העץ של אוסישקין / נחום שור (ז'ל)

|

העץ של אוסישקין
נחום שור (ז"ל) - כפר-מנחם 

 

מה עלה בגורל העץ שנטע מנחם אוסישקין בכפר-מנחם בט"ו בשבט האחרון של חייו * תעלומה היסטורית קיבוצית

איור מאת יעקב גוטרמן

כשקרב ט"ו בשבט, חג הנטיעות, יש עדיין כמה אנשים אצלנו, בכפר-מנחם, שיכולים להיזכר בחג הנטיעות הראשון בקיבוצנו, בט"ו בשבט שנת ה'ת"ש (1940). אורח הכבוד בחג היה לא אחר מאשר מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת לישראל ואחד המנהיגים הציוניים החשובים ביותר, בכבודו ובעצמו.

 

הייתה סיבה אישית לכך שאוסישקין כיבד בנוכחותו את המתיישבים הצעירים, שזה עתה הקימו את האחרון ביישובי "חומה ומגדל". בשנים האחרונות לחייו עסק אוסישקין, בין השאר, כמעט באופן אובססיבי, בהנצחת שמו לדורות שיבואו. וכך הכתיב למוסדות המתאימים, שקבעו את השמות שניתנו ליישובים, שקיבוץ "אמריקה-כרית", של "השומר הצעיר", ייקרא על שמו, כלומר: כפר-מנחם. וכך היה. השם נקבע בעוד המונצח חי (מעשה חסר תקדים, בדרך כלל). אוסישקין הגיע בעצמו לכפר-מנחם משום שגונבה לאוזנו השמועה שבקרב חברי הקיבוץ מתחוללת תסיסה, וכי חברים רבים אינם חפצים שקיבוצם ייקרא בשם הזה, שנכפה עליהם. החברים התכנסו בצריף הארוך, ששימש אז כחדר האוכל, ובנוכחות האורח רם המעלה ומלווהו, יוסף וייץ, שהיה מנכ"ל הקק"ל, נחלקו לשני מחנות: התומכים בהשארת השם שנקבע והדורשים להחליפו. על-פי המסופר בארכיון, היו נימוקי השוללים, בעיקרם:

א) אין לקרוא ליישוב על שמו של אדם שעודנו בחיים ("שיואיל, ראשית כול, למות ואז נדבר", לחש אחד השוללים).

ב). אנחנו קיבוץ ולא סתם כפר, והשם פשוט אינו מתאים לנו ולא מספיק נאה.

ג). אוסישקין אינו משתייך אפילו למחנה הפועלים וההסתדרות, הוא סתם ציוני כללי, ולמה שאנחנו, אנשי השומר-הצעיר, ננציח אותו?

 

נימוקי המחייבים, היו, בעיקרם:

א). השם כבר נקבע והנצחנו אותו במגילת העלייה שלנו. אין עכשיו מקום להחליפו.

ב) אוסישקין הוא מנהיג ציוני גדול ורב-פעלים, שגאל את אדמות המולדת ופעל רבות ליישוב הארץ.

ג) חשיבותו העיקרית וההיסטורית של מנחם אוסישקין נקבעה בקונגרס הציוני השישי בבזל, בשנת 1903, כאשר עמד בראש ציוני רוסיה ובראש "ציוני ציון", לחם נגד הצעתו של הרצל שהביא תוכנית על כינון "מקלט לילה" באוגנדה, וקבע את העיקרון ש"אין ציונות בלי ציון". בכך הציל, למעשה, את התנועה הציונית מעקרות.

 

קיצורו של דבר: נערכה הצבעה, וברוב לא-גדול התקבלה ההחלטה לאשר את השם כפר-מנחם. אוסישקין המאושר אמר: "בואו נעבור, עכשיו, לממש את מצוות הנטיעות, וברצוני לנטוע עץ יחד עם הילד הראשון של קיבוצכם". אלא שהילד הראשון הייתה, למעשה, ילדה, והיא לא רצתה לנטוע עץ "עם הזקן הזה"... כך נפל הפור עליי, הילד השני של הקיבוץ. אני הסכמתי - לא בחדווה גדולה, אך חזקה עליי מצוות אבי - להחזיק את השתיל יחד עם "הסבא הזה", שאבי לחש לי שהוא איש שלא יפה לסרב לו. וכך ניטע העץ במרכז הקיבוץ, כשהרבה ידיים אוחזות בו: של אוסישקין עצמו, של יוסף וייץ ושל כמה וכמה מחברי הקיבוץ, בעוד אני, הילד הקטן, נהדפתי לאחור בעת הנטיעה עצמה.

 

בינתיים חלפו הימים, ומנחם אוסישקין הלך לעולמו כמה חודשים לאחר הנטיעה. והיו זמנים קשים בתקופה ההיא. מלחמת העולם השנייה, על כל אימיה; המאבק על ההעפלה, ההתיישבות והצלת שארית הפליטה, ומייד לאחר מכן מלחמת העצמאות. מי היה מסוגל לתת את הדעת, בימים הטרופים ההם, על "העץ של אוסישקין". הוא נשכח מלב ואיש לא זכר את עצם קיומו.

אלא שלאחר הקמת המדינה באו ימים של שגרה, ובמשרדי הקרן הקיימת לישראל, בבנייני המוסדות בירושלים, נברו כמה פקידים במסמכי העבר וגילו שאת ט"ו בשבט האחרון שחגג בחייו עשה מנחם אוסישקין, המנהיג הדגול, בקיבוץ כפר-מנחם ואף נטע בו עץ. והפקידים, שחיפשו ריגושים ואתגר, נמנו וגמרו בינם לבין עצמם שיש למצוא מייד את העץ הזה, לשמרו ולטפחו ולהפוך אותו למקדש-מעט לזכרו.

 

ואז הגיעו אל קיבוצנו כמה מפקידי הקק"ל, דחופים ובהולים, ודרשו במפגיע לראות את "העץ של אוסישקין". אלא שלא מזכיר הקיבוץ בימים ההם, ואף לא מרכז המשק או בעלי תפקידים אחרים שהיו בסביבה, יכלו לעזור לאותם פקידים מכובדים, פשוט משום שאיש מהם לא זכר דבר וחצי דבר מכל הסיפור. אלא שאז נזכר מישהו, לפתע, שאוסישקין הרי ביקש לנטוע את העץ עם ילד של הקיבוץ (הלוא הוא החתום מעלה). פקידי הקק"ל לא אמרו נואש: הם נסעו לקיבוץ מעברות, שם למדתי, "שלפו" אותי באמצע השיעורים ותחקרו אותי על "העץ של אוסישקין". אלא שכל מה שזכרתי היה שאבי ביקש ממני לנטוע את העץ יחד עם ה"סבא" שלא נאה לסרב לו. כמובן שלא יכולתי לזכור היכן בדיוק ניטע. הפקידים ביקשו ממני להתלוות אליהם, לנסוע לכפר-מנחם ולנסות לאתר את העץ, אך גם החיפושים המאומצים העלו חרס. ככלות הכול, אחרי עשור סוער שכזה, מי יזכור את מיקומו של עץ, שבזמנו איש לא ייחס לו חשיבות רבה. אך פקידי הקק"ל הבלתי-נלאים לא אמרו נואש ולא הרימו ידיים. הם לא רצו לוותר על יד-זיכרון חיה ומלבלבת למנהיגם, שעתה השתוקקו מאוד לטפח את מורשתו "לתפארת הקרן הקיימת לישראל". אז מה עושים? אחד מהפקידים, שהיה, ככל הנראה, קצת יותר דעתן ויצירתי מחבריו, אמר: בואו נבחר עץ, פחות או יותר מהאזור שבו התבצעה הנטיעה, ובאישורכם ובאישורנו נסכים שזהו "העץ של אוסישקין". לא ראינו שום סיבה להתנגד, אם הדבר היה כה חשוב לנציגי הקק"ל. וכך, מדי יום, הגיע ממעברת חרובית, מרחק של כמה קילומטרים מכפר-מנחם, טנקר עם מים, והעץ גודר, הושקה וטופח ואף גדל בהרבה בהשוואה לכל העצים הסמוכים. אלא שה"טריק" לא כל-כך הצליח. בקיבוצנו פשטה השמועה שאין כלל ביטחון כי זהו "העץ של אוסישקין", ושלאמיתו של דבר, מיקום העץ משוער בלבד. כך, כאשר - כעבור שנים - דנה ועדת המשק שלנו אודות מיקום המרפאה החדשה המתוכננת, הוחלט שהיא תוקם במקום שבו היתמר אל על "העץ המשוער של אוסישקין". לא עזרו נימוקי המתנגדים. עובדת היותו של העץ רק "המשוער", היא שחרצה את גורלו. הוא נעקר יחד עם כל העצים שסביבו, ובמקומם הוקמה לתפארת המרפאה שלנו, בה מוצאים טיפול נאמן כל החברים והתושבים של קיבוצנו, עד עצם הימים הללו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: