קליטה / נחמה טורבן

קליטה
נחמה טורבן - תל קציר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

אבא החליט לחפש קיבוץ שיאמץ אל חיקו אותו ואת שתי בנותיו הקטנות שנותרו יתומות מאמן. הוא ידע שבקיבוץ יסופקו לבנותיו כל הצרכים החומריים הבסיסיים: אוכל וחינוך וטיפול טוב. ליותר מזה לא שאף. רק שיהיה לבנות בית וביטחון קיומי. אבא היה מוכן לעבוד בכל עבודה שיטילו עליו בקיבוץ: לשמור בלילות או לשטוף כלים בחדר האוכל ואפילו בענפים חקלאיים, אף על פי שלא היה חקלאי מימיו והתפרנס ממסחר זעיר בביצי משק מתנובה.

איור מאת יעקב גוטרמן

החל לפנות לקיבוצים לבדוק כיצד תוכל משפחתנו הקטנה להיקלט בהם .

יום אחד קיבל מכתב מקיבוץ בעמקים . מרכז ועדת הקליטה, החבר מיכאל, שמח להזמין אותו ואת בנותיו להתארח בקיבוצו מספר ימים ובהזדמנות זו להכיר זה את זה ולדבר על אפשרות קליטה. שמח אבא עד מאוד ובישר לי שבתחילת השבוע הבא אנו נוסעים לקיבוץ בעמק החם.

בהגיע היום המיועד לבש אבא את חליפת השבת שלו: מכנסיים כהים מגברדין, חולצה לבנה מחודדת-צווארון וז'קט ארוך שרוולים, שקצותיהם כבר הבריקו מרוב שחיקה. העיקר לעשות רושם טוב ומכובד על החבר מיכאל מוועדת הקליטה של הקיבוץ. אני לבשתי שמלה קיצית פרחונית בעלת שרוולים לבנים-תפוחים ואת סנדלי השבת הלבנים שלי. ארזנו כמה בגדים בתיק ויצאנו לדרך.

 

הדרך היתה ארוכה ופעמיים החלפנו אוטובוס. ישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוף החולף על פניי.

יצאנו מהעיר וזמן רב נסענו בשטח פתוח כשהמראה מתחלף אט-אט לשדות צהובים לאחר הקציר עמוסים בחבילות חציר צהוב. מטעים ירוקים היו פזורים לאורך הדרך בין השדות וטרקטורים נסעו בדרכי העפר לצידי הכביש. הייתי מוקסמת מהמראות שנגלו לעיניי ובלעתי אותם בשקיקה. נזכרתי ב"דפי תמר" של דבורה עומר שזה לא מכבר סיימתי לקרוא, והפלגתי בדמיוני על חיי העתידיים בקיבוץ: אני אהיה כתמר, אעבוד לפעמים בבית הילדים, יהיו לי חברות,  אטייל בשדות, אהרהר על החיים, אחשוב ואכתוב....

 

בשער הקיבוץ חיכה לנו מיכאל. אדם ממוצע קומה, רחב כתפיים, נעים הליכות. קידם את פנינו בחיוך והוביל אותנו אל חדר האוכל שם מזג לי ולאבא כוסות מים קרים. לצערי, אמר, המזכיר נסע היום לפגישה דחופה ויחזור רק מחר. כדי שלא תצטרכו לעשות את הדרך הארוכה שוב, דאגתי לכם לחדר אירוח בו תוכלו ללון הלילה, ומחר, לכשישוב המזכיר, ניפגש ונדבר.

החדר היה קטן אבל מיד מצא חן בעיניי. תריסיו היו מוגפים ואפלולית שררה בו. התריסים היו מכוסים

בסבך צמחים מטפסים, וטפטפות שהיו שזורות בין העלים זלפו מים קרים לצנן מעט את להט הקיץ ששרר בחוץ והכה על הגגות. קול טפטוף טיפות המים נשמע לי כמנגינה ערבה.

אבא הסתכל סביבו, שפתיו דובבו "...היה לי לצור מעון לבוא תמיד..." ולי אמר: אני מקווה שהפעם נצליח.

 

יצאתי החוצה לסייר בשבילי הקיבוץ. דימיתי עצמי כעליסה-בארץ-הפלאות. הכול סביבי היה קסום ומיוחד. בתים קטנים בקבוצות של ארבעה-ארבעה, מרפסת קטנה בחזית כל בית, עציצים וקקטוסים על מעקות המרפסות ודשא רב סביב הבתים. אופניים ועגלות ופסלים היו מפוזרים בכל המרחב, עצים ענפי-צמרת הצלו על השבילים.

 

משביל צדדי הופיעה משפחה שגררה עמה שלושה ילדים קטנים וגלגלי ים צבעוניים. כולם היו לבושים בבגדי ים. פסעתי בעקבותיה. לאחר דקות מספר הגענו לגן-עדן.  נחל מפכה במרכזו של הקיבוץ.. האם זה הפרת או החידקל? פישון או גיחון? תמהתי... עצים עבי-גזע ועבותי-צמרת סוככו על הנחל משני עבריו. כל העצים נחמדים למראה וציפורים התעופפו ביניהם. המים היו ירוקים, שפיריות שקופות ופרפרים ריחפו-החליקו על חלקת המים, וצמחים השתרעו בתוכם לאורך הגדה. מצהלות ילדים נשמעו מסביב. הרבה אנשים היו כאן, משכשכים במים, יושבים על גדות הנחל וטובלים רגליהם ברטיבות הזורמת. הצטערתי שלא היה לי בגד ים. ישבתי וחלמתי בהקיץ. כאן אגור. כאן יהיה ביתי. פה אני אלמד לשחות ואחצה את הנחל לרוחבו.

היה נעים ושמחה הציפה את לבי. חלצתי נעליי וטבלתי רגליי במים הקרירים. איזה תענוג! אחר כך קמתי וטיילתי לאורך אפיקו המתפתל. הרגשתי קלה ומאושרת, כאבי ליבי וגעגועיי אל אמא שככו ונשכחו לרגע, והחילותי מדלגת ומפזמת לעצמי שיר.

 

אט אט שקעה השמש והאנשים עזבו את המקום. פסעתי אחריהם חזרה לעבר בתי הקיבוץ, ומרחוק כבר ראיתי את אבא עומד באחד השבילים, ידו הפרושה מסוככת על משקפיו עבי הזכוכית (משקפי לבנייה, קראתי להם...) והוא תר במבטו ימינה ושמאלה. אחריי. כשראה אותי סרה עננת הדאגה מפניו והוא חייך אליי. היכן היית, אוצרי, שאל.  נעלמת להרבה זמן ודאגתי לך. סיפרתי לו בעליצות על הנחל הסובב את גן העדן, ואבא היה מאושר באושרי.

 

החבר מיכאל לקח אותנו לחדר האוכל. ישבנו אתו לשולחן ואכלנו ירקות ולבן וגבינה לבנה, זיתים ירוקים מרים וריבה אדומה. תורן עבר עם עגלה עמוסת צלחות קטנות ובהן פרוסות דקות של גבינה צהובה והניח אחת על שולחננו. מיכאל חייך ואמר: יש לכם מזל. היום מחלקים גבינה צהובה. כנראה לכבוד האורחים החשובים... קינחנו את הארוחה בכוס תה חם. מיכאל, כמו אבא, נולד בפולין. בעיירה לא רחוקה מעיירת הולדתו של אבי, אבל הוא השכיל לעלות לארץ שנים רבות לפני פרוץ המלחמה הנוראית ההיא, וניצל מאימתה ומנוראותיה, אף על פי שרבים מבני משפחתו נותרו שם וניספו... השניים הפליגו בשיחה והחליפו זיכרונות וחוויות על ארץ הולדתם שהכזיבה והם נטשוה – גם בגופם וגם בליבם. מיכאל היה חלוץ, חקלאי, ושבה את לבנו בפשטות מנהגיו.  חדר האוכל התרוקן מאנשים, והתורנית ביקשה מאיתנו לפנות את השולחן. יצאנו החוצה. אמרתי לאבא שמשעמם לי ומה עושים עכשיו? מיכאל סיפר לי שיש לו בת בגילי אבל עכשיו היא בחופש אצל קרובי משפחה בעיר, וחבל שאיני יכולה לפגוש אותה. הוא הציע לי ללכת לספריה ולבחור ספר. שמחתי על הצעתו, ואת הערב הארוך העברתי בקריאה ב"שביל קליפות התפוזים".

 

למחרת בשעות הצהריים נפגש אבא בחדר המזכירות עם מיכאל ועם המזכיר ששב לקיבוץ מהעיר הגדולה. השיחה ארכה כשעתיים. כששב אבא לחדר האירוח היו פניו עצובות. שאלתי מה אמרו. סיפר שעוד לא החליטו כלום. הם יזמנו את כל חברי הועדה ויפרשו את הפרטים על משפחתנו, וכולם יחליטו יחד מה עושים. בינתיים אנחנו נחזור לביתנו שבעיר, והם כבר ייצרו עמנו קשר בקרוב, לכשתתקבל ההחלטה.

 

סיימתי מהר לקרוא את הספר ששאלתי מספריית הקיבוץ, ארזנו את חפצינו בתיק וצעדנו עם מיכאל לתחנת האוטובוס שליד שער הקיבוץ.

לאחר שעתיים היינו שוב בביתנו . אבא נראה כגלגל ים שיצא ממנו האוויר: מקומט, כבוי, נוגה. אני עוד נאחזתי בכוח במראות הקיבוץ ובפנטזיות שהיו לי לגבי חיי בו, בקרוב מאוד... אולי עוד בקיץ הזה, אפילו, שאוכל ללמוד לשחות בנחל המקסים של הקיבוץ היפהפה הזה....

חזרנו לשגרת חיינו. אבא  -  לעמל יומו,  ואני  -  לחברותיי, לחולות הים המלוח, לספריי ולעצב לבבי...

 

מראות הקיבוץ נמוגו אט-אט...

לאחר מספר שבועות התקבל מכתב מהקיבוץ. אבא התיישב ליד השולחן במטבח, ניגב משקפיו במגבת המטבח כדי שיוכל לקרוא בבירור את הבשורות שהגיעו בדואר.

לפי הבעת פניו הבנתי שהמצב לא טוב. מאוד לא טוב.

נטלתי את המכתב לידי. המזכיר כתב שהם מודים לנו על ביקורנו הנעים בקיבוצם-ביתם, אבל לצערם, אינם יכולים לקלוט אותנו בו. הם מעדיפים משפחות שלמות. גם בקיבוץ ילדות קטנות צריכות אימא שתטפל בהן, ואי אפשר להטיל את עול גידולן על כתפי הקיבוץ. ובכלל, אבא עלול לחוש בדידות בקיבוץ בהיותו אלמן, ורקמת הקיבוץ העדינה, הבנויה ממשפחות שלמות, עלולה להינזק. ובאשר להצעתו של אבא, למסור להם מתנת חינם את דירת מגורינו הקטנה שבעיר תמורת קליטה בקיבוץ  -  אין להם צורך בנכסים. הם עובדי אדמה ובוקרים ודייגים המתפרנסים מיגיע כפיהם ולא מספסרות בדירות.

המזכיר וחברי המזכירות הודו לנו שוב ואיחלו לנו הצלחה.

 

נאנח אבא, נאנחתי אני. נגוז עוד חלום. נגוז החלום לפרק זמן מוגבל. כתריסר שנים לאחר מכן הגשמתי אותו אני בהגיעי לקיבוץ. לקיבוץ אחר, כמובן, אלא מה?...  אך מסתבר שעשרות השנים שחלפו מאז – על טובן ועל מלאותן  - לא השכיחו את זיכרון הסירוב, סירובו של קיבוץ בעמק החם לפתוח שעריו למשפחה אחת קטנה.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: