קייטנה בקיבוץ / נחמה טורבן

קייטנה בקיבוץ
מאת נחמה טורבן, תל קציר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

את עדנה הכרתי בחופש הגדול שבין כיתה ד' ל-ה'. בשעת צהריים חמה ויוקדת הייתי בבית. הסתובבתי קצת משועממת והצצתי דרך החלון של החדר הגדול. מעברו הייתה גינה שפרחיה קמלו בחום. הגינה היבשה  שלנו גבלה בגדר תיל אפורה ממעוינים שהקיפה את הגנון השכונתי. עצי אורן מאובקים היו פזורים לאורך הגדר ואבק האבקנים העכיר את האוויר. מעבר לגנון הייתה סמטת מגורים, רחוב קצרצר בו גרו כמה משפחות. ליד אחד הבתים הבחנתי בילדה בלונדינית, שנראתה בגילי. סקרנות וציפייה נוצקו בי. הרגשתי שיש למה לצפות. הילדה הסתובבה לפני בית השכנים ולאחר כמה דקות נכנסה אליו. סרתי מהחלון. בשעה שש בערב, כשהשמש נדדה לכיוון מערב והיה קצת (אבל רק קצת) פחות חם, יצאתי החוצה לפגוש חברות ולהיתקל בילדה הבלונדינית. הסתובבתי בסמטה הלוך ושוב, ניגשתי לקיוסק שבמרכז המסחרי וקניתי קרטיב וחזרתי שוב לסמטה. היה שכר לציפייתי. מהבית יצאו אריאלה ורחל -  שתי הבנות הבוגרות של השכנים ואתן הצהובה. שערה היה ארוך והגיע עד אמצע הגב, ומקרוב צבעו היה כצבע החיטה, צהוב עם פסים חומים בהירים. הן הבחינו בי וקראו לי אליהן. " זאת עדנה מהקיבוץ, בת דוד שלנו. בואי תכירי אותה". נפשי התרוננה. איזה יופי! קיבוץ, חברה חדשה, משהו שיפיג את שממון החופש הארוך  מדי. הבטנו זו בזו ולחצנו ידיים. אריאלה ורחל חייכו ונכנסו לביתן, ואני ועדנה נעשינו חברות. לקחתי אותה לקיוסק והיא קנתה שם קרטיב, קניתי לי עוד אחד ויחד הלכנו וליקקנו את האדום-האדום הקר הזה.

עד רדת החשכה טיילנו יחד בשכונה. למחרת בבוקר התייצבתי שוב אצל השכנים שמעבר לחלון וביקשתי רשות ללכת עם עדנה לים. האחיות  הרשו, נתנו לה את האופניים שלהן ויחד נסענו לים. באותו ערב גם הכרתי לה כמה מחברותי וטיילנו בשכונה ושיחקנו קלאס וחמש אבנים ומקלות. סיפרנו לה על השכונה והעיר והצפנו אותה בשאלות למכביר על הקיבוץ: נכון שזה כייף לישון בבית ילדים עם החברים? מה, אתם עובדים בקיץ במטעים? לא קשה לך לקום בחמש בבוקר? אין לכם כסף לקניות? יש לכם בריכה עם מים מתוקים? איך קוראים לחברות שלך? עדנה ענתה על כל השאלות והיה לכולנו כייף גדול ביחד. ביום שישי בערב לאחר ארוחת השבת באה עדנה אל ביתי. היא לבשה מכנסיים קצרים אדומים וחולצה לבנה רקומה ברקמת צלבים שיצרו  שני פסי אורך צבעוניים בחזית החולצה. אני לבשתי שמלה וורודה מניילון ששלח לי דוד שולם מאמריקה. הזעתי בתוך הניילון הורוד, וקנאתי בחולצה המקסימה של עדנה.  הלכנו לערב כיתה. הבנים של הכיתה לטשו עיניהם בילדה הצהובה והשזופה מהקיבוץ, חגו סביבה על אופניהם כשמבטם שלוח קדימה, כאילו אינם רואים אותה, ורק במקרה הם כמעט מתחככים בה... ואני הייתי גאה מאוד  ואמרתי: "זאת חברה שלי, מהקיבוץ!". למילה קיבוץ בשנות ה-60 של ילדותי היה קסם מרתק! חלומו של כל ילד היה שיהיו לו דודים בקיבוץ אליהם יוכל לנסוע בחופש הגדול ובחג השבועות וגם בחורף לקטוף רקפות שצמחו על הגבעה הסמוכה לקיבוץ. (לכל קיבוץ, כך ידענו, הייתה גבעת רקפות או כלניות משלו...).

כך חלפו להם שבועיים קסומים -  לי ולה  - ועדנה הייתה צריכה לשוב לביתה בקיבוץ. צער מילא את ליבי ורציתי להאריך את קסם החברות שרעננה את ימי הקיץ החמים והמשמימים, לפעמים....ואז אמרתי לה שאולי, אם אפשר, אני אבוא איתה לקיבוץ שלה ואכיר את החברות שלה? עדנה התלהבה. שאלנו את רחל ואריאלה בנות הדוד שלה והן אמרו שהרעיון נחמד. דילגתי הביתה בעליזות ובישרתי לאבא שלי:    "אני נוסעת עם עדנה לקיבוץ שלה!". אבא אמר: "מה פתאום את נוסעת? ההורים שלה מסכימים?"    "כן, כן," השבתי, "הם יסכימו...". אבא המשיך לחשוש: "הלא יש שם שדות פתוחים ובהם נחשים... מסוכן...".  עוד שני משפטי הפצרה וכמעט דמעות – מצדי ואבא נכנע: "טוב, סעי, רק תשמרי על עצמך. תנעלי נעליים גבוהות ושתי הרבה מים" ולעצמו הפטיר: מה יכול להיות רע בקיבוץ? הלא זה גן עדן עלי אדמות...במיוחד לילדים... 

למחרת בבוקר יצאנו לכביש הראשי המחבר בין חיפה לנהרייה. עולצות ומלאות חדווה ישבנו באוטובוס שעשה דרכו צפונה, וכעבור שעה וחצי היינו בקיבוץ.

שער ירוק ורחב, שדות צהובים מקיפים את הקיבוץ, ברכות דגים מנצנצות באוויר החם והמהביל, שדרת עצים מובילה מהשער. בתים בני קומה אחת, גינה ומרפסת לפני כל דלת וזוגות אופניים מושלכים על הדשא. הרבה דשא מסביב. בהמשך -  גנון. תינוקות צוהלים בגיגית מים וכדורים צבעוניים צפים בגיגית. ובסמוך חדר האוכל. עדנה נכנסה עמי לחדר האוכל. הייתי הלומת אושר: אולם גדול מלא בשולחנות מרובעים, על כל שולחן צנצנת מלח וצנצנת פלפל שחור וכד מתכת מלא מים. אני בלב ליבו של קיבוץ! עדנה הקיפה במבטה את האולם שהמה אנשים אוכלים ומדברים ומצאה את אמה. ניגשנו לאימא שלה.

"הבאתי חברה. היא שכנה של דוד ינקו". אמה סקרה אותי במבט, פניה התעננו לשניות ספורות, אחר-כך חייכה ואמרה: "טוב, ניבה תאכל איתי צהריים ואת לכי לכיתה". נפרדנו. ילדים בקיבוץ אוכלים בכיתה עם חבריהם בני-גילם ולא עם חברי הקיבוץ. אימא-של-עדנה חברתי הושיבה אותי, שולחן ליד איש ואישה זרים. השניים סקרו אותי במבטם והעיפו מבט שואל באימא-של... "זאת ניבה מהעיר, חברה חדשה של עדנה שלי", הציגה אותי האימא בפניהם והלכה להביא לי אוכל. חזרה עם צלחת עמוסת קציצות דגים ופירה צהבהב. האוכל היה לי טעים. חיסלתי את כל הצלחת! לו אבא שלי היה רואה אותי מסיימת את כל המנה, היה בטוח שנס מתחולל לנגד עיניו...  לגמתי מים קרים. אימא-של קמה מהשולחן ונעלמה באחת הדלתות שבקיר חדר האוכל. כעבור דקה שבה אליי עם אשכול צונן של ענבים ירוקים שקופים. צדק אבא שלי: זה גן עדן עלי אדמות. קמנו מהשולחן ויצאנו מחדר האוכל. "אני רוצה ללכת לעדנה", ביקשתי. "עדנה עכשיו בכיתה שלה עם החברים שלה. עוד מעט הם ילכו לישון שנת צהריים. את בואי לחדר שלנו ותנוחי שם ובארבע עדנה תבוא לחדר ותהיו יחד". פסענו בשבילי הקיבוץ. אני הולכת, תיק הבגדים שלי ביד אחת, האשכול ביד השנייה  -  ונפשי מתרוננת. אני הולכת ולבי מדלג.  הגענו לחדר. החדר היה, למעשה, שני חדרים ותא אחד של שירותים ומקלחת.

האימא-של לקחה את התיק מידי והצביעה על ספסל מרופד בפלסטיק תפוח בצבע ירוק בקבוק. "תנוחי כאן. אני חוזרת לעבודה", אמרה ויצאה. נותרתי לבדי. מאין העצב הזה שטפטף על לבי? הלא רק לפני דקות ספורות לבי צהל והתרונן...עצמתי עיניים. הספסל היה צר. לא נוח לי. כך שכבתי מספר דקות וחשבתי מחשבות מעורבבות. לבסוף קמתי והתיישבתי. נעמדתי. היססתי שנייה. יצאתי מהחדר. חם. לוהט כמו אצלי בשכונה העירונית. התבוננתי מסביב, הבתים הקטנים קסמו לי, צעדתי בשבילים ביניהם והגעתי לקצה משטח דשא ענקי. ממטרות רקדו בדשא והתיזו קשתות מים. הקשתות חגו עד חצי עיגול, ואז חזרו לנקודת ההתחלה ושוב חגו בקפיצות קפיצות. נעמדתי על גבול מוטת כנפיהן, וכשקרבו אלי המים המתוחים לא זזתי ממקומי והנחתי להם לשטוף את פניי ואת גופי. שיחקתי עם הטיפות וכשנרטבתי כליל חציתי את הדשא בריצה והמשכתי לטייל בקיבוץ. לא היו אנשים בשבילים. שקט. כולם נחים. הגעתי למבנה שנראה לי בית מגורים גדול. מרפסת מקורה הייתה בחזיתו ועל ספסל עץ היו מסודרים זוגות של סנדלים. דלת נפתחה ומגבת רטובה התעופפה דרכה ונחתה על הרצפה. אחריה יצא ילד בן גילי, לבוש מכנסיים קצרים בלבד. הסתכל לעברי ורץ. יצאה בת אחת ושאלה מי אני. אמרתי: חברה של עדנה, מהעיר. הבת נכנסה לבית וכששבה הזמינה אותי להיכנס לתוכו "בואי, עדנה עוד ישנה. חכי לה כאן". כשהתעוררה עדנה הציגה אותי בפני חברותיה וחבריה. כולם עמדו בשורה והתבוננו בחברה העירונית של עדנה. ואותן שאלות שנשאלה עדנה על ידי חברותיי העירונית, נשאלתי אני על ידי חברותיה הקיבוצניקיות: אותן שאלות אבל בכיוון הפוך: מה, יש לך כסף ללכת לסרט כל יום ולקנות קרטיבים? אצלכם ילדים לא עובדים בגיוס? מה את עושה בחופש הגדול? היו שם תאומות פנינה ורינה. ספרו לי שאסור לתאומות בקיבוץ להיות באותה כיתה. זה לא חינוכי ועלול ליצור בעיות. אז כבר בינקותן הפרידו ביניהן, אבל יצא כך שדווקא פנינה שהתפתחה יפה והשמינה, נשארה עם הקטנים יותר והיא עולה עכשיו לכיתה ה', ואילו רינה שגדלה רזה וצנומה, סופחה לגדולים יותר והיא עולה עכשיו לכיתה ו'. מי יכול היה לנחש שכך יתעתע בהן הגוף?

בערב בחדר של ההורים של עדנה ניגשה אליה אמה ואמרה לי שיש צורך לקבל את אישור המזכיר להתארח בקיבוץ ולהיות עם הילדים, ומחר בבוקר היא תדבר אתו. את הלילה העברתי בחדר ההורים על דרגש העץ המרופד בפלסטיק ממולא צמר גפן. בבוקר אכלתי שוב בחדר האוכל עם החברים ואחר-כך באה עדנה ולקחה אותי לבית הילדים שלה. דיברנו ושיחקנו ופתרנו תשבצים ב"דבר לילדים".

אימא של עדנה באה וספרה שהמזכיר הפנה אותה למרכזת ועדת החינוך וזו אמרה לה שהם ישמחו מאוד לארח בקיבוץ ילדה מהעיר, במיוחד שהיא נבונה ומחונכת. יש להם קייטנה שתיפתח בעוד עשרה ימים, ואני מוזמנת להצטרף אליה ולהתארח בקיבוץ במסגרתה. המרכזת-חינוך אף נתנה לה מכתב רשמי ובו מפורטים כל תנאי הקייטנה: תאריכים, תוכנית בילויים, מספר ארוחות, עלות כספית. אימא של עדנה מסרה לי את המכתב ואמרה להראות אותו בבית.

למחרת בשעות הבוקר המאוחרות ליוותה אותי עדנה לתחנת האוטובוס המובילה מהצפון לקריות, שם גרתי. חיכינו יחד עד שהגיע האוטובוס. עליתי. שילמתי. התיישבתי ליד החלון הפתוח.  נפנפתי דרכו לחברתי לשלום. כל הדרך חזרה עצמתי עיניים והדפתי את קולות לבי.

כשהגעתי הביתה קיבל אותי אבי בשמחה. "נו, אוצרי, איך היה בקיבוץ? נהנית?" סיפרתי לו שהציעו לי להתארח בקיבוץ דרך הקייטנה והושטתי לו את המכתב הרשמי בו ציידה אותי מרכזת החינוך מהקיבוץ.

אבא קרא אותו בעמידה וכשסיים נתן בי מבט עצוב ולחש "שמונה לירות ליום... שמונה לירות זה הרבה כסף. אני לא מרוויח שמונה לירות ביום...".

בסוף הקיץ ההוא לקראת החגים קנו לי חולצה לבנה מכותנה, רקומה במפתח המחשוף ברקמת צלבים אדומים וצהובים.

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: