חברים מספרים על בתי הילדים / מוזיאון העמק - יפעת

חברים מספרים על בתי הילדים

מוזיאון העמק - יפעת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

"טיפול אישי למופת"

"אינני יודעת מה אירע אמש לילדים בכיתה ה''" - סיפרה צפרירה, שהייתה שומרת-לילה. "כשנכנסתי לשם בחצות, הרגשתי מיד שאינם ישנים טוב, ושיש אווירה של אי-שקט בבית... אך לאחר שכיסיתי, ליטפתי והרגעתי את כולם, הם ישנו היטב...".

לעומתה אמרו כמה משחקני הכדורסל של הפועל תל-אביב, שהתארחו בגבת באותה שבת, במסגרת המשחקים על "גביע איתן": "התארחנו כבר בהרבה מקומות בעולם, אבל בשום מקום לא נכנסה אישה באמצע הלילה לבית בו ישנו ללטף ולהרגיע ולכסות את מי שלא היה מכוסה... בקיצור, טיפול אישי למופת... אפשר היה לחשוב שאנחנו ילדים קטנים..."

נו, והשיכון... שתי משפחות בחדר אחד, או משפחה עם שני "פרימוסים"... הכל הסתדר ללא ועדות, ללא ויכוחים וללא סחבת... והילדים הקטנים, שהיו "רכוש הקבוצה" - מי העלה על דעתו כי הם-הם החלוצים, הסוללים את הדרך למוסדות-טיפול ולמערכת החינוכית המורכבת של ימינו? מה אתם שואלים? אם היה כדאי? בהחלט. ועוד איך! התבוננו סביבכם- ושוב לא תפקפקו בכך...

 

חצר בית הילדים

אבא של אפרת חזר משליחות של חודשיים בארה"ב והביא לה מתנה זוג אופניים אדומים. מהרגע שאפרת הגיעה איתם לבית הילדים הפכו האופניים להיות של כולם ולא רק שלה. היום, אפרת למעלה מ-60, וכשהיא מגיעה עם נכדיה למוזיאון היא מראה להם את האופניים ומספרת להם שהם היו שלה - ולו רק לשעה!

 

בית התינוקות

כשאימא של עדינה - בלה, הייתה בהריון הרופא אמר לה לעזוב את העמק בגלל הקדחת. בלה ובעלה זאב סרבו וכשעדינה נולדה היא חלתה בקדחת והייתה במצב קשה אבל הבריאה לבסוף. עדינה נפטרה בגיל 86 ומאז הקדחת היא אף פעם לא הייתה חולה..

 

שיח הקציצות / הדסה צפריר, יפעת

שיר זה נכתב לשרון שויקה ליום הולדתו, בא' אלול, תשל"ג.

 

הנה לקחתי ניר ועפרון

ואכתוב סיפור לשרון.

הדבר קרה בקבוצת השרון,

לפני הרבה שנים, אולי מיליון.

 

הייתי ילדה רזה כמקלון

ורצו שאשמין ואהיה כמו בלון.

פעם, בצהריים, הביאו לגנון

קציצות-בשר, לתיאבון.

אך מה לעשות שהקציצה

להיאכל אינה רוצה?

יושבים, חושבים, אולי תימצא עצה

שתתעופף לה החוצה הקציצה?

 

ובגן שלנו ילדה חכמה יש,

מירי שמה, והיא בת חמש.

עיניים שחורות לה, להבה ואש,

אותנו מעודדת: לא להתייאש!

הרי לנו מכווצים המכנסיים

בגומי, בקרסוליים ובמותניים,

צריך לקחת הקציצה בידיים

ולהכניס מהר לתוך המכנסיים.

והקציצה תגלוש לה בנחת

לאורך הרגל. ריקה הצלחת.

 

והמטפלות, מדושנות מרב נחת

אינן יודעות היכן באמת הקציצה מונחת.

ואז בשמחה נמהר,

נצא החוצה לחצר,

שם שיח צומח ליד הגדר

ומתחתיו כולנו נסתתר.

נחפור בור באדמה

והקציצות נכניס פנימה,

נכסה יפה את הגומה

באבנים ואדמה.

 

אך בשכבנו במטות, בלילות,

היו באות מחשבות ודאגות,

מה יהיה אם תצמחנה הקציצות

אשר מתחת לשיח מונחות?

 

ומדי בוקר היינו רצים לראות

אם לא נבטו זרעי הקציצות.

כי אם יוודע הדבר למטפלות,

נצטרך תמיד לאכול קציצות.

 

להניק אחר

טובה מספרת: בתקופת ההנקה עבדתי בבית הילדים, שהיו בו שישה תינוקות. בצהריים הייתי שם לבדי. כשהייתי צריכה להניק הודיעו לי שהוחלט שבהנקה זו אניק את עוזי, שהיה בחודשיים קטן מאמיר בני, שקיבל באותו הזמן אוכל מלאכותי. התחלתי להניק את עוזי ופתאום אמיר מתעורר ומתחיל לבכות... אני מתלבטת... מה לעשות? ובלב מחשבה: האם הוא רעב או סתם מקנא? ובינתיים שני התינוקות צורחים וצורחים... היינו פאנאטיים... בסקירה לאחור של חיי, אינני מתחרטת על שום דבר - הרי כל מה שעשינו לא היה שווא... אבל את אותה אכזריות כלפי עצמי וכלפי בני - אינני סולחת עד היום.

 

הטיפול המשותף

גנה מספרת: כשנולדו הילדים הראשונים התחלנו לחשוב על טיפול משותף. קבענו שאהיה המטפלת, למרות שחוץ מהניסיון בבית הורי לא הייתה לי לכך הכשרה. בין החברים הייתה אז התעניינות רבה בילדי וחשבו שהם שייכים לכולם. האמהות היו באות רק לשעת ההנקה. בלילה אני הייתי באה להאכיל. אם לאם אחת חסר חלב חייבו אם אחרת להניק במקומה. פעם הודיה חייבה את טנקה להניק תינוק אחר וטנקה לא הסכימה. הייתה לנו ישיבה קשה איתה וחייבנו אותה להניק.

 

ערב בבית הילדים

הודיה מספרת: השעה, סמוך לצלצול ארוחת הערב. לאט, לאט מתאספים הילדים והוריהם. הילדים מתחילים להתפשט, מי רוחץ שיניים, מי רוחץ פנים וידיים. יש ילד שהוא זריז יותר והנה הוא כבר בפיג'מה ויש אפילו שהם כבר במיטות. לילד אחד מספרת אימו סיפור, לשני מקריאים, שלישי מספר קורות היום, על חומה הכלבלבה וכו'. והנה פתאום פורץ מאיר כפצצה לתוך הבית ומכריז בקול רם, כולו התרגשות: "אבא שלי הביא צפצפות (משרוקיות) הרבה. הרבה- כל ילד יקבל צפצפה. קופצים הילדים מכל החדרים והמקלחות, מלובשים למחצה, ערומים ויחפים, מהם בפיג'מות ומהם עם מברשת שניים בידיהם, טרם הספיקו לשטוף את פיהם. מסובבים את מאיר בצעקות: מאיר, תן לי, תן לי קודם... לי בצבע אדום... לי ירוק. צעקות ומריבות; אחד תופס מהשני, התרגשות וצווחות- ומאיר מחלק, הוא בעל השמחה. הוא מצפצף הראשון ואחריו כולם, ואז מצפצפות שלוש עשרה הצפצפות.

 

בית הילדים בראשיתו

צילה: עברתי לשריד עם החברים האחרונים של "ביברכה" בקיץ 1927. באתי וכבר למחרת סדרו אותי לעבודה בבית ילדים. עשרה ילדים היו לנו אז בגיל של חודש עד שלוש שנים. הם גרו בצריף של ארבעה חדרים, וחברה שתדע את מלאכת הטיפול בהם לא הייתה. רק אימהות עבדו אז בבית הילדים והטיפול המשותף התבטא בזה שילדים גרו יחד והקיבוץ דאג לקיומם. כל אם התעסקה רק בילד שלה ובמקרים רבים היו האמהות באות לכל ארוחה להאכיל את ילדיהן.

נקודת הכובד בבית הילדים היה המטבח. חברה אחת בשלה שם לכל עשרת הילדים והייתה עובדת עבודת פרך בשל ההשקפה המוטעית שכל ילד שונה מחברו וזקוק לאוכל מיוחד. בשבת עבדה תורנית על יד אחת העובדות הקבועות וחלוקת העבודה ביניהן הייתה כך, שהקבועה עבדה במטבח והתורנית, שברוב המקרים לא הכירה את הילדים, טיפלה בהם. מלבד אלה הייתה גם שומרת לילה ועבודתה הייתה לכסות מידי פעם את הילדים, ואילו את יתר זמנה הייתה מקדישה לתיקון גרביים ועוד תפקיד חשוב היה מוטל עליה: כשיואב, ילד בן שנה וחצי, היה מתעורר ומתחיל לבכות, הייתה השומרת צריכה להכניס לו צימוק לפיו ולהשקיטו.

הייתי נכנסת בבוקר לעבודה, מאכילה את הילדים ואחרי הרחצה הייתי מוציאה אותם החוצה עירומים, כדי שאוכל לתת את בגדיהם לכביסה. (חליפה שניה, כמובן לא הייתה להם). לא הכרתי את הילדים ורק מספרם זכרתי והייתי סופרת אותם כדי לדעת אם רחצתי את כולם.

העבודה בבית הילדים הייתה מפרכת. עבדנו 12 וגם 14 שעות. תקציב קבוע לבית הילדים גם כן לא היה, והגזבר, שהיה משמש גם בתפקיד של מזכיר ובעוד כמה וכמה תפקידים, השגיח על ההוצאות

בבית הילדים וכשרציתי לקנות נעליים לילד בן שנה, שכבר ידע להתהלך ופניתי אליו, ענה לי בתמיהה: מאימתי קונים נעליים לילד בן שנה? כמובן שאת הנעליים לא קיבלתי ותפרתי לו אותם במו ידיי מבד עבה.

אולם עיקר הקושי היה בימות החורף, בצריף הילדים היה קר מאוד ומותרות ממין זה הנקרא תנורים לא הכרנו כלל, אפילו בגדים חמים לא היו לנו בשביל הילדים ונוסף על כך, מוכרחים היינו להצטופף בשלושה חדרים ואת הרביעי לפנות בשביל המדגרה שהוכנסה לשם לעונת הדגירה.

 

קרא לי אמא

טובה מספרת: היינו צעירים, מהפכנים, ורצינו לחדש. רצינו שהילדים שלנו יראו בנו חברים ולכן לא הרגלנו אותם לקרוא להוריהם :"אבא" "אמא" - אלא בשמות. כשהבן שלי היה בן תשע, באו אלינו אנשי בית-אלפא ופתאום הוא שמע איך שהם קוראים להורים "אבא" ו"אמא"...

יום אחד הוא בא אלי ואמר: "טובה, אני כל כך רוצה לקרוא לך " אמא" - אבל אני לא יכול כבר להתרגל לזה... זה נתן לי צביטה בלב.. שלא אשמע את הביטוי הזה - אמא- מופנה אלי לעולם....

 

ברחנו עם הילדים

גנה מספרת: במאורעות 1929 הערבים התקרבו לגדר של בית אלפא והוחלט להוציא מהר את הילדים מהקיבוץ. את התמונה הזאת לא אשכח... יצאנו בעגלות עם הילדים מהחצר. הם כבר עמדו ליד הגדר ושמחו לראותנו בורחים עם הילדים. כשיצאנו, הילדה שלי, בת חמישה חודשים, הייתה לי על הידיים והייתה לי הרגשה ברורה שזה הסוף. יותר לא חוזרים... אנו עוזבים את המקום. אבל חזרנו. בית הילדים היה נקוב כולו מכדורים... חזרנו וגידלנו ילדים והארץ מתקיימת.

 

ידיעות המשק:

קב' השרון ח' אדר שנת התרצ"ז 19.2.37

בתנו הבכורה. היום הזה מלאו לרחלי-לו עשר שנים.

הרי זה טעם-התמצאות של העשור אשר חגונו זה עתה: ילדינו אשר קמו לנו על האדמה הזאת משגשגים ועולים להיותם עומדים אתנו שכם אל שכם בעבודתנו הגדולה. רחלי- לו, בכורתנו את! בראשך נתלה את זר ברכתנו לדור השני לקבוצתנו. אז, בראשית ימיך, כאשר ינקת חלב אמך - עוד הלך בצריפנו הנחש, סמל השממה אשר מסביבנו, עתה גרשנו את השממה - והננו מניחים יסודות לבניין העתיד. ואתם ילדינו, תבואו לתת כוחכם ובנין הזה אתנו ואחרינו ושמש ההצלחה עליכם תזרח. ילדנו החביבים! זו הפעם הראשונה אנו עורכים מסיבה כזו בחדר האוכל - זה לכבוד יום הולדתה של ילדתנו הבכורה. עשר שנים מלאו לרחלי, עשר שנים שהקבוצה נכנסה לעול הטיפול וחינוך ילדים. עתה, כשיש לנו כבר מרדכי בן 11 ורחלי בת 10 ועוד ילדים מתקרבים לגיל הזה - יש רצון להגיד לכם משהו מהגיגינו. עשר שנים זהו גיל שילד יכול כבר להכיר ולהבין דברים לאו דווקא ילדותיים ואני רוצה להגיד לך, בכורתנו היקרה, אנו ההורים החברים והעובדים על יד הילדים, מסרנו ומוסרים את מיטב כוחנו ולשדנו למען התפתחותכם הגופנית והרוחנית, למען שלומכם ורווחתכם, מה אנו רוצים לראות בכם? ממשיכי הרעיון, רעיון הקבוצה, רעיון חיי צדק ושיוויון ורעיון העם!

הלא לא תכזיבונו!!!

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: