אומרים יש... (ביאליק) / משה אביר

אומרים יש... (ביאליק)
או תשעים ומשהו משהו..
מאת משה אביר, עין השופט
איור מאת יעקוב גוטרמן, העוגן  

שעת לילה מאוחרת בקיבוץ, אליאונורה מתקינה עצמה לשינה. נוטלת את תרופותיה, את השיניים התותבות מניחה בתוך כוס (השיניים של הקיבוץ היא מכנה אותן), נותנת עינה בכוס אחרת (מאז שהתרסקה על חלון זכוכית היא נותרה עם עין אחת), מקרבת אליה את מכשיר האינהלציה, עוטה תחתונים חד פעמיים ונכנסת למיטה. מתקשה להירדם. נהנית להרהר במאזן אהבותיה.



זוכרת איך הוחמאה מאד מחיזוריו של הפעיל בבית הקיבוץ הארצי,  הוא שיבח את יפי מראיה, את שערה הגולש, את חוש ההומור שלה ולא שכח לציין איך הפליאה לרקוד בנשף פורים. כמעט ונסחף ללחוש לה בלאדינו "מה יפו עינייך" , לפתע נזכר שיש לה רק עין אחת.

בביקורו האחרון אצלה הסביר לה את מצע התנועה כפי שאושר בוועד הפועל, השתהה בביתה מצפה שתזמינו אל מצע מיטתה. היא דחתה את חיזוריו הנואשים חוששת מתגובתה החריפה של רעייתו, חברתה הטובה עוד מימי ההכשרה בחדרה.

 

היא חלמה רק על הפלמחניק, גיבור מלחמת השחרור שבלם בגופו ובגופות חבריו את צבא ההצלה של קאוקג'י.  עלילותיו שבו את דמיונה וכן גם מראהו, הדרגות הבוהקות שעל כותפותיו,  הגוף המסוקס, שערו המתבדר ברוח, ודאי אליו התכוון המשורר בשיר על יפי הבלורית והתואר.  לו היה לצידה בהתקפה הגדולה על ג'וערה, ודאי היה ממגר את הכנופיות ומפיץ אותן לכל רוח, חשבה.

 

לעיתים נזכרה בימים רחוקים במחיצת בעלה. נזכרת במכתביו היפים הכתובים בעברית  משובחת אותה רכש בסדנת יוצרים ברובנה. היא העולה החדשה מבולגריה לא הבינה מילה ואף התקשתה לבחור בינו- הקיבוצניק מההכשרה למושבניק בעל הפרה מהעמק. בסוף אותו שבוע נסעה למשפחתה וביקשה שיתרגמו לה את המכתבים. סומק וצמרמורת אחזוה, המכתבים ריגשו אות ה. הכותב יהיה בן זוגי לחיים החליטה כהרף עין .

בדרכה חזרה לחדרה הבחינה בבעל הפרה עולה לאוטובוס "שלה", חיש קל התכרבלה בתוך מושבה והסתתרה ממנו, שמא תסגיר שפת הגוף שלה את החלטתה לדחותו מעל פניה.

 

..גם באחרית ימיה כשהיא מתקשה בהליכה ונעזרת בקלנועית

 (קקמיקה בלשונה) לא פסו מבקשי קרבתה. הנוטע, המסגר והרפתן, כולם היו מחזריה. את כולם דחתה תוך שהיא מפטירה "אלטע קאקערס". אך הספרן לא הרפה, סיפר לה על ימיו ב"גדוד העבודה", על פועלו כנציג של מפלגת פועלי ציון שמאל (ששרידיה נכנסים היום לתוך תא טלפון ברווחה יחסית), רצה לבוא לחדרה בשעות בלתי מקובלות, שאל אם תסכים שיישאר מעבר ללילה. דחתה אותו בבוז קר, "מה הוא נזכר עכשיו, למה לא הגיע בצעירותה כאשר היה אליל הבנות בהכשרה בחדרה וכולן הציצו לו במקלחת המשותפת" סיננה מתחת לשפמה.

 

...כששוב נדדה שנתה –עניין יום יומי בגילה, הרהרה בדילמה עם מי מהם הייתה בוחרת לעבור לחדר משותף בבית הסיעודי, וידעה שגם שם תבחר להיות לבד.  

.... כשעברה לבית הסיעודי, המסגר כבר היה שם יושב דרך קבע על הכסא האורטופדי ללא נוע.

 

מדי פעם כשעברה לידו בכסא הגלגלים בדרך לחדרה הוא הושיט את ידו כמבקש ללטפה תוך שהוא לוחש לה בחיוך שוורצה שוורצה, רמז למוצאה הספרדי מבולגריה.

היא מביטה בעיניו ובשרידי שערו הלבן ומשיבה עליזה ומפויסת ויסר ויסר...

 

משנפטרו שניהם בהפרש של שעות אחדות זה מזו והובלו אל חדר הקירור בקיבוץ קדרו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה.

העלטה ירדה והרוח לחשה לצמרות העצים שוורצה, שוורצה, ויסר, ויסר........


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: