חברים מספרים על חדר אוכל / מוזיאון העמק - יפעת

חברים מספרים על חדר אוכל

מוזיאון העמק - יפעת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ה"שולחן" הוא כל יכול - מקור הכוח של ה"שולחן" נעוץ בתפיסת הקבוצה כעדה משפחתית.

איור מאת יעקב גוטרמן

שניים עשר - שבעה עשר צעירים וצעירות יושבים עם ערב לאחר העבודה, לפני הארוחה או לאחריה, ומחליפים דעות ורשמים. תוך כדי שיחה, באופן הבלתי אמצעי ביותר ומתוך השתתפות כל חברי הקבוצה, באות להכרעה כל שאלות החיים. וברצותך אתה יכול יחד עם 16 זוגות הזרועות לחבוק עניינים שבנצח, גאולת העולם והעם גם יחד. משפחות לא היו עדיין בקבוצה. היה איזה עירבון של איש לרעהו ורצון לשבת כך יחד עד מאוחד בלילה, ותוך כדי כך לחדור לעמקי המעמקים של חזון החיים השיתופיים נפש בנפש נגעה. הייתה כמיהה להיות מעין נהר נפשות שיובליו משתפכים זה בזה ויוצרים יחדיו את הזרם הרונן והאדיר של אחווה ורעות.

 

הזדהות - בשנת 1926 פרץ משבר חמור בארץ, אשר נתן את אותותיו, בייחוד בערים, במשך שנתיים. מחציתם של הפועלים היו מחוסרי עבודה. כשליש מציבור הפועלים סבל מרעב, פשוטו כמשמעו. גם בעיר העמק, עפולה, שרר אז אותו מצב. ואילו הקיבוצים היו אמנם נתונים לתת תזונה חמורה, אבל לא לרעב מוחלט. זוכרת אני, בשעות הצהריים הייתה עוברת ליד עין חרוד התחתית, רכבת חיפה-צמח, ובשבתות נהגו לא מעטים מבין מחוסרי העבודה לבוא אלינו לארוחת הצהרים, אף כי איש לא הזמינם. הגיעו אלה מהם, כמובן, שהייתה מצויה בכיסם פרוטה, לקנות כרטיסי נסיעה או לשלם משהו לקונדוקטור הערבי. המטבח שלנו היה בחושה ערבית, שהיו בה פתחים, אולם לא חלונות ולא דלתות. העובדים במטבח היו מציצים מבעדם בחרדה לכיוון תחנת הרכבת, והלב היה נצבט למראה ה"תהלוכה", המתמשכת לאורך הדרך ממנה אל ה"מחנה" .

 

"רכבת" - כאשר התבשיל בקדרה לא הצליח, היו היושבים בחדר האוכל ממלאים בו את הצלחות ומחזירים אותן בשרשרת את המטבח.

 

עץ הקציצות - יאיר היה ילד בגן שלא אהב קציצות, אבל המטפלת הייתה מכריחה אותו לגמור מהצלחת. יאיר מצא פטנט ביום של קציצות היה מכניס את הקציצות לכיס ובזמן שהמטפלת שטפה כלים יצא וזרק את הקציצות מתחת לעץ קרוב. יום אחד ראתה אותו מטפלת התינוקות ואמרה לו "אתה יודע, יאיר כשהעץ יגדל הוא יהיה מלא קציצות ואתה תצטרך לאכול את כולן".

 

התינוקת הראשונה בעמק - כשבלה נכנסה להיריון, נאספו חברי הקיבוץ לאסיפה בחדר האוכל להחליט מה עושים עם בלה והבטן?! לקראת סוף האסיפה כאשר עמדו החברים להצביע בנדון, נעמדה בלה באמצע חדר האוכל על אחד הספסלים ואמרה: "קיבוץ שלא מצדיק קיום של תינוק, לא מצדיק קיום של עצמו". ירדה מן הספסל ויצאה מחדר האוכל. בינתיים החברים ניגשו להצבעה והבינו מדבריה של בלה כי אם לא יהיה דור המשך בקיבוץ, יום אחד הם יישארו לבדם וכל עבודתם תהייה לשווא. כמובן, שרוב החברים הצביעו בעד, ולאחר כמה חודשים נולדה התינוקת הראשונה בקיבוץ ששמה נבחר על ידי החברים באסיפה - עדינה.

 

לראות חברים - אם פעם הייתי חולה ולא יכולתי ללכת לחדר האוכל בערב, הייתה לי ממש הרגשה כאילו הפסדתי. אפילו אם לא רציתי לאכול, הייתי הולך לראות את החברים.היה איזה צורך כזה לראות את החברים. חדר האוכל היה תמיד מלא אנשים. גמרו לאכול והיו נשארים, קבוצות, קבוצות והיו מדברים. סידור העבודה היה בחדר האוכל, וגם זה חייב הרבה אנשים להישאר. היו נשארים עד מאוחר, אפילו כשלא היה דבר מיוחד. קבוצות, קבוצות היו נפגשות ומדברות. זה היה מקום המפגש. לא כמו היום - גומרים לאכול וחדר האוכל מתרוקן.

 

חדר אוכל - מקור האור - מנורת הלוקס התלוייה למעלה, שופעת בערבים אורה בהירה ועולזת, אלא שיש למנורה זו כמה תכונות משונות, שרק שמואליק יכול להן. ויש לו לשמואליק כוח-השפעה מיוחד במינו גם על הפרימוסים המתקלקלים מדי פעם, ובוקר וערב שואפות עובדות-המטבח את צילו. בחדר הקטן, הסמוך לחדר-האוכל, נמצא המטבח. על גבי הפרימוסים הגדולים והקטנים מבעבעים סירים נפוחים ומרחשות מחבות גדולות. אין החברות נלאות מלטגן כל אותן קציצות מחצילים ומתרד, מכרוב ומבצל. אלה מבצל - טעם גן-עדן להן, והן "הפטנט" המיוחד של גבת. בליל שבת נודף מן המאפייה ריח עוגות-השבת. על השולחנות מצחירות המפות הלבנות. זמירות ערבות מקדימות את הארוחה, ושירת-יקוד תלוונה. ואחר-כך מתנגנים מסרקות, ובזמר עליז פוצחות מפוחיות, ואצבעות מקישות על קומקום ועל פח. ומעגלים סוערים דוחפים הצידה ספסלים ושולחנות, ודומה גם את הקירות. וממעל, מעל גבי קיר-הקרשים, נשקפת תמונת ברנר, בת-צחוק אבהית...

 

חדר האוכל היפה בעולם - תקרה לא הייתה ובין חרכי הקירות אפשר היה לעקוב אחרי כל הנעשה בחוץ. גם רצפה לא הייתה וכשטייחתי לכבוד שבת את הקרקע, היה נדמה לי שחדר אוכל יפה כזה אין בכל ארץ ישראל. התפריט העיקרי באותם הזמנים היה מורכב מבצל מטוגן בשמן, שעועית, אפונה ועדשים ועל ידי כך נמצאה עבודה בשפע לבחורות חולות, הרות ומניקות, ישבו כל היום לברר קטניות. המנה העיקרית לארוחת הצהריים הייתה דייסה או מרק-עדשים עם כופתאות של סולת והחברים שבחו את מאכלי, מכיוון שהמרק היה סמיך כהלכה ולא מים פושרים סתם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: