אגדת הדגים הקופצים / נחום שור (ז'ל)

אגדת הדגים הקופצים

נחום שור [ז"ל] - כפר מנחם

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בימים רחוקים, כשהיינו עדיין ילדים בני עשר, סיימנו ללמוד בכיתות הייסוד בקיבוץ שלנו, קיבוץ "כפר מנחם", נפרדנו מהורינו ומשפחותינו וממיטק, מורנו האהוב. עלינו על המשאית של הקיבוץ ונסענו עם חפצינו, לקיבוץ "מעברות", השוכן בעמק חפר, על מנת ללמוד שם במוסד החינוכי, שהוא בית ספר תיכון.

איור מאת יעקב גוטרמן

המוסד נמצא על גבעה, ומסביבו פרדסי פרי עמוסי תפוזים ואשכוליות. מעבר לפרדס, שכן קיבוץ "מעברות" עצמו, היה כבר קיים יותר שנים מהקיבוץ שלנו והיו בו כמה דברים שלא ראינו אצלנו.

 

אבל הדבר החשוב ביותר עבורנו היה הנחל שזרם בצידו הצפוני של הקיבוץ - "נחל אלכסנדר" שאז, בימים ההם - מימיו היו נקיים וצלולים ולכן שרצו בתוכו דגים רבים מסוגים שונים, ורובם היו דגי מאכל. אלו היו טעימים וערבים לחך.

 

בקבוצתנו, קבוצת "הסלע", שהייתה מורכבת בחצייה מילדי "כפר מנחם", ובחצייה השני מילדי קיבוץ "נגבה", נוצרו כל מיני התחברויות וחברויות בין הילדים. הילדים התחברו לפי הרבה סיבות: היו שאהבו יותר את הבילוי על הדשא, היו שאהבו לטייל בסביבה היפה ולקטוף תפוזים, אשכוליות וקלמנטינות והיו שאהבו לשבת בכיתה וללמוד, כי היו ממש מעוניינים לדעת הרבה וגם להצליח במבחנים ואחר כך להשוויץ בפני שאר חברי הקבוצה... כאלו היינו אנחנו: יענקלה סלע, ילד חכם ונבון ושקדן מאד, ואני, שהייתי החבר הכי קרוב שלו באותם ימים.

 

בגלל שיענקלה וגם אני היינו תלמידים טובים וילדים טובים, מין "חנונים" שכאלה, כל המורים אהבו אותנו, התגאו בנו וגם אפילו קצת פינקו אותנו. כלומר: לא ממש פינקו אותנו בדברים טובים אלא רק ביחס מיוחד ובהערכה מיוחדת.

 

יום אחד, כשנשארנו רק שנינו בכיתה, עד שעה מאוחרת מאד, אמר לי לפתע יענקלה: "נחום, מה דעתך שגם אנחנו לא נהיה כל הזמן כל כך כבדים ורציניים? אולי גם אנחנו נרשה לעצמנו לעשות מין מעשה קונדס קטן?... מה דעתך?"

"למה אתה מתכוון בדיוק?" - שאלתי.

 

ויענקלה השיב: "סיפרו לי שבנחל אלכסנדר ישנם הרבה דגים וכאשר שטים שם בסירה, הם קופצים בעצמם לתוך הסירה, כך שלא צריך לקחת חכה."

"לא יכול להיות" - אמרתי לו.

"טוב, אז בוא נשוט ונראה אם הסיפור הזה הוא באמת נכון ולא בשין קוף ריש." ענה יענקלה.

"ומהיכן ניקח סירה?" שאלתי שוב.

 

ויענקלה השיב לי: "מה פירוש 'מאיפה ניקח סירה?'... אני מתכוון שאנחנו שנינו נבנה סירה ונשיט אותה בנחל ואז נראה אם הדגים יקפצו באמת לתוך הסירה שלנו."

 

פתאום גם אני נדלקתי לרעיון המעניין."או. קיי. בוא נרד מחר אחרי הלימודים לנגריה של הקיבוץ, ניקח קרשים ונבנה סירה. מה דעתך?"

 

יענקלה השיב מיד: "אני מסכים. בוא נעשה את זה... אבל בשקט גמור, אסור שמישהו יידע מה אנו הולכים לעשות. אם הסוד שלנו יתגלה, אז הכול עלול להתחרבן. תזכור את זה."

 

למחרת, בשעות אחרי הצהרים המוקדמות, ירדנו שנינו לנגריה, חיכינו לרגע שאיש לא ישים את לבו אלינו ולקחנו קרשים ארוכים ומסמרים וחזרנו עם כל שללנו לגבעת המוסד החינוכי ושם התחלנו לעבוד ועוד באותו ערב סיימנו את המלאכה ובנינו שלד מוצלח של סירה, שגודלה הספיק בדיוק עבור שנינו.

 

אבל אז התעוררה הבעיה הכי קשה:איך נעטוף את הסירה בפלנדקה? [אברזין בעברית, או ברזנט].

 

לפתע, יענקלה נזכר שכמה ימים לפני כן, קנה קיבוץ מעברות קומביין חדש והוא מכוסה בפלנדקה חדשה וגדולה מכל עבריו, על מנת לשמור אותו מפני רטיבות ולחות.

 

מבלי לדבר הרבה, הבנו שנינו שזה הפתרון ההכרחי: לגזור חלק מהפלנדקה, לעטוף בה את שלד הסירה ואחר כך לזפת את הפלנדקה בתחתית, כך שהסירה תהיה אטומה וחסינה מפני מים שעלולים לחדור אליה ולהטביע אותה.

 

היה דרוש הרבה אומץ לגזור את הפלנדקה, אבל משנפלה החשיכה על הקיבוץ, ירדנו שנינו אל מקום הימצאותו של הקומביין ועשינו את זה! גזרנו לנו חתיכה גדולה שהספיקה כדי לעטוף בה את שלד הסירה.

 

למחרת ירדנו אל המסגרייה של הקיבוץ, לקחנו משם קצת זפת, זיפתנו היטב את קרקעית הסירה ועכשיו הכול היה מוכן. הסירה הייתה ממש מושלמת.

 

עוד באותו יום, אחרי הצהריים (על שעות הלימודים לא רצינו לוותר. הרי היינו מין "חנונים" ורק מעשה הקונדס שעשינו, קלקל קצת את התדמית.. אחרי ככלות הכול, אנחנו היינו רק ילדים ומותר לנו להיות קצת שובבים.) היינו אחוזי התרגשות. מה יקרה? האם הדגים באמת יקפצו בעצמם אל תוך הסירה שלנו? התחלנו לשוט. אחרי עשר דקות של שייט בנחל, קפץ לפתע הדג הראשון ,ישר אל תוך הדלי ששמנו במרכז הסירה. לא תאמינו, תוך שעתיים של שייט - התמלא הדלי שלנו עד קצהו בדגים מסוגים שונים.

 

כשחזרנו לגדת הנחל מול קיבוץ מעברות, ירדה כבר החשיכה וזה התאים לנו מאד. רצינו לשמור בסוד את כל הסיפור של הדגים.

 

חזרנו לגבעת המוסד, כשאנו גוררים אתנו את סירתנו המנצחת ומחזיקים ביד את הדלי המלא בדגים,

עוד באותו לילה עשינו כירה גדולה, צלינו את הדגים וכל כיתת "הסלע", הוזמנה לחגוג אתנו ולזלול את הדגים הנפלאים.

 

למחרת וביומיים שלאחר מכן, חזרנו לנחל אלכסנדר עם סירתנו ושני דליים והחגיגה חזרה על עצמה. כעת כבר הזמנו לסעודת הדגים גם ילדים מכיתות אחרות והשמועה עשתה לה כנפיים שאצל יענקלה ונחום אפשר לזלול דגים נהדרים.

 

והימים היו ימי הצנע, של ראשית קיומה של מדינת ישראל. האוכל שהוגש לנו היה דל למדי ומה גם שלדעתנו, קיבוץ מעברות היה קיבוץ של קמצנים. אנו התרגלנו לפינוק שזכינו לו כילדים ראשונים של "כפר מנחם", אצלנו בבית, אבל כאן ב"מעברות", איש לא פינק אותנו. לכן הייתה שמחת הזלילה כל כך גדולה.

 

אך לא זמן רב ארכה החגיגה. תרועת הפסטיבל של הדגים נגמרה כעבור כמה ימים. שמישהו מעובדי הפלחה של קיבוץ "מעברות", גילה את החור הגדול שנפער בפלנדקה שכיסתה את הקומביין החדש ומייד הוא פתח בזעקות שבר וכול הקיבוץ החל לחפש את "הפושעים" שעשו את הדבר הנורא הזה.

 

לא יכולנו להסתיר יותר, שאנו היינו אלה שגזרו את הפלדקה... הרי כול המוסד היה שותף לחגיגת הדגים שלנו וכולם כבר ידעו את הסיפור של הדגים הקופצים.

 

וכך נקראנו בבהילות, יענקלה ואני, אל חני המורה והמחנכת שלנו. עמדנו נזופים ושותקים כשחני פתחה את פיה ואמרה: "אתם עשיתם את זה? על כל אחד אחר הייתי מאמינה, אבל אתם? הילדים הכי טובים והכי מוצלחים של הכיתה? עליכם לא הייתי מאמינה! איך זה ייתכן? תסבירו לי, בבקשה."

 

לא היה לנו מה להגיד. שהרי ברור שעשינו זאת וברור גם שהיה לנו קשה להצטער על כך. הדגים היו כל כך טעימים והכבוד שזכינו לו מפי כל ילדי המוסד החינוכי גם הוא היה גדול.

לבסוף אני החלטתי לדבר ואמרתי: "תראי, אנו מתנצלים ומצטערים מאד (מה שהיה לגמרי לא נכון, שהרי רק שמחנו על גודל הצלחתנו), אבל אין לנו הסבר ברור למה עשינו את זה, חוץ מכך שחיפשנו קצת הרפתקאות, לשבור את השגרה. ללמוד הרבה זה ממש כיף, אבל לפעמים זה גם קצת משעמם והדגים בנחל אלכסנדר פשוט קרצו לנו."... ויענקלה הוסיף: "תראי, חני, אנו מצטערים מאד שנגרם קצת נזק אבל ראשית זה לא נורא כי הקומביין לא ניזוק ושנית, כול ילדי המוסד, זכו לאכול סוף, סוף משהו טעים. הרי מהאוכל שאתם מגישים לנו כאן אי אפשר לשבוע ולהיות מבסוטים. ואת הרי מבינה את זה".

 

אלה היו דברים קצת חצופים, אבל למרבה ההפתעה, חני מורתנו החליטה "למרוח", ולסגור את כל הסיפור. אחרי ככלות הכול היא לא הייתה מוכנה לוותר על שני התלמידים הכי טובים והכי ממושמעים של הכיתה. וכך היא סיכמה: "הבטחתי בקיבוץ שלא תעשו זאת שוב והוספתי בשמכם שאתם מצטערים ומתנצלים והם החליטו לקבל את התנצלותכם. אבל אני מזהירה אתכם: אם תעשו זאת שוב, לא תהיה לנו שום ברירה, אלא לסלק אתכם מהמוסד. ראו אני מזהירה אתכם!"

 

וכך הסתיים לו סיפור הדגים הקופצים. את הסירה החרימו לנו וסירה חדשה כבר לא העזנו לעשות.

 

נשארו רק הזיכרונות ונשאר הטעם הנפלא של הדגים שזללנו בימים המרתקים ההם של ילדותנו.

 

[כפר מנחם - 24.08.2009. הסיפור נכתב לזכרו של יענקלה סלע ז"ל היקר, שכולנו עדיין בוכים על הסתלקותו מאתנו והוא באמצע כל מעשיו הגדולים, שייזכרו לתמיד.]

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: