בצל המוות / משה תבור ז"ל

בצל   ב   בצל המוות                  

משה תבור ז"ל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סיפור דמיוני על רקע אסון, נכתב - 22.4.1938 

 

[הביאה לדפוס – עופרה בריל]

 

ב-1937 עלו חברי עין השופט לגבעת ג'וערה. אנשים צעירים מלאי תקוות וחלומות. שנה אחרי, יצאה עגלה הרתומה לשני סוסים לעבודה במטעי "נטר". יושבי העגלה היו מלווים בנוטר עם רובה. בחוזרם מהעבודה הם נורו מהמארב ושני בחורים צעירים ויפים נפלו קורבן - אפרים טיקטין ואליעזר קורנגוולד.

משה תבור באותם ימים היה בפלוגה בג'וערה. על רקע האסון שקרה להם הוא כותב סיפור דמיוני:

 

אור הפרוז'קטור חדר דרך החלון לחדר האפל, עבר במרוצה על פני החצי  התחתון של קיר הדיקטים, הבריק על פני המיטה בה שכב דניאל ונעלם מבעד החלון שמנגד. שוב כיסה אופל כבד את החדר. שקט היה. ציפורה ששכבה בעיניים פקוחות במיטתה והאזינה לדומיית הליל, שמעה את נשימותיו הכבדות של "הבחור שלה" ואת הטרטור הבלתי פוסק של מכונת החשמל.

-מה צופן בקרבו ליל זה ? והיום הבא מה יביא אתו?

 

שוב הופיע הפס הצהוב בחלון ושוב האיר את דניאל ונעלם. מהחצר נשמעו צעדיו  של שומר העובר מעמדה לעמדה. יש בלילה עין צופיה ואוזן קשבת,  השומרים על המחנה מפגיעת האויב.

 

על גבעה גבוהה תשכון החצר של מצפה הרים. קשה העלייה עליה בפרט בלילה ומסוכנת ההתקרבות אליה. מרחוק ישלח האויב את חצי המוות שלו ואנשי המקום למדו להיזהר מכדורים אלה. שלוש פעמים התקיפו את הנקודה הצעירה הזאת ובכל פעם נסוגו המתקיפים. אחר תשובת השומרים לא יהינו להתקרב יותר ומפעולה רחוקה אין סכנה רבה. בכל זאת רבה המתיחות במחנה. ערב ערב, מודיעים בטלפון ובאיתות על כנופיות שמסתובבות בסביבה ודורשים לעמוד על המשמר ולהיזהר.

 

ספרות הזרחן על מחוגי השעון שעל השולחן הורו על כך ששעה וחצי עברו מאז חצות. הלילה עבר בשלום. בשעות מאוחרות לא יבואו להתקיף את המחנה, ומחר?

גם מחר צריך דניאל לצאת לכפר השכן לחרוש. זו הפעם הרביעית שסדרני העבודה מכניסים את שמו בצד הרובריקה "עבודות חוץ". כשראתה ציפורה את הסידור רגזה. למה דווקא הוא צריך לנסוע בדרך המסוכנת הזו?

הן את השלושה שיצאו אתו ביום הראשון החליפו כבר. כן הוא האשם, אף פעם לא יסרב, לא יתקומם ולא ילין, ולכן תמיד יסדרוהו לעבודה במקום שרבים משתמטים ממנו.

 

"אני לא אומר להם שאיני רוצה לצאת לשם", טען בפניה כשדרשה ממנו לפנות לסדרנים בדבר שינוי מקום עבודתו... ומחר הוא צריך שוב לצאת לשם. לבה ניבא לה רעות ולא יכלה להירדם.

מדי האיר הזרקור את מיטתו ראתה אותו. עייף הוא וישן שנה כבדה. פחד תקף אותה. שמא זה הלילה האחרון שהיא ישנה בקרבתו, לא! היא לא תיתן לו לנסוע. ירדה ממיטתה, נכנסה לשלו ושכבה לידו. נזהרה שלא לנגוע בו ולא להעירו. הן הוא עייף. ומאידך תקף אותה רצון עז להרגיש אותו קרוב ולדבר אתו.

היא התקרבה אליו, הרגישה את חום גופו. שוב לא עמד בה הכוח להתגבר. הניחה את ידה על חזהו, תחילה בזהירות שלא להעירו, אחר חיבקה אותו ושפתיה נשקו את כתפו. עתה לא נזהרה יותר אדרבא יקיץ...

- מה יש ציפורה? למה אינך ישנה?

- איני רוצה שתיסע מחר לחרוש... אני מפחדת...

- ילדונת שלי! הן זה לא יתכן. מוכרחים לצאת לשם לעבוד.

- ולמה דווקא אתה. את חיים, ישקה וזבולון החליפו כבר ורק אתה נשארת. אני לא רוצה  שתיסע. דניאל! איני רוצה ללדת יתום!

 

היא פרצה בבכי. למה אמרה לו זאת? למה העלתה על שפתותיה את האפשרות האיומה הזאת?!

- ילדונת! אל תבכי. דבר לא יקרה. הדרך בטוחה למדי ואנו נזהרים וגם נשק אתנו, הן אינני יחידי.

- תאמר שאינך מרגיש טוב ויחליפו אותך. עשה זאת למען בננו שייוולד לנו.

- ציפורה! למה את מציעה לי זאת. הן יודעת את, כי לא אעשה זאת!

 

עם הצלצול התעוררה. דניאל כבר לא היה בחדר. "הם עוד לא יצאו...", התלבשה מהר. אומנם עוד היה באפשרותה לשכב חצי שעה ככל העובדים בתוך המחנה, אם כי מעט ישנה הלילה לא תנצל חצי שעה זו-עליה לראות את דניאל.

- דניאל! תסלח לי. כה רעה הייתי הלילה. סע! סע לחרוש, כן זכור להיזהר.

היא עמדה בחצר והסתכלה על העגלות היורדות המורד, מתרחקות בשדה, הולכות וקטנות. נכנסה לאכול רק כשנעלמו מעייניה ולא יספה לראותם.

 

היה בוקר אביב בהיר בהרי אפרים. עבים קלים אי פה אי שם, כיסו את תכלת השמים. הגבעות מסביב נסרגו בצבע ירוק בהיר. בצפון-מערב השתרע הכרמל המגוון רחב הידיים. כעין צעיף סגול, שקוף פרוש עליו ומכסה את גבשושיותיו ואת הכפר המלבין בבתי האבן שלו.

בצפון בצד ההר, באופק, מצהיבים חולות ראש הנקרה והעין מתאמצת לראות את חניתה הצעירה שגאלה שטחים אלו לעם ולארץ.

ושוב הרי הגליל ושדות העמק, המבותרים חלקות ירוקות וזרועים כפרים, משקים ונקודות... והנה החורשה של הקיבוץ השכן, יחידה בודדת לעת עתה בסביבה הקרחת. וגבעות מכוסות עשבי בר וקוצי פרא בין הסלעים הלבנים-מסביב.

בתחום הראייה הקרוב תבחין העין בפרחים למכביר שאנשי המקום טרם למדו לקרוא לכולם בשם. צהובים, אדומים, סגולים ולבנים מקשטים הם את המרבד הירוק ומגוונים אותו. ובתוך שלל הצבעים משחירות חלקות חרושות שנלקחו מעם השממה הפראית היפה, להפכם לשדות תרבות עוד יותר יפים.

אנשי מצפה הרים יצאו לשדות לעבודה. מי לעדור היער הצעיר - כי כמוהו, אנשי המקום ביקשו נוף מרענן וכיסו את קרחות הגבעות בשתילים רכים, הדורשים טיפול ועיבוד. מי לשטח גן הפירות והכרם ומי לגן הירקות. ומי לשדות להפוך רגבים ולהכשירם לקבל תרבות ומדע, למען יצמיחו לחם לאדם ולחי.

 

שתי עגלות יצאו לכפר השכן ובהן ארבעה נוסעים, לפלח את אדמתו לתחח את הרגבים, למען ישמרו על המים הגנוזים בתוכם ויעניקום במידה ובזמן לצמח הדורש אותם.

יום העבודה בא לקצו. השמש התחילה לרדת, עוד מעט ותיעלם מאחורי הגבעות ותמסור את שלטונה לליל שיעטוף ויכסה את הכול. חזרו פועלי היער, עייפים מעידור הקרקע המוצקה בין שורות האורנים הרכים, מכושים וטוריות בידיהם וחלקם נושאים רובים. בצעד אטי ובטוח כיאות לאיכרים, העפילו עובדי הגן והמטעים בשביל העולה לבית. גם העדר גלש מהמדרונות והשתרך אחר הרועה שבראשו כשרועה שני בבגדי גפיר מלווה אותו מאחור. הפעמון בחצר הודיע על גמר העבודה והעובדים אצו למקלחת, להתרענן ולהשיב כוח תחת זרם המים הקרים. צפורה עמדה בחצר, צופה לדרך. הנה עזבו שתי עגלות את הכפר. הנה הן יורדות בדרך ונעלמות. עוד מספר רגעים והן תופענה שוב על הגבעה שנייה- וחלפה הסכנה.

אך מה יארכו הרגעים האלה!

היא לא תלך לחדרה עד אם תראה אותן. ופתאום נשמע טרטור חזק. יורים! התקיפו אותם.

- דניאל! והיא נפלה מתעלפת.

 

בחורים יצאו לעזרה, אחרים הופקדו לשמור על החצר. שקט מאובן ודחוס עטף את החצר.

רק קולות עצורים עולים מחדרה של ציפורה, שם יגעים להשיב את רוחה. צפופים עומדים הנשארים בחצר ולוטשים עיניהם לאופק שהולך ומחשיך ומחכים לבשורת המוות.

- את מי התקיפו? את האוטו? את העגלות? את הרועים?

- האוטו נשאר היום בחיפה ולא צריך היה לחזור...

- העדר רץ. הנה הרועה. ואיפה השני?

- העגלות רצות במהירות!

- ואולי? אולי לא קרה שום אסון...

הרגעים הופכים לשעות...לנצח...

 

כשניתך מטר היריות השתטחו דניאל ושמעון בעגלתם. הסוסים החישו את מירוצם. שמעון האיץ בסוסים ודניאל הסתובב למול היורים וענה מרובהו. כל יישותו צעקה "לחיות!"

"אינני רוצה ללדת יתום!", לברוח! הכדורים מזמזמים מעל לראשו והוא יודע שכל רגע מרחיק אותו מהמוות, מהסכנה.

הוא מפסיק רגע ביריות ורואה: גם העגלה השנייה דולקת באותה מהירות, אבל היא ריקה. נדמה, שראה את בנימין קופץ מהעגלה וגדעון אייהו?

הם בסכנה! צריך לרוץ לעזרתם! והוא קופץ ואחריו שמעון והם רצים למול האש.

זזזז... ובאוזניו של דניאל נהפך הקול למשפט אחד למילת שאלה אחת "יתום?"

"אני רוצה לחיות!", צועק הדם והוא רץ לקראת המוות, כי בנימין וגדעון בסכנה.

הרוצחים ברחו, הוא ראה אותם בורחים ויורים, הוא שלח את חציו אחריהם - ולשווא.

הם נעלמו מאחורי הגבעה. עתה הוא מתקרב לדרך בזחילה.

- מי זה? הוא שואל את עצמו בקול.

פנים מרוסקים. חור ברקה השמאלית ובעין.

- מי זה? לבוש כגפיר? גדעון!

"גדעון נפל". הוא עומד רגע, כוסס את שפתותיו, מביט לחלל ושותק.

-מה? יחף? והיכן מגפיו?

"נהרג וגם נשדד גם רובהו איננו. כן המזמרה מתגוללת על יד הגופה. נפלה מתוך הכיס ולא לקחוה. להם מכשירי מות נחוצים ולא כלי עבודה."

- והיכן בנימין?

- בנימין! פולחת קריאה את האוויר.

- בנימין איכה? ממשיך הקול בשקט, בלי אומר - בנימין!

 

החברים מהבית באו במרוצה.

- בנימין איננו! גדעון נפל.

- הם ברחו לוואדי, היו למעלה מעשרים.

יוצאים לרדוף אחר הכנופיה ולחפש את בנימין. אולי עודנו חי? אולי הצליח להימלט?!

הלב מבקש להשלות את עצמו "בנימין ברח. הוא חי"

מחפשים בסלעים בהם התחבאו הרוצחים, אם כי יודעים, כי לשם לא היה בורח. עוברים את השדות, "איננו? שמא בכל זאת ברח"

 

מאחורי הגבעה, שמאחוריה ברחו הרוצחים - מחנה בדואים. יישוב של למעלה ממאה נפש. הם לא ראו את הכנופיה!? גם לא שמעו את היריות... בחיי האל! ישבנו ושתינו קפה - ולא שמענו. "שלוש מאות מטר ממקום הרצח ולא שמעו ואנו מקילומטרים באים לקולות המוות.

מה אומרות העיניים השחורות, הערות האלה? הרוצות הן לכסות על הפושעים? או מפחדות הן מאותה יד עצמה - ולכן מחשות? ומה מדובב הלב ולא מגלה לשפתיים? השש הוא לקראת אסון האויב, או יש לו צורך לשתוק, כי לנו אין נשק כמו שלכם להגן על נפשותינו?"

כך או אחרת - הם לא שמעו ולא ראו דבר. בחיי האל! בחיי הנביא! שתינו קפה ולא ראינו דבר".

הלילה ירד. דניאל ירד מהגבעה לדרך. עתה הוא זכר את צפורה, "לבי מנבא לי רעות!"

"ניצלתי, בזכות הילד. לא יתום יהיה. אבא יהיה לו... ובנימין? הוא חי! בטח ברח. הן ראיתיו קופץ".

 

על הדרך נודעה האמת. בנימין נמצא הרוג בתוך העשב. במרחק עשרים מטר מגדעון. הוא התגונן, על ידו מצאו תרמילים מאקדחו. גם האצבע הייתה כפופה, כאילו לוחצת על ההדק. בגדיו מכוסים דם. כדור המוות חדר ללחי. עיניו פקוחות ופיו פעור כצועק: חיים!

"נעליו לרגליו? ולמה לא הורידום פריצי החיות? בגלל שאינן  נחוצות להם?"

 

אוטו כבוי אורות הביא את הנרצחים כשהם מכוסים סדינים לבנים. ליד השער חיכו החברים מורדי ראש. לא בכו, יבש מקור הדמעות. צפורה נגשה לבעלה שהלך אחר האוטו. נאחזה בכתפו. "דניאל!", כבד האבל, אך הלב לא ידע מעצור לא יכול לכחש. היא שמחה. הוא חי. דניאל החביב שלה חי.

הוא שכב על מיטתו, עיניו תקועות בתקרה והוא חי מחדש את הרגעים שעברו עליו, והיא מכסה את פניו בדמעות גיל על שניצל ומעתירה נשיקות לראשו הבלונדיני.

אור הזרקור חדר דרך החלון, עבר על פני המיטה והאיר את הזוג המאושר, הם נרדמו בבגדיהם.

 

בעמדות הכפילו את השמירה, השומרים רצו להרגיע את עצביהם בעשן הסיגריות, לא חששו לאש שעלולה לגלות אותם לעיני האויב.

-הם לא יבואו הלילה, הם את שלהם עשו כבר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: