המשתלה / נחמה טורבן

המשתלה
מאת נחמה טורבן, תל קציר
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ עין החורש

ביום בו מלאו לה שבעים שנה סגרה דליה את המשתלה שלה. גדר כפות התמרים שהקיפה את מתחם המשתלה פורקה ונרמסה על-ידי השופל והושלכה למזבלה, הצמחים והטפטפות נאספו ונמכרו לסוחר גלילי אשר העבירן למשתלות באזור.


איור מאת יעקב גוטרמן

הפעמון הגדול שהיה תלוי על עמוד ברחבת משרד המשתלה לא נמסר לאף אחד. הוא פשוט  נעלם. פעמון זה שימש את הקליינטים שבאו לקנות שתילים במשתלה ולא מצאו את דליה. מה היו עושים? היו מנדנדים אותו, והענבל המכה בפעמון היה מזעיק אותה מעומק הסככות וממרחבי הערוגות הפזורות בשטח. את שארית השתילים שהיו עדיין בשקיות פלסטיק לקחה אתי מרכזת ועדת-התרבות וסידרה בשורות על ספסל האבן הארוך שבמרפסת המועדון לחבר, הצופה אל הכנרת. ובתום המסיבה שערכנו לדליה לכבוד יום הולדתה, ולמשתלה לכבוד יום הכחדתה, באו החברים להיפרד ולחגוג וקיבלו במתנה  שתיל או שניים או יותר. ומאחר שהיה קשה להיפרד ממשתלת-גן-עדן קטנה זו, הכינה אתי לדליה סט שלם של תכשיטים מאביזרים ומחומרים שהיו בה: משקית ניילון שחורה שבה מונבטים הזרעים, נוצרה מדליה. מצדה האחד היה כתוב: "מדליה לדליה  -  מקום ראשון במשתלנות" ובצד האחר: "ענף אחד גדול על אישה אחת קטנה". מדליה זו חוברה לצווארה של דליה  בצינורית השקיה. בנוסף לכך הוגשה מחרוזת שהורכבה מצינורית השקיה שחורה אחרת, עליה נשזרו רצועות צבעוניות של פלסטיק קשיח, אותן רצועות שהן מחודדות בקצה האחד ומחוררות בקצה השני, ועליהן היו רושמים את שמות הצמחים ותוקעים באדמה את הצד המחודד כחץ, או תולים על ענף בחוט קשור לחור שבקצה השני  -  הכול לפי סוג הצמח והעניין... ליד המחרוזת היה מונח זוג עגילים מקורי שנוצר משתי טפטפות אדומות ומחודדות אליהן הוצמד קליפס מתכתי. זרעים אדומים מבריקים של סופורה אמריקאית נשזרו על חבל דק והפכו לצמיד ולטבעת ונענדו על אצבעותיה ופרק ידה של בעלת השמחה. וכך, כשהיא עטויה ועדויה ומקושטת בשאריות-המשתלה, ישבנו כולנו סביבה ומשכנו את קסם המעמד בסיפורים ובחוויות.

דליה סיפרה שכבר לפני שנים גמלה בלבה ההחלטה, שכאשר תגיע לגיל שבעים תסגור את המשתלה. ולא תהיה זו סגירה שנכפתה עליה, אלא החלטה מושכלת והגיונית.

המשתלה הוקמה כעשרים שנה לפני כן. את הרעיון הגה מרכז גיל הנעורים. הוא רצה להקים איזה פרויקט שיפעיל את בני הנוער ויאפשר להם להרוויח כסף למימון פעולות ואירועים לשכבת הנעורים.  ממש באותו זמן התפנתה דליה מעבודתה במשתלה אזורית. הרעיון של המדריך הובא לפניה, והיא "הרימה את הכפפה", עטתה על כפות ידיה כפפות חומות של נוי'ניקים והחלה בהקמת אתר המשתלה. החממה הוקמה בשטחים הפנויים שבאזור המשקי של הקיבוץ, מצפון לכביש הרוחב המפריד בין אזור המגורים לאזור ענפי המשק, ובקרבת הבטונדות של ענפי המלאכה: חצר, חשמלייה, מחסן נהגים וסככת המשאיות. השטח יושר, עמודי ברזל נתקעו באדמה כדי לתחום את השטח המיועד למשתלה, כפות תמרים הובאו ממטעי התמרים שליד הירמוך,  נקשרו זה לזה בחוטי ברזל והוצמדו לעמודים, וכך נוצר גדר חיה ובתוכה – הממלכה. רשתות צל נפרשו מעל הערוגות, ורשת צינורות, טפטפות ומתזים נמתחה על האדמה. דליה עברה בגנים ובגינות עם מזמרה בידה, קטפה ייחורים וענפים הביאה אותם לחממות, השרישה, זרעה, השקתה, טיפחה בצוותא עם בני הנוער, וכעבור מספר חודשים בצבצו שתילים רבים מתוך שקיות פלסטיק זעירות שחורות ושלחו עליהם הרכים כלפי מעלה, ולעתים אף נראה פרח זעיר מציץ מבין העלים. אספה דליה את בני הנוער ואמרה להם: בשבת נעמיס שתילים על עגלה ונרד לכביש הראשי העובר בתחתית התל, לאורך חופי הכנרת, שם נמכור אותם ל"המוני-בית-ישראל" הנוסעים בכביש.

הכינו הילדים שלט גדול וכתבו עליו: שתילים למכירה ובשעת בוקר קרירה של שבת ירדו אל הכביש. העמידו שמשייה רחבה, מתחתיה שולחן ארוך עליו הונחו שקיות השתילים, הציבו את השלט במקום בולט וחיכו לקליינטים...

ואכן, כמה מכוניות עצרו ונוסעיהן רכשו שתילים, אך לאחר זמן לא רב הגיעה רכב משטרה, השוטר בירר מה פשר ההתקהלות ומייד אסר עליהם למכור שתילים לאורך הכביש. העצירה בשולי הכביש הראשי מסכנת את נוסעי הרכב ואת המוכרים, כאחת. אספו הנערים את הקרטונים עמוסי השתילים, קיפלו את השמשייה ועלו לסככת הגפנים של הקיבוץ השכן השוכנת בצדי הדרך המוליכה לקיבוץ שלנו.  פדיון אותו יום הסתכם ב-56 ₪. וזו הייתה הפעם היחידה והאחרונה להפעלת הנוער במכירת שתילים...

אולם המשתלה שכבר קרמה עור וגידים, הלכה והתפתחה כענף בקיבוץ, שעד מהרה החל לשווק את תוצרתו. חברים קנו שתילים כדי ליפות את גינותיהם, שתילים נשתלו בשטחים ציבוריים ברחבי הקיבוץ ובתוך אדניות גדולות שקישטו את מרפסות חדר האוכל, ושלט גדול עליו רשום היה משתלה הוצב על אם הדרך בכניסה לקיבוץ והביא עמו אורחים ולקוחות שבאו מבחוץ ורכשו שתילים וזרעים וייחורים לגינותיהם. המשתלה הייתה ה"בייבי" של דליה, וככל תינוק דרשה התמסרות טוטאלית: לנכש ולזבל, לרסס מפני מזיקים ולהשקות יום ולילה וגם בשבתות וחגים. וכדי שתוכל לצאת מפעם לפעם לחופשה או לנסיעה ארוכה, בנתה דליה  "רשת מסועפת" של "סייענים" ותורנים שפתחו את הממטרות וסגרו אותן במועדן באותם ימים שהיא נעדרה מקיבוץ.

אנקדוטות רבות סופרו על-ידי החברים. אחת מהן זכתה לכותרת: "הפושע משאיר את כלי הרצח באתר הפשע" ולמה הכוונה? דליה שקדה להעשיר את מלאי צמחיה בצמחים חדשים ובסוגים נוספים. לצורך זה נהגה להצטייד תמיד במזמרה קטנה, לכל מקרה בו תיתקל בצמח נדיר שאינו מצוי במאגר צמחיה שבמשתלה. כשהייתה מגיעה לשיח נוי או לגדר חיה, נהגה להתבונן בזהירות שמאלה-ימינה-ושוב שמאלה  (כאילו חוצה כביש סואן...), וכשלא הבחינה באיש  -  חיש קל הייתה גוזמת כמה ענפים, עוטה על פניה ארשת תמימות  סתמית ומתרחקת בזריזות מהמקום. את השלל הייתה מביאה בהקדם לממלכתה,  וכבר יש לה סוגים חדשים של צמחים לשיווק  ולמכירה...

לעתים, מרוב חיפזון הייתה המזמרה נשכחת ב"אזור הפשע", ולא פעם נראתה דליה תופסת טרמפ ליד שער הקיבוץ ומבקשת מבעל הרכב שיקפיץ אותה למקום זה או אחר אותו עזבה רק לפני דקות ספורות, משום ששם, ליד השיח או ליד ערוגת הנוי, שכחה את המזמרה או את הסכין היפנית...

ואלה הדברים שכתבתי לה והקראתי באותו ערב רקוויאם למשתלה, לאחר שלגמנו כולנו כמה כוסות של תה לימונית קר וזוטא לבנה: 

"כאשר נולד ילד נותנים לו הוריו שם שמוצא חן בעיניהם מסיבה זו או אחרת, או שיש לו משמעות לגביהם. לעתים אין שום קשר בין השם לבין הילד: לא תמיד ארז - חזק או טובה – טובה.

אבל במקרה של דליה -  השם שקיבלה מהוריה היה בו משהו מן הנבואה,  והוא ממש התאים למה שנהייתה בהמשך חייה: אנו יודעים שדליה זה שם של פרח יפה, ובמילון אבן שושן מוגדרת המילה דליה כך: "ענף ארוך המתרומם כלפי מעלה...", הגדרה הנשארת במסגרת עולם הצומח.  ואכן, דליה אהבה פרחים, וכשגדלה התאהבה גם בשיחים ובצמחים אחרים  ועצים.    

ולא פלא שמי שנושאת שם של פרח ומטפלת בצמחים, העניקה לילדיה שמות מאותו ענף: עומר (כמו בשיר: עומר עומר תבואה חדשה...) ניצן  (כמו בשיר: ניצנים נראו נראו בארץ....) ומורן (עוד אין שיר...).

דליה, על-פי רוב רואים אותך  פוסעת בצעד רחב, בין המשתלה לחצרות הקיבוץ ולגינה שסביב חדר האוכל, נעולה נעלי עבודה חומות או מגפי פלסטיק שחורים, ידך כמעט תמיד אוחזת מזמרה ואצבעותיך מעופרות באדמה. בכל טיול שהיינו יוצאים יחד מהקיבוץ מייד היית מסתערת על השיחים שבשטח ואומרת משפטים מהסוג הזה: "דבורה'לה, בואי תראי רגע, זה לא נראה לך קוציץ השחת? האבקנים שלו ממש מזכירים אותו, נכון?"...  ואז היית תולשת עלה או עלה-כותרת וממוללת אותו ביד כדי לחוש ולהיות בטוחה שזהו, אכן, קוציץ השחת (או כל שם אחר שהתחלף מטיול לטיול...).

בשנותיי הראשונות בקיבוץ אהבתי מאוד את החג הצנוע ט"ו-בשבט. חג זה היה ה"בייבי" שלך, ואת התייחסת אליו במלוא הרצינות והענקת לו אופי ותוכן מובנים מהתחלה ועד הסוף! זה התחיל עם ערב שישי במועדון, תוכנית שנסבה כל שנה סביב צמח מסוים או גידול שונה. קטעי קריאה, שירים, שקופיות ותמונות, כשבשלב מאוחר יותר צורפה למסיבה ההגדה-של-ט"ו-בשבט. והשולחנות - תאווה לעיניים! מכוסים במפות לבנות חגיגיות, בקבוק יין אדום נוצץ באור  ועמוסים בשפע של פירות יבשים מכל הסוגים. בזה לא חסכת ולא קימצת! ולמחרת בשבת בבוקר היינו הולכים לקיים מצוות נטיעת עצים בארץ ישראל. גם כאן היה הכול מוכן ומאורגן להפליא! שורות שורות של שתילים עמוסים על עגלה, מעדרים ואתים נשענים זה-על-זה לצד העגלה, מצפים לנו שניקח אותם ונחפור בורות, וכמובן: שארית הפירות היבשים מערב-התרבות של אתמול היו מונחים בשקית, והרשית לנו לאכול רק אחרי ששתלנו את השתילים באדמה!

עשית לנו אז באופן ספונטאני ואינטואיטיבי מה שנקרא היום: אירוע לכל הקהילה: מבוגרים וילדים ואורחים.

זכורים לי במיוחד שני  ערבי ט"ו בשבט שארגנת לנו בטוב-טעם (תרתי-משמע): אחד סבב סביב התמר, מפני שבאותה תקופה תל קציר טיפחה ענף חקלאי חדש: תמרים. חצי יום התווכחנו אם לעובד בענף זה קוראים "תמרן" או "דקלאי" (איך באמת, קוראים לו?). מרכז הענף היה יוסי, וזכור לי משפט מאלף שאמר כשהציג את הרווחים מהענף והסביר למה חשוב שיהיו ענפים נוספים במשק. יוסי אמר:" לא שמים את כל הביצים בסל אחד!" (והוא לא דיבר על הלול!). חיסול ענף זה לאחר שנים אחדות היה סנונית ראשונה בחיסול סממני הכפר בקיבוץ, אבל זה כבר נושא לערב נוסטלגיה תחת הכותרת "עולם הולך ונעלם"....

ערב נוסף שזכור לי קשור בפירות הטרופיים שרק אז החילונו להתוודע אליהם. את הבאת לתוכנית חקלאי שעסק בגידולם כדי שיספר על מוצאם ותכונותיהם ושימושם. ולא הסתפקת בדיבורים אלא הוספת לכך מראה עיניים מרהיב וטעם ערב לחך: מגשים עמוסים בפירות משונים שלא הכרנו לא את מראם ולא את טעמם: היו שם פרוסות מנגו, כוכבי קרמבולה, רצועות אנונה וגם אבוקדו וקיווי חמצמץ. פירות חדשים בוהקים בצהוב וכתום, שטעמם אקזוטי, הונחו לצד החום הקלאסי של השקדים והתמרים, הדבלים והצימוקים המוכרים לנו מאז ימי התנ"ך. ניחוח של ארץ ישראל הנחת לנו על השולחן.

שמעתי ש"סוגרים" את המשתלה. אין לי ספק שתמצאי לך ערוגות אחרות להשקיע בהן ולהשפיע עליהן. הגינה שלי, דליה , קצת עזובה-עצובה. בשמחה אקבלך לעבוד בגינתי וליפות אותה, ואפילו אשלם לך בכסף מלא. בקיבוץ מופרט זה מותר!...

כל טוב לך דליה, את, שלקחת את שמך הכי רחוק שאפשר,  והענקת לו עוד ועוד ניואנסים.

ועד מאה ועשרים!

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: