הפעמון / נתן ביסטריצקי

 

הפעמון

נתן ביסטריצקי

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרק מתוך: ימים ולילות / ספרית הפועלים / 1978

איור מאת יעקב גוטרמן

הפעמון בגבעת-אריה הוא עתיר-קולות.

 

כשארנסט אוסטרמן, שהיה מפליא לפרוט על פסנתר בבית אבא-אימא, רואה בדימיונו את היכל-הקונסרבטוריון שבווינה עיר מולדתו ואצבעותיו יוצאות לפרוט על קרשי שולחן-הסעודה המשותף, ואדל אחותו הנאהבת והנעימה, מקישה ברגלה תחת השולחן קצב-לוואי לנגינתו, נגינת אנוס, של אחיה - אז, כטוב לב בני גבעת-אריה בסעודת-הערב הדלה, יש שפלוני ואלמוני מוציאים את האח עם האחות אל הפעמון, שעומד צמוד לצריף-המטבח. וכן ייאמר להם:

"הנה לכם כלי-זמר. כלי זה טוב מכל פסנתר שבעולם, כי הפעמון שלנו - הוא תזמורת שלמה!"

 

ומשה ברושי, מי שהיה חובש בית המדרש בעיירתו שבפולין, מטעים בניגון טעמי-המקרא:

"המן הברזל הזה יוציאו בני-ווינה המחונכים על מוסיקה צלילים חיים?" בנו הצעיר של משה ברודי מגושם כל-כך ומשקפיו השחורים כה מטומטמים, עד שלא יעלה על הדעת כי עלם כבד בשר זה, אשר שוקי-רגליו המעורטלות היו כשל אתלט, צונף בלילות בהסתר כיפה מעוכה לראשו, הצפונה לו תמיד למראשותיו, הכיפה שגנב מאביו השוחט, שסירב לחלק לבנו הסורר-ומורה את ברכת-הפרידה לפני צאתו לארץ ישראל.

 

אז יעמוד אהרונצ'יק, המכונה "פילונטרופ", שכבודו מלאה חצר, ויענה חלקו. אהרונצ'יק-פילאנטרופ כופר במסתורין שבאותו פעמון, כי הוא כופר במסתורין בכלל ובפרט. "שקולה בעיני פירדה אחת שבעה כנגד תריסר בחורי-ישראל רעבים - היינו, רעבים למיסטיקה, אי-ווה!" כן פוסק פילאנטרופ וכובעו הצבאי האוסטרי, השמוט לו על פדחתו תמיד, עונה אמן. פילאנטרופ עומד ומרצה שיעור על הפעמון בעברית המדוקדקת שלו, השאובה מספרי אבות נאמנים, והעברית המשומרת סתירה בה לאותו כובע נוכרי, שחצני, שלפני זמן קצר, בגאות הדם בעולם בימי מלחמת-הגויים, ישב לו בוודאי ישיבה בטוחה לראש איזה חייל בן-כפר בהרי-טירול עד שנתגלגל ובא עד כאן, על גבעה עברית שבגליל.

 

"זה סתם פעמון. הפעמון עשוי ברזל ככל פעמון. מטיל ברזל זה, הקשור בחבל דק אל הפעמון, בא במקום עינבל. ולמה? תיקו. אפשר כי יושבי מקום זה, שיצאו להם מוניטין ברחבי הארץ הקדושה מצד עבודתם המצוינת והכנסותיהם המופלגות, לא השיגה ידם לקנות להם פעמון הראוי לשמו, פעמון בעל לשון פעמונית הגונה. מה עשו? טרחו ויגעו עד שמצאו בתוך המזבלה הערבית הברוכה פעמון זה כרות-לשון, עמדו וקשרו אליו מטיל ברזל מוחלד ויהי פעמון בגבעת-אריה. הפעמון הוא ממין הדוממים. הוא - אלמנט פסיבי, אם נדבר בלשון הזהב של ר' פדריק הירש שלנו. אין בו איפוא דבר וחצי-דבר מפסנתר ומכל כלי-זמר אחר. אלא הואיל והוא נשמע לארבעים ידיים, בלא עין הרע, שהן מושכות בו - אכן ארבעים עלם ונערה בגבעת-אריה, וארבעים ידיים, מהן גבריות ומחוספסות ומהן בתוליות פצועות, מושכות בתור בחבל הפעמון. ארבעים נפש בחצר, והשמיים המפולשים של ארץ הגליל מחליפים עין צבעם שבעים ושבע פעמים ליום, והכנרת הסמוכה לגבעת-אריה נענית בכל פעם לכל בן-גוון של עין השחק, והצעירים, שנתכנסו על הגבעה שבין ים-שמיים וים-כנרת, רוחם זעה-נעה בהם עם כל תמורה שבנוף מסביב ושבנוף נפשם, ואותו פעמון, שהצעירים מושכים בו על-פי תור, נשמע לכל הלכי הרוח של הארבעים. על כן הפעמון בגבעת-אריה עתיר קולות.

 

חיתוך דיבורו של הפעמון בבוקר, בהשכמה, הוא אחד תמיד, כאילו יד השומר המושכת בו עם שחר היא אחת תמיד. בבוקר, בהשכמה, אומר הפעמון שלושה נאומים.

 

הנאום ראשון - פטפוט ילד עליז הקם משנתו:

-         מחוויר שחק... מאדים מזרח... לילה שחלף השיר דמעותיו על ההרים... שלום לנו מליל... שלום, שלום, שלום!

נאום שני - של מחנך ערום, מיתמם:

-         כלום לא ישנתם דייכם, רחימאים? העוד תחמדו תנומה לעפעפיים, אהובי? אתמהה, אתמהה, אתמהה!

נאום שלישי, אל העניין, והוא פסקני:

-         לא אבא אני ולא אימא אני שתהיו מתפנקים אצלי, קומו! הקהווה כבר מתבעבע בדוד, קומו! הרבה מים בדוד ומעט גרעיני קהווה וסוכר כזית. קומו, קומו, קומו!

וכשהפעמון מפסיק נאומיו אל ישני-החצר, אז קם מתעורר פילאנטרופוס, כלב החצר, ומרעים בקולו על הפעמון.

 

"פילאנטרופוס" על שום מה?

 

פעם יצא אהרונצ'יק-פילאנטרופ לטיול ביהודה הביא איתו גור-כלב בציקלונו; כלב-חצר מצוי, הדיוטי, אך בעל עיניים כקטיפה שחורה, לחה-לחה. עמד פילאנטרופ בלב החצר, כיאה למנהל משק-החצר, והרצה על המאורע כדרכו. ואל פרנץ ריינש פנה במיוחד לאמור: 

"ייגש נא, האדון האינטליגנט, ויטבול ידו האצילית בעורו של יצור זה. יש בעורו המחוספס המגושם של הכלבלב יותר "מיסטיקה" מאשר בכל דוסטוייבסקי של כבודו."

 

הכול מחייכים, רק פרנץ ריינש אינו מחייך, פרנץ ריינש שסיפרו של פיודור מיכיילוביץ דוסטוייבסקי בתרגום גרמני צמוד לירכו תמיד, כידו השלישית; פרנץ ריינש אינו מחייך לעולם, כאילו עוד טרם נתחוור לו איזה עיקר. אותו רגע נקרא שם הכלב בכלבי-העברים פילאנטרופוס, על שם פילאנטרופ. פילאנטרופוס הוא היצור היחידי בגבעת-אריה, שידיים צעירות, הצמאות ללטיפה ומתביישות בצימאונן, אינן מתביישות לגעת בו אגב לטיפה ממש. אמנם עוד לפני בוא פילאנטרופוס, כבר היו מעט בהמות בחצר; ואילו הן היו זרות כולן. הפירדות הן גולמיות, כאילו סתם הרהיט או כלי אחר זז ממקומו ומהלך לו בחצר. החמור "פילוסוף" הוא מין ברייה מתחפשת, ספק תמימה ספק ליצנית, שאין הלב יודע אל-נכון איך נוהגים בשכמותה. רק כשהובאה פרה אל החצר, נצטרפה בלילות, אל נשימת הארבעים, עוד נשימה אחת כמעט-אנושית. את הפרה קנה פרדיק, פרדיק הירש נזכר לעיל, מאת הכפר הערבי הסמוך ויקרא שמה "מרת אירופה", אות כבוד ויקר לפרדיק, שנושא משאו תמיד על "אירופה הזקנה שמתנוונת והולכת בעוד שאנחנו כאן, במזרח המחדש את נעוריו..." וריר ילדותי שופע, אגב שטף דיבורו-הנאומי, מבעד החור הרחב המשחיר בטור שיניו הקדמיות; כי מוכר עיתונים היה פרדיק בנעוריו בווינה, ויהי כחצות הליל, לאור לבנות-חשמל מאירות מאד, בהידחקו עם צרור עיתוניו במבוא בית-התיאטרון בין המון-יוצאים חוגג, נכשל בשובל אישה מבושם וייפול על מדרגת אבן מבהקת כאספקלרייה ובקומו רקק מפיו השותת דם שלוש שיניים קדמיות. כשהובאה "מרת אירופה" אל החצר, פרה ערבית כחושה, בדק בה פילאנטרופ ויאמר: "כשאתה בודק ב"מרת אירופה" זו, מיד אתה נוכח לדעת, בלי ספק, שאירופה באמת מתנוונת והולכת" - ויען לו פרדיק בצחוק, צחוק טוב, עלוב וחנוף כל-שהוא, של נער אסופי. וכשנכנסה הפרה אל אוהל-הבהמות, נדמה שדודה באה מן העיירה שבמולדת הרחוקה, דודה טובה, מגוחכת מעט, והיא דוברת בשפת-אידיש הקרובה ללב. ואך בבוא הכלב פילאנטרופוס, נתחממו לבבות צעירים באמת. אין טוב כפילאנטרופוס לקיבוץ. בשעות "הפגישות" בצריף-הספרייה, כשארבעים עלם ונערה, המחונכים על מיטב הביטויים של כל מיני סיפרות בכל מיני לשונות, יושבים ודוממים עד-כי נדמה שהנה יקום אחד מהם ויכה באגרופו על הכותל עד יזוב דם מן האגרוף או מן הכותל, או יפרוץ בבכי מביש, או בבדיחה מופקרת - אז, ברגעים ההם, מתלבט פילאנטרופוס לתומו בין שמונים רגליים והרבה ידיים ממששות בעורו הנוקשה, ההדיוטי, הנאמן, והאגרוף אינו מתאגרף ובכי אינו פורץ ושלום על העדה, על הארבעים.

 

פילאנטרופוס הוא אוייבו של הפעמון ולא נדע על שום מה; כן היה מיום ראשון לבואו לחצר וכן יהיה לעולם. כל עוד הפעמון נואם, שותק פילאנטרופוס כאינו רואה ואינו שומע; נשתתק יריבו, עומד פילאנטרופוס וקופץ עליו ברוב-גבורה, כשאפו הקטן לובש יהירות, מקפץ כנגדו ונוהם עד שנוכח לדעת, כי אוייבו נכנע הכנעה גמורה והריהו מחריש בבושת פנים. אז, משסילק את יריבו, נוטל פילאנטרופוס את חלקו שלו בעלילה ראשונה של יום מתחדש והוא אץ, בעקבות הדי הפעמון, אל האוהלים העומדים במעגל, משכנותיהם של בני גבעת-אריה, כדי להציץ ולהריח, מעשה משגיח, בכל אוהל אם כבר נתעורר משנתו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: