נסורת בחדר-אוכל / מוטקה, גדות


נסורת בחדר-אוכל
מוטקה - גדות
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

חדר-האוכל הראשון היה בצריף קטן: שני חדרים שחיברו אותם יחד ונתקבל אולם גדול. הגג של הצריף היה מפח גלי מחוזק במסמרים, עם תוספת של אבנים גדולות בעלות משקל שלא יתעופף ברוח. בקיץ הפח הקרין חום ובחורף בימי גשם נשמעה מוזיקה מיוחדת של מגע טיפות הגשם בפח. האוכל היה טעים והוגש באהבה רבה. אין מתלונן. הקיבוץ גדל והתפתח, נוספו חברים ונבנה חדר-אוכל חדש צריף גדול המכיל 12 שולחנות וספסלים לישיבה, ובכניסה "מבואה" בגודל 2/2 מ"ר.


איור מאת יעקב גוטרמן

בפתח חדר-האוכל, על יד מתקן מיוחד לגרוד בוץ מהנעלים, היה תלוי על חצובה צינור ברזל באורך כ-1 מטר, פעמון מאולתר, בו היו מקישים עם חתיכת ברזל והצליל נשמע למרחקים. שעת האוכל הגיעה, בהישמע הצלצול החברים היו מוזמנים לחדר-האוכל.

 

השולחנות היו ערוכים: צלחות וספלים. כף ומזלג לכל אחד. סכין בודד לשולחן קומקום תה מעלה אדים או קומקום קפה! כולבויניק ומאפרה בראש כל שולחן.

 

את ההגשה עצמית עדיין לא המציאו, הבקשה "למלא" שולחנות נשמעה לעתים קרובות. הכוונה הייתה שבשולחן המיועד לשישה אנשים ישבו שישה ולא פחות.

 

סכין היה דבר יקר מציאות. היו מעבירים את הסכין מיד ליד להכנת הסלט. כפית הס מלהזכיר. סוכר היה מצרך נדיר, השתמשו "במתק" (מי סוכר שהאקונום היה מכין להמתקת המשקה) וכדי לבחוש היו הופכים את המזלג ובוחשים, והכל בא בשלום על מקומו.

 

מחלק "המנה" היה עובר עם עגלה קטנה עמוסה מ"כל-טוב" בין השולחנות ומציע את מרכולתו. תפריט היום - ביצה קשה או רכה לבחירה, סרדין או פרוסה דקה של גבינה צהובה. הייתה  גם בקשה ל"במקום", אבל זה כבר סיפור אחר (מיוחד לנשים בהריון), ועד שהמגיש מגיע יושבים בסבלנות "ומנקרים" בלחם.

 

בודדים מעיזים לקום ולקחת לבד את המבוקש. המקום צר מלהכיל תנועת אנשים. נגמר הלחם והמרגרינה! מה עושים הרעבים? היה נהוג להרים את הכלי הריק כלפי מעלה (מן צלחת פח שטוחה שקראו לה "לחמיה") עובד חדר-האוכל היה מזהה את הכלי וממלא את הבקשה. ואז מחכים למבוקש בסבלנות, אף פה לא נשאר רעב.

 

כך היה נהוג בקיבוצים בשנות החמישים וגם אצלנו. לא היו תלונות. בגמר הארוחה היו מרכזים את הצלחות בקצה השולחן כדי להקל על התורן בניקוי וחיסול. האוכל היה טעים מאוד.

 

עם בוא החורף החלו לרדת גשמים, כל טיפת גשם הייתה גורמת לבוץ בכל מקום וכשדורכים כולם באותו שביל בדרך לחדר-אוכל, נוצרת "בוציה" - עיסת בוץ דביקה הנדבקת למגף וכל מגף מכפיל את משקלו. המגפיים מכוסים בבוץ דביק שלא יורד בקלות. מגפיים - מנעל חובה לכל היוצא מהחדר בימי גשם! וכשהגשם לא פוסק לרדת, ויורד יום ועוד יום, נוצרת חגיגת בוץ גדולה. את המדרכות המובילות לכל מקום עדיין לא "גילו"!

 

במשך כל הקיץ הארוך אין צורך במדרכות ( מצרך יקר מאד)...

 

בימי גשם קל, אפשר למצוא שביל יבש לדרוך בו. אבל, כשהגשם לא פוסק והבוץ בכל מקום, הולכים במגפיים. כדי להיכנס לחדר היו חולצים את המגפיים בעזרת מתקן מיוחד שבנו בנגריה. והמגפיים המלאות בבוץ נשארות מחוץ לחדר.

 

איך נכנסים בני תרבות לחדר-אוכל, כשאין איפה לחלוץ מגפיים?  יש פתרון! אין צורך לחלוץ מגפיים. הביאו מהנגרייה נסורת שנאספה בקפדנות ופזרו אותה על הרצפה בשכבה עבה בכל חדר-האוכל. דורכים על הנסורת והרצפה נשארת נקייה. הנסורת מפרידה בין המגף המבוצבץ לרצפה.

 

כשהיה צורך בכמות יותר גדולה של נסורת, לקחו מהלול, נסורת עדינה ששימשה ריפוד לאפרוחים בבית-האימון. החברים היו נכנסים עם המגפיים והבוץ למקום נקי ומרופד.

 

פעם בשבוע לכבוד שבת, עובדי חדר-האוכל היו אוספים את הנסורת שספגה את כל הבוץ במשך השבוע ומחליפים אותה בנסורת נקייה.

חדר-האוכל היה נקי ומזמין, ריחות האוכל והנסורת היו מתערבבים זה בזה.

שטיח נסורת נקי ומבריק היה פרוש על הרצפה, מוכן לבוץ הבא.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: