אנה / נחמה ניר

אנה

נחמה ניר - פלמחים

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

חמש מזוודות עור מהודרות, בצבע בז', נפרקו מהטנדר הירוק, בהינף אחד עם הירקות בארגזי עץ עקומים ושבורים של "תנובה", ועם קרטונים וקופסאות פח דפוקות של "המשביר".

מתוך הלוע הפעור של ארגז הטנדר, קפץ מייד אחריהם, בתנועה זריזה, הדוקטור.

גוץ, שמנמן, חייכן. מנסה ליישר ולאבק את חליפת הצמר הכחולה שלו.

אך מייד זקף ראשו והבליט את חזהו.

בהרף עין קלט את התמהון במבטי החברים הסקרנים וברישול בלבוש החברים שעטרו כזר חי את מגרש החניה הקטן. הוא סילק מלבו אי-נוחות קלה שניעורה, נפנה לאחור ואחז בידה העדינה של אשתו הצעירה, אנה.

לאחר היסוס קל, כשהיא מהדקת ומכופפת ברכיה מתחת לחצאית הלבנה הצרה שלה, ירדה גם היא בקפיצה מן הטנדר, נעמדה לצד בעלה, בין ארגזי עגבניות וכרוב ועקבי נעליה הגבוהים והדקים טבעו בחול ונבלעו בו.

איור מאת יעקב גוטרמן

שתי דמויות נתלשו מתוך הזר החי והתקרבו אל הטנדר בחגיגיות מהוססת.

כשקלט את דמותה השברירית של אנה בפתח הטנדר, תהה המזכיר בינו לבינו אם לא נהגו בחפזון כאשר החליטו להיענות לפנייה, לקלוט רופא צעיר, מבואנוס איירס.

המזכיר הפנה מבטו אל מרכז הקליטה הצועד לצדו ונדמה היה לו שהבחין במצמוץ קל, אולי בלתי נשלט, בזווית עינו.

בשתי ידיו הכבדות החזיק את כף ידה הרכה של אנה. ההיה זה פרפור שחש בין כפות ידיו?

אחר נפנה ללחוץ גם את ידו של הדוקטור ובחגיגיות מופגנת, בקול רם, הכריז:

"מוריס ואנה, ברוכים הבאים. ביתנו-ביתכם".

שני ילדים קטנים – ילד וילדה – הושיטו לאנה זר פרחי-בר צהובים. וכל הצבור סביבם פרץ בשירת "הבאנו שלום עליכם".

 

באותו רגע באה מן הים רוח קלילה ודיונת החול החלה להסתחרר. גרגרי חול נדבקו לזהב שערה האסוף וזהרו כפנינים על לובן עור פניה, משם החליקו לצוארה ואל מתחת לחולצתה. אנה החלה להתפתל קלות ולנער מעליה את גרגרי החול.

כשהסחרחרת חלפה והיא פקחה את עיניה, נדד מבטה בין מוריס, המזכיר, הים הכחול שהשתרע מולה, הטנדר הירוק, המזוודות המאובקות, שנותרו מיותמות על הרחבה, החברים השרים, ודיונות החול הסוגרות עליהם. היא נשמה עמוקות.

הם הובלו על ידי המזכיר. אחריהם השתרכה שיירה קטנה ובראשה נושאי המזוודות. 

 

הצריף בין שלושת החדרים, שהאמצעי יועד להם, עמד במורד הגבעה. בינו לבין הים חצצה אך פיסת דשא צרה מיובשת ושיחי קוצים פזורים בין אבני הכורכר.

המקום נראה כאילו הועתק מן התמונה שראו באלבומו של שליח הקיבוץ בבואנוס איירס – שלושה צריפים על גבעה בתוך בוהק החולות, על רקע הים הגדול.

מוריס, יכול עוד היום, לשמוע את קולה של אנה: "כאן אני רוצה לחיות".

המזכיר פתח באבירות את דלת החדר: "זה החדר שלכם, הוא הטוב ביותר".

הוא הסביר מה שהסביר וסיים: "נו, תסתדרו, אבוא לקחת אתכם לארוחת הערב. ואם אתם זקוקים למשהו, אל תהססו, אני לרשותכם בכל עת" ויצא.

מוריס סקר את החדר.

בתנועה נמרצת, הניף את המזוודה הגדולה והשכיבה על שני השרפרפים הקטנים שעמדו לצד שולח העץ המרובע. פרם את אבזמי  החגורות, פתח את הרוכסנים והרים את מכסה המזוודה.

הוא תלה את מבטו באנה.

 

המזכיר דפק על הדלת, בדיוק כאשר הסיר מוריס את מנורת הנפט מעל קיר העץ ותלה במקומה את הדיפלומה שלו.

עכשיו, הוא דוקטור מוריס.

מתחת לדיפלומה, על השולחן הקטן, בתוך ערבוביה של חפצים אישיים נטעו תמונות ממוסגרות, אשר משכו את תשומת לבו:

מוריס ואנה ביום חתונתם בפתח בנין העירייה,

מוריס ואנה עם בני משפחתו בליל הסדר,

אנה והוריה יוצאים מהכנסיה.

מוריס בטקס קבלת הדוקטורט.

מוריס ואנה עם חברים במועדון התנועה.

הוא התעכב על תמונה טרייה, בה נראה חבר הקיבוץ, יצחק, שליח העלייה ומוריס ואנה מחבקים אותו משני צדדיו כאשר שלושתם מחייכים בכל פה.

גם צביקי המזכיר חייך. הוא המשיך לסקור את החדר.

 

"נו, אני רואה שהסתדרתם די יפה". אמר.

ה'קלוץ' היה מלא עד אפס מקום וכמעט כרע תחת העומס.

מבט קצר הספיק לו לראות שמתחת לערמות ישרות כסרגל של מצעים, מגבות ושאר כלי לבן, נפרשו מפיות תחרה וכיסו את חמשת מדפי העץ הבלתי מהוקצעים והמחוספסים. על מוט התליה נדחסו זה בצד זה חליפות, בגדי משי וסטן ואפילו פונצ'ו אדום. "מענין" חשב המזכיר, "איך הם הצליחו לדחוס כל כך הרבה דברים ב'קלוץ' כל כך קטן, שבמקום דלתות, סוגרים עליו וילונות", אנה התרוממה מעל המזוודה הגדולה שנדחקה אל מתחת למטת הברזל, שולי שמלת משי שחורה נוצצת בצבצו מתוכה. ארבעת המזוודות האחרות, נותרו סגורות ומלאו את חלל החדר.

אנה התישבה זקופה, בקצה המטה, מתוחה, כממתינה.

היא נראתה קצת פחות עייפה לאחר שהספיקה להתרענן.

 

כבר אחר הצהרים הגיעה אליו השמועה, כיצד נכנסה אנה למקלחת הציבורית ונאלמה. גם בימים הבאים, לא תימצא אפילו בחורה אחת שתפגוש אותה במקלחת, לא תרגיש כיצד היא עוצרת נשימתה, כשהריח מכה בנחיריה, לא תראה אותה  מהלכת בהיסוס, עירומה, בכפכפי עץ על רצפת הבטון הרטובה, לא תראה כיצד היא מנגבת את השלבים של ספסל העץ ומתמרנת להתלבש מבלי להרטיב ולקמט את בגדיה. לא תמצא אף בחורה שתראה אותה עומדת מול הראי המקולף והסדוק.

אבל, כמו בערב הראשון, גם בערבים הבאים, תמיד היא תכנס לחדר האוכל, מדיפה ריח רענן ובמיטב הבגדים.

מוריס, בחליפה לבנה, עניבה מפוספסת, נעלי לכה שחורות עם חרטום לבן, לצדו אנה, בשמלה בהירה מחויטת ולצדה המזכיר, במכנסים קצרצרים וסנדלים תנכיות. שלושתם נעמדו בפתח צריף חדר האוכל.

השיחות נאלמו באחת. כל העינים הופנו אליהם.

מרכז הקליטה, שושו, רץ לקראתם "שמרתי לכם מקום, ערב טוב". הוא הושיב אותם על ספסל עץ, ליד שולחן ארוך ואילו הוא עצמו המשיך להתרוצץ בין השולחנות לחפש...סכין!

עד שאנה גמרה לחתוך את הירקות לסלט, בלע מוריס באחת את המנה העיקרית – חצי ביצה – ומרח לעצמו שתי פרוסות לחם שחור במרגרינה.  רק יותר מאוחר הבין שיכול היה להמיר את החצי-ביצה בשני סרדינים, אבל כבר היה מאוחר.

המזכיר נטל את קומקום האלומיניום ובתנועה אבירית, מזג לכל יושבי השולחן תה, בצנצנות קטנות של טי-טיים. "זה המטה שלנו" אמר בחיוך, מרוצה מעצמו והרים א הצנצנת: "לחיים ולקליטה מהירה וקלה".

מוריס השיק צנצנת טי-טיים עם המזכיר ואחר נפנה לאנה. מבטיהם הצטלבו.

היא נגעה בשפתיה בפי הצנצנת והניחה אותה בחזרה על השולחן.

גם אז, כשהסבו עם המשפחה, בבית הוריו האמידים, והוא בישר בחגיגיות את דבר נישואיו הקרובים לאנה, היא קרבה את כוסה לשפתיה ומייד החזירה אותה לשולחן, מבלי להשפיל ראשה.

ידו של מוריס עם הכוס המורמת נשארה תלויה באוויר נוכח חומת השתיקה שקמה מולו. השתיקה שהופרה כעבור כמה ימים, בהצעת המשפחה, שנועדה מן הסתם, להמתיק את הגלולה, שיסעו לישראל, לספוג אווירה יהודית-ישראלית.

האומנם רק שנה עברה מאז?

 

טפיחה חזקה על השכם עוררה אותו.

"דוקטור, מחר אתה בא לרפת. נעשה לך הנחה, תתחיל בחליבת צוהרים".

"והקליניקה"?

"אה, הקליניקה לא תברח".

להפתעתו הוא דוקא אהב את העבודה ברפת, אף שהיתה כרוכה בעבודה קשה ומלוכלכת ובמשמרות לילה. בעיקר נעמה לו החברותא. הרפתנים ניהלו חיי חברה צמודים ועירניים. מענין מה היו חושבים החברים מהתנועה ובני המשפחה לו ראו אותו עם שאר עובדי הרפת, בבגדי עבודה כחולים ומגפיים מבוצבצים, יושבים ליד השולחן הקבוע שלהם בחדר האוכל, ואנה ביניהם.

עינה צדה צפור תועה, קטנה, אפורה שנלכדה בין קירות חדר האוכל, עפה, התחבטה, נפצעה והשאירה בתקרה פסים אדומים. עמדה על שפת הכלבויניק, ניקרה פרוסת לחם ושוב חגה סביב לחדר האוכל עד אשר מצאה חלון פתוח, יצאה דרכו ופרחה לה. היא עקבה אחרי מעופה של הציפור עד שנעלמה באופק מעל הים ואז חזר מבטה לכלבויניק שעלה על גדותיו, וקליפות מלפפונים ותפוזים התערבבו בו, בשאריות הלחם המנוקר, הגבינה והתה. רובק'ה הרפתן נבר בין השאריות לחפש "משהו" לרקסי שלו שחיכה בפתח חדר האוכל למנתו.

אנה, לפניה על השולחן פרושה מפית תחרה צחורה ועליה בסדר מופתי ערוכים צלחת, סכין, מזלג, כפית וכוס. הכלים שהביאה אתה מהחדר.

"מקדש מעט" חשבה צילי, מחסנאית הבגדים והתלחשה עם חברותיה בשולחן הסמוך. "גם פה היא מתבדלת... הייתן צריכות לראות איך היא ישבה בחדרה, בשעה שנפתחו ארבע המזוודות, ואני הייתי צריכה בעצמי לעשות את כל העבודה של ספירת מלאי הבגדים... יומיים תמימים לקח לי עד שגמרתי להוציא כל בגד, לרשום, לסמן בחוט אדום, לספור. ואנה, כאילו כלום, מסתכלת על בגדיה שנערמו בחדר, לא עוזרת ולא מגיבה. אפילו כשאמרתי לה שהיא צריכה למסור למחסן חלק גדול מהבגדים, כי היא מעל ל'נורמה', היא נשארה מרוחקת, כאילו לא בה מדובר. – ובינינו- איזה בגדים... גלותיים כאלה – צביקי אמר לי בחדר, שאני לא צריכה להחמיר כל כך, שהם חדשים וקשה להם עם השפה, ויצחק ביקש במכתב ששלח, שניתן להם זמן להתרגל, שכל העניין עם ישראל, נחת עליה, וכל זה אתן יודעות... והשוויון? שאלתי את צביקי... אז הוא השתתק".

 

לעבודה במחסן הבגדים באה אנה, כשסינר לבן קטן, מעוטר בסרט תחרה מסולסל, קשור למתניה ומטפחת צבעונית לראשה. צילי, במכנסים קצרים ונעלי עבודה גבוהות, קיבלה אותה במאור פנים. עובדות המחסן החליפו עמה חיוכים.

ביום עבודתה הראשון, הושיבו אותה ליד ערימת גרבי עבודה מחוררות: "זו הערימה שלך." נתנו לה ביד פטרייה מעץ, עליה מלבישים את הגרב, חוט לתיקון גרבים, מחט גדולה ו... לעבודה.

"קודם קווי השתי ואחר כך קווי הערב, חוט למעלה , חוט למטה, וצריך להשתדל שיצא צפוף וישר".

בשעה ארבע אחר הצוהרים, היה זוג גרבים אחד גמור ומושלם, שום קרן אור לא הסתננה בעד התפרים. אך מערימת הגרבים לא נגרע מאומה..

שוב החליפו העובדות מבטים וחיוכים ואמרו: "נתראה מחר".

 

בערב שבת של אותו שבוע , היו ריקודי המעגל סוערים במיוחד. החברים היו נלהבים וליוו בשירה אדירה את צלילי האקורדיון. השירה גברה כאשר רובק'ה הרפתן גרר את אנה ומוריס למעגל הרוקדים.

בכל פעם שהפונצ'ו האדום הסתחרר לנגד עיניו, היה לבו של צביקי המזכיר מחסיר פעימה. הוא עמד בקרב חבורה שהתגודדה בפינת חדר האוכל הקטן. כולם בחולצות לבנות ומכנסי חקי מגוהצים - צילי זאת, לכל היא דואגת - החליפו חוויות אודות ארועי השבוע החולף.

 

מתוך השיחות נשמעו המילים: "דוקטור ורפתן, מתקנת גרביים מדופלמת, קפדנית ויסודית, בואנוס איירס, תנועה, יצחק השליח, לקלוט, נקלט, שוויון, קשיי הסתגלות". פניו של צביקי המזכיר... קרנו מאושר.

לאחר הריקודים , הלך אתם רובק'ה לצריף, הוא גר בחדר הסמוך, מעבר לקיר.

שכנים. "בואו תכנסו לשתות קפה, אני כבר מעמיד את הפינג'אן על הפתיליה". מוריס נענה בשמחה להזמנה ואנה אתו.

"הנה כך", אמר רובק'ה, "מרתיחים את המים, שמים את הקפה, כף גדולה. וצריך להשגיח בשבע עיניים שלא יגלוש. מורידים מהאש ושוב מרתיחים וחוזר חלילה שלש פעמים, אח, איזה ריח, איזה ריח, תריחו"

רובק'ה הגיש להם קפה בכוסות קטנות, "תשתו, תשתו, מחיה נפשות ממש."

"אתה צריך לבוא פעם, לשתות אתנו מטה", אמר מוריס.

"ברצון, בשמחה" אמר רובק'ה.

"נזמין גם את צביקי וצילי וגם את שושו. כן אנה"?

אנה הביטה בו במבט מצועף והניעה בראשה. לאחר שתיקה ארוכה, קמה ויצאה מן החדר. "אנה, לאן זה, עוד לא גמרת את הקפה," קרא אחריה רובק'ה.

 

היא עמדה מול החלון הפתוח וגבה אל החדר. אוושת גלי הים הסתננה וקרעה את הדממה. מוריס התקרב ועמד מאחריה. הוא נשם את ריחה ולבו נצבט.

הוא חשב שאולי הקפה, הישיבה בצוותא, ירככו את לבה.

מאז ארוחת הערב, לא החליפו ביניהם מילה. גם במיטה, על מזרן הגומי הקשה, הוא לא נגע בה כל אותו שבוע. מוריס חיפש את קצה החוט המאחד אותם. משהו נמתח בו, נפרם. לבם שוב לא פועם בקצב אחד.

והם כבר עברו את ההלם הראשון והיא באה אחריו בנפש חפצה, ואפילו התלהבה יותר ממנו. אז מה קרה לה, היכן אנה שלו?

 

רחש נשמע מעבר לקיר הדיקט. רובק'ה כיבה את הפתיליה והדליק את מנורת הנפט שלו. חצות. הגנרטור כבה. חושך כבד השתרר על הגבעה.

מוריס הושיט יד לגעת...

מבעד לקירות הדקים , שמע רובק'ה קולות שנדמו כוויכוחים, אבל ייתכן שרק צליל קולה של השפה הזרה, נשמעו לו כך.

בבוקר בקש ממנו מוריס מלכודת לעכברים.

 

מי שנכנס לחדרם הריק של אנה ומוריס ביום ראשון בבוקר, יכול היה להבחין בעכבר קטן שהתרוצץ בתוך מלכודת ובשיירת פשפשים, שטיילה על החיבורים שבין קירות הדיקט והובילה מהתקרה אל מיטת הברזל הגדולה והחשופה, עליה נשארה זרוקה שמלת משי שחורה נוצצת.

 

ביום ראשון בבוקר, נראו מוריס ואנה על הרחבה שליד חדר האוכל, מעמיסים

חמש מזוודות בצבע בז' מהודרות על הטנדר הירוק.

צביקי עקב אחרי הטנדר עד שהפונצ'ו חדל להתבדר ברוח והפך לנקודה אדומה בתוך ים לבן.

 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: