעם הראשונה לטפטף באופן עצמאי. אחיה לימדו אותה וסמכו עליה שלא תשרוף את אצבעותיה. היא מרוכזת במלאכתה, עיניה החומות-בהירות בורקות באור. מעל לכולם נישא ראשו של הבכור. שער חלק, כהה, מבריק באור. הוא ממלמל יו, תראו, יש לי גוש גדול, יו, הכתום ממש יפה... ולידם הראשים המתולתלים של שתי הבנות. זו יישובה ישיבה מזרחית, הקערה בין ברכיה, וזו גוהרת על ברכיה ומתנדנדת קדימה ואחורה. קסם הושלך בבית. ושקט.  כולם מרוכזים במעשיהם, מהופנטים מהאור הבוהק.  מפעם לפעם נשלחת יד קטנה לקחת עוד נר ולהתיכו אל המים... והיא מתבוננת בהם ואת מוחה מציף משפט אחר, זה  "... אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך...".  נהרה...  אור... אושר... אש...

ובאחת מתנערת הרביעייה ומזעיקה אותה אליה: אמא, בואי, תראי, הטפטוף שלי הכי גדול... ושלי הכי צבעוני... ולשלי יש צורת כוכב... ולי -  בייגאלע...

וכבר רעש ומהומת זדים... נוטלים את הטפטופים, מניחים בזהירות על מגש זכוכית ואת המגש מציבים באמצע שולחן האוכל. עד סוף החנוכה יצטרפו אליו עוד ועוד גושי טפטופים ויערמו לערימה גבוהה. אז יעבור המגש לשכון במדף העליון שבכוננית הסלון, ומשם –  עם מבצע ביעור חמץ של פסח  -  יושלך אל הפח...

הנידה ראשה. אלוהים, מלמלה, היכן הימים ההם? היכן הנהרה והאור, האושר והאש?...

עכשיו רק היא ובעלה בבית. לבדם.  ובכל-זאת הקפידה לחוג כל חג ולציין כל מועד עם הסממנים המיוחדים להם. היום נאכל לביבות, אמרה בליבה, והנרות ינצנצו בחלון.  חנוכה-זה-חנוכה, סכמה בינה לבין עצמה.

שריקת הטלפון נשמעה. צלצול חרישי, מסתנן כמו רוח הנדחקת דרך חריץ בחלון הסגור. נגשה והרימה את השפופרת. קול התרונן מעברו השני של הקו. "הלו, סבתא, היי, זה אריאל" --- "הו, שלום מחמד ליבי" היא עונה לו, מופתעת.  וכבר הוא ממשיך בשטף דבריו  "סבתא, אנחנו עכשיו באזור, קרוב אליך. אני ושני חברים. יצאנו לטיול בצפון ותכננו לישון בחוץ,  אבל יורד כזה מבול...סבתא, אפשר לבוא אליך ולישון אצלכם?  ואיפה סבא?".

נס-גדול-יש-פה, הלם הדם ברקותיה. "כן, מחמדי" הצליחה להשחיל ברצף דיבורו תשובה רועדת  "בוא...  בואו כולכם... אנחנו בבית מחכים לכם. ויש לביבות!".

הסתיימה השיחה וכבר היה גופה קל כנוצה במעופה. העמידה מחבת גדולה על הכיריים, יצקה לתוכה שמן, ובתנועת ריקוד נגשה למקרר ושלפה את קערת תפוחי האדמה המרוסקים. ערבבה שוב את הבלילה שהחלה להשחיר, סיננה את המים שנקוו בתחתית הקערה, וכבר כפות ידיה יוצרות לביבות עגולות קטנות. הגלישה אותן לשמן הרותח ומעכה את תלולית-בטנן, שתהיינה שטוחות... כך בקצב -  משליכה,מועכת, הופכת, שולפת ומניחה על נייר מגבות מחוספס כדי לספוג את השמן,  ומשם- למגש גדול שטוח, מוכנות לאכילה, נערמו הלביבות וריח הטיגון התפשט בחלל הבית. פתחה חלון לאוורר את החדר, והחורף נכנס אל ביתה ברסס טיפות הגשם ובמשב הרוח שהרקיד את הנברשת ופרע את הווילונות...

בלי משים החלה לפזם חנוכה-חנוכה-חג-יפה –כל-כך. בעלה נכנס הביתה , חזר מעבודתו בסדנת הפיסול במתכת, והוא תמה לשמחתה. בישרה לו את הבשורה, ש "הנכד וחבריו בדרך אלינו" ואורו עיניו והסכים עמה: "אכן, חנוכה באמת חג יפה כל כך...".

הושיבה אותו לשולחן, הניחה לפניו קרש עץ, סכין חדה, כמה עגבניות, מלפפון רענן, פלפל ירוק אחד ובצל סגול קטן ופקדה עליו  להכין סלט.

וכבר נקישה חפוזה בדלת, ובטרם הספיקו להזמין את הנוקש אל ביתם, נדחפה הדלת ונכנסו שלושה תרמילים ספוגי מים ומאחוריהם פנים מחייכות של הנכד ושני חבריו.

חיבוקים ונשיקות רטובות, תרתי משמע, קריאות "היי סבתא, היי סבא, אלה החברים שלי ניר ודן" טפיחה על השכם ועוד חיבוק אוהב מוחץ עצמות, ו..."יאללה, בנים, לכו להתקלח, ונשב לאכול".  וכבר היא הודפת אותם לאורך המסדרון אל החדר שבקצהו, שולפת שלוש מגבות מהארון ומניחה את האורחים לנפשם, שיסתדרו.  ובינתיים סבא והיא עורכים את השולחן ומעמידים במרכזו את מגש הלביבות החמות, את קערת הסלט הרענן, כמה ממרחי גבינה וצלחות עם סוכר לבן וסוכר חום לבזוק על הלביבות.

יצאו הבנים מהמקלחת רחוצים, חפופים ו...רעבים, ועטו על השולחן.  עצרה אותם. "חנוכה היום" אמרה, "קודם נדליק הנרות".  גררה מאדן החלון את החנוכייה עטורת הנרות וברכו:

"...אשר קדשנו...וציוונו להדליק נר של חנוכה"  ואף  "...שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה".  וכבר היא חושבת: ניסים לאבותינו – ולנו!  שאיננו לבד היום. ומתחילה לשיר בקול רם "הנרות הללו שאנו מדליקים  על הניסים ועל הנפלאות...". בעלה מצטרף אליה בפיזום חרישי, ובני הנוער מביטים בה בעיניים פעורות ומבליעים חיוך. קלטה גם היא מה חולף במוחם וכמעט פרצה בצחוק... ואריאל מחייך במבוכה ולוחש לחבריו " זאת סבתא שלי, ככה היא אוהבת... כאילו... לשיר... אין מה לעשות...".

"זהו, תם הטקס" הכריזה בפניהם וישבו לשולחן.  רחש לעיסות ולגימות, מצמוצי שפתיים, שיחת חולין, פרצי צחוק, שמחה גדולה.

 

_  _  _  _  _  _

 

תמה הארוחה, והיא נעמדה שוב מול הכיור, פניה אל החלון. מאחורי גבה התרווחו סבא והנכד ושני החברים על הספות והכורסה שבסלון. קול טפיחה נשמע. חפיסת קלפים הוטלה לשולחן. רשרוש מתמשך,עקבי,  ו-"מתחילים"-  מכריז קולו של הנכד. וכבר כולם מחזיקים בכף ידם מניפת-קלפים ומחשבים חישובים מה לזרוק ומה לשמור. על אקרן הטלוויזיה מרצדות דמויות, מדברות בשפה זרה, לא-מוכרת.  אולי יוונית, היא מתלוצצת עם עצמה... טלנובלה עכשווית...

המשיכה לבהות בחלון. הקולות מאחוריה נחלשו והחדר נעלם. מתי הספיקה החשכה לרדת על הארץ? תהתה. האוויר היה מוך כהה. בקושי יכלה להבחין בקווי המתאר של עץ התאנה העירום ששלח ענפים דוקרים אל שמיכת האפלה הסמיכה, או בשיחים ובגוש הסלע שבפאתי המדשאה. הרחק בעמק שלמרגלותיה נצצו אורות קלושים. ופתאום -  קול נפץ והבזק מסנוור. אור זהר מולה וקולות נשמעו. בשביל שמעבר למדשאה המולה רוחשת.  אנשים, ילדים, אמהות -  כולם הולכים בטור, שרים, מפריחים קריאות. ילדים נושאים מקלות ולהבה כתומה בוערת בראשי המקלות. לפידים. קרשי בניין ששויפו ואליהם חוברו קופסאות פח ריקות, בתוכן הונח פתיל שק ספוג נפט. הפתיל הוצת בגפרור והרי לך לפיד. מאמצת מבטה ומנסה לפענח את המתרחש מעבר לזגוגית, מטה פניה בזווית הצידה. היא מזהה פנים. הנה... הולם ליבה...הנה היא... קצת יותר צעירה... הנה היא צועדת בין כולם ולידה בנה הבכור. הוא אוחז בלפיד ומרים אותו גבוה מעל לראשו. על פניו ארשת רצינית... הוא נושא לפיד כמו הבוגרים!...עיניה מלוות את הלפיד שלא ייטה...  שלא ייתקל במישהו...

ידה אוחזת ביד בתה. זו עטופה במעיל וצעיף לראשה. הרוח פורעת את הצעיף והיא מזדרזת לקשור אותו בחזקה. כן... תמיד בחנוכה היו השמים מתקדרים ושרקייה עזה הייתה נדחפת בין העננים ומעיפה שקיות ניילון ועלים שרבצו בצדי השבילים, מכופפת עצים זקופים, מנסה לתלוש כובעים מראשי האנשים ומאיימת לכבות את הלפידים.

השיירה חותרת את דרכה בעקביות. דמותה הצעירה עדיין מול פניה. תלתליה החומים משתוללים ברוח.  הבת מחזיקה בידה לפיד קטן. למפיון. מבעוד יום רוקנו המטפלות החרוצות עשרות תפוזים ואשכוליות מתכנן. את הפרי חתכו לפרוסות בהן יתכבדו החוגגים בתום התהלוכה והדלקת כתובת האש, ומהקליפה המרוקנת  שנשארה בשלמותה ככדור חלול, יצרו בית-נר.  מבטה ממשיך לשוטט על פני התהלוכה העוברת מתחת חלונה, ממשיכה לצעוד בקצב אחיד, גולשת בעיקול השביל.  עוד הבזק אור, עוד קווצת שיער מתבדרת ברוח...  עץ קד אל השביל וענפיו המחודדים מלטפים את ראשי הצועדים שבמאסף... הילה של לפיד אחרון, והשיירה מחליקה כעל משטח נע אל מעבר לתל ... ונעלמת.

היא מצודדת ראשה, מתרוממת על קצות אצבעותיה, מתאמצת לראות את מה שכבר נמוג. מנסה להיאחז בשולי החיזיון. עוד... עוד...

רעם מכה באוזניה, אחריו המולת פלגי מים ניתכים על אספלט. היא נרעדת... ממצמצת בעיניה... חשה חבטה קלה ואת ליבה הפועם בחזקה. התמוסס המראה ונעלם, ומול עיניה מעבה אפלת הערב שבחוץ.  וילון שחור מסתיר הכול, ורק האור האדום שבקצה האנטנה הסלולארית מבליח ממרחק השדות.

ידה האחת  אוחזת בצלחת זכוכית, ומטלית הספוג שבידה השנייה מלטפת לאט ובתנועות קצובות את הצלחת.  מאחוריה נשמעים שוב קולות החדר. משהו נחבט במשטח הזכוכית שעל השולחן. היא מטה ראשה לאחור בחצי סיבוב וזאת רואות עיניה:  ראשו  של בעלה נמתח מעלה, חוטי שערו המאפיר כצבע המתכת מבהיקים באור הנברשת, עיניו זורחות והוא מניף ידו אל על בתנועה סיבובית רחבה.   "ניצחתי, יו, ניצחתי!"  הוא צוהל  לעומתה. כמו ילד.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: