למה בכתה זיוה בחג הביכורים? / משה שמיר (ז"ל)

למה בכתה זיוה בחג הביכורים?

משה שמיר [ז"ל]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

(פורסם לראשונה בשנת 1947)

 

בקיבוץ שלנו, בעמק, בשבועות של השנה שעברה קרה הדבר.

איור מאת יעקב גוטרמן

זיוה בכתה. זיוה בכתה בעצם חג הבאת הביכורים. ורואה אני שעיניכם שואלות ופיותיכם נפערים מעט:"באמת? זיוה?"

שמעו.

כל אנשי הקיבוץ עמדו אותו יום בחצר, מול הבמה הגדולה הבנויה חבילות קש כארמון של זהב. הילדים סדורים לחוד: גנים-גנים וכיתות-כיתות - והבוגרים גם הם לחוד, לפי ענפי המשק.

עמדו הפלחים (עובדי שדות-התבואה) בבגדיהם הכחולים ועימהם הטרקטורים הכבדים, המכבשים ומכונות-הקציר.

עמדו הרפתנים בבגדיהם הלבנים ועימהם "ברוריה" מלכת הרפת, מהודרת בעיטורים של ירק. עמדו עובדי המספוא בחרמשיהם, עובדי הכרמים וטנאי הפרי הרענן עימם, עובדי הלול וכלי ביצים בידיהם ואצלם לולים פעוטים, מלאי עופות...

עמדו כולם, שרו ביחד, הסתכלו בנערות שרקדו על הבמה, חייכו למראה היונים הצחורות אשר התעופפו באוויר...

עד אשר נשמעה הקריאה:

"יביא העם את ביכוריו!"

ואז התחילו כל הענפים מביאים בזה אחר זה את ביכוריהם, שי לקרן הקיימת לישראל.

הביאו עובדי הרפת עגלה ועגל.

הביאו עובדי הפלחה עמרי חיטה ושעורה.

הביאו עובדי הלול עופות, וזוג יונים, וביצים למכביר.

ואף הילדים הביאו.

הילדים הפעוטים, ילדי ה"גנון", הביאו קצת צנונית, ופרחים ומחברות-ציורים מקושטות - וכל הציבור קבל אותם בתשואות רמות ובשמחה.

ילדי הגנים, שהם גדולים יותר, הביאו כבר גדי רך, וקלחי תירס וביצי אווז מלול-האווזים שלהם...

ילדי בית-הספר הביאו, כמו הגדולים, ענף-ענף את פרי עמלו. עוזי מ"אשל", שהוא הפלח של בית- הספר ובכלל נער מגודל, הביא כיכר-לחם שאפו ילדי קבוצת "אשל" במו-ידיהם מקמח שטחנו במו ידיהם מחיטה שזרעו קצרו במו-ידיהם.

עברו הילדים ענף אחרי ענף והשמחה גדולה ושירה בוקעת מכל צד וכל פנים צוהלים והשמים מעל נוגנים גם הם והחמה מנצחת עליהם בשרביטי-זהבה... והביכורים מובאים, מובאים מתוך שמחה, ורצון טוב וביטחון.

 

עד שנקרא ענף הדיר של קבוצת "טלה", של כיתה ב', להביא את ביכוריו. כשנקרא ענף הדיר לעלות לבמה - הושלך מסביב הס. השירה פסקה, ילדים ובוגרים הטו את אוזניהם והתרוממו על קצות אצבעותיהם בשילוח צוואר וברוב עניין:

"מה יהיה עכשיו?"

זיוה יצאה מכיתתה ופסעה קדימה, היא התקרבה לבמה בידיים ריקות. כולם הביטו עליה במתיחות, דממה גדולה השתררה. זיוה עלתה במעלות, טיפסה והתקרבה אל האיש המנצח על החג ומקבל את הביכורים, באה ועמדה אצלו, הרימה את ראשה -

ואז ראו העומדים מקרוב כי עיניה נוצצות, מלאות דמעה, פקוחות לרווחה - וזולגות חרש-חרש...

אז ראו שזיוה בוכה.

למה בכתה זיוה לא ידע איש. רק ראו שידיה ריקות, אין בהם שי. אבל אני יודע - שמעו ואספר לכם.

 

זיוה היתה המטפלת של דיר הצאן במשק הילדים. היא הוציאה יום-יום את העז, הכבש והטלה למרעה (בדיר של הילדים היו עז אחת, כבש אחד, וטלה אחד). היא הביאה להם מים, היא השאירה להם ירק לשעות הלילה, היא חלבה אותם.

 

כל הקיבוץ ידע כי זיוה מכינה לשבועות הפתעה "כבירה" - היא מכינה גבינת-צאן. היא, כידוע, מצוינת, ועושים אותה אך ורק מחלב צאן, אותו חלב שזיוה חלבה אותו בדיר הקטן שלה.

אמרה זיוה: את הטלה לא ניתן כי אנו רוצים להגדיל את הדיר שלנו. ניתן את תוצרת הדיר - גבינה.

אמרה ועשתה. היא אספה את החלב מיום ליום בבית-הקירור הגדול של המשק. ועשתה ממנו גבינה, כל שבוע עשתה מעט גבינה, חריץ-גבינה אחד לשבוע.

והיא אספה את חריצי-הגבינה, ושמרה אותם במקרר של מטבח-הילדים. וכל פעם היתה מקבלת רשות משר'קה, מציצה לתוך המקרר הגדול ומסתכלת בגושי-הגבינה הלבנים שלה.

ומספר חריצי-הגבינה גדל מיום ליום - עד כי בהתקרב חג-הביכורים - היה לה צרור נאה והגון של גבינת צאן משובחת.

 

לא רק זיוה שמחה בשי אשר הכינה - כל הקיבוץ שמח, כל הקיבוץ התגאה. וכולם היו בטוחים כי היא תקבל את הפרס בעד השי היפה ביותר לחג-הביכורים.

 

והנה בא הביתה שמואליק, שמואליק החיל. הוא בא לימים מעטים הביתה, וגם אל ילדי הכיתות בא, וישב עימהם באחד השיעורים וסיפר להם על הארצות שמהן הוא בא, על ארצות הגלות, על מחנות הפליטים היהודיים, על רעב, על קור...על ילדים חסרי פת, חסרי קורת גג...

 

שמואליק סיפר כי הוא חוזר בעוד ימים מעטים לשם, לגולה הרחוקה, וכי לוקח עימו חבילות רבות, כסות ומזון, ליהודים היושבים במחנות... איש לא ידע מה עשתה זיוה - כי היא לא סיפרה לאיש. אבל היא לקחה את כל הגבינה שלה המובחרת, היקרה כל כך, צררה אותה היטב-היטב, קשרה וכאילו שכחה בכלל על חג-הביכורים, על הפרס שהיא צריכה לקבל - תחבה אותה לתוך תרמילו הגדול של שמואליק יום לפני שנסע וגם לו, לשמואליק עצמו לא סיפרה.

 

איש בקיבוץ לא ידע על הדבר, הגיע חג-השבועות, יום הבאת הביכורים - וזיוה עלתה על הבמה, כולם רצו לראות את ביכורי הגבינה אשר הכינה וכולם חיכו לראות את השי המוצלח ביותר של השנה, וכולם חשבו שהיא תקבל את הפרס...

ובמקום זה: דמעות, ידיה של זיוה ריקות. ודממה גדולה מסביב. אך פתאום נשמע קול מעל הבמה קול רם וצלול:

"הקשיבו חברים, היום בצהריים הגיע אלינו מכתבו הראשון של שמואליק מן הדרך... שמעו, מה הוא כותב..." - והוא הוציא מכיסו מכתב והחל קורא בו, בקול רם וצלול:

"בדרך פגשתי קבוצת ילדים העולים ארצה. סיפרתי להם על הארץ, על חג-הביכורים המתקרב, על משק-הילדים שלנו בקיבוץ וראיתי שהם מאושרים לשמוע על חבריהם הנמצאים בארץ, העובדים בה והלומדים. חיפשתי בתרמילי, להראות להם תצלומים מהקיבוץ - והנה מה חושבים אתם, מצאתי בו? - חבילה גדולה של גבינת-צאן משובחת ומצוינת. חילקתי אותה לילדים, הם טעמו ממנה ואושרם כל-כך גדל, עד כי ביקשו ממני לכתוב אליכם ולברך את שולחי הגבינה הזאת!"

זיוה עמדה נדהמת. עיניה עדין היו מלאות דמעה - אבל בלחייה כבר עלה חיוך עליז. והנה שמעה שוב את הקול, מכריז ומודיע:

"ענף הדיר של משק-הילדים מקבל את הפרס בעד השי המוצלח ביותר בחג-הביכורים - בעד גבינת-צאן משובחת ובעד... זיוה שלנו טובת-הלב. הידד!"

וכל הקיבוץ כולו קרא "הידד" שלוש פעמים לכבוד הילדה הקטנה שעמדה בידיים ריקות על במת הביכורים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: