הלב שנחמץ פעמיים / משה אביר

הלב שנחמץ פעמיים

משה אביר - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בקיץ ההוא סיימתי טירונות שיריון במסגרת נוקשה וכפייתית ושבתי לקיבוץ לרגילה-חופשה רבע שנתית. החלטתי לא להיעתר לבקשת סדרן העבודה ולהתעלם מן הצורך בעוד ידיים עובדות בעיבודים בפרדס. התעלמתי גם מאמרתו המהדהדת של מאיר יערי "בראש וראשונה ידיים".

איור מאת יעקב גוטרמן
ארזתי תיק קטן לשהות של מספר ימים (כן, ארזתי לבד), לבשתי את מיטב בגדי, הקפדתי במיוחד שחולצת הבטיק הצבעונית הרקומה תהיה מונחת היטב על גופי, זו חולצה שאני שומר במיוחד לביקורים ברחובות תל אביב שנקראים על שם ראשי התנועה הציונית ולכן החולצה מכונה בקיבוץ "פיירברג לאן"? עוד באותו ערב שוטטתי אנה ואנה ברחובות תל אביב בוחן את חלונות הראווה ובעיקר בוחן את העוברות והשבות מכף רגל ועד ראש (בפלוגה קראו לי "הרנטגן" עוד לפני שזה הפך למושג דתי). לפתע הבחנתי באיש בחולצה ורודה רקומה, "חמוש" במצלמה עוקב אחרי. אני אמנם רגיל למבטי מעריצות כשאני לבוש בבגדי כדורגלן שציפה שיגלו אותו, אבל במבט "מפשיט" שכזה טרם נתקלתי.

 

ניסיתי להתחמק ממנו. פניתי לרחוב קינג ג'ורג' (אנחנו נוהגים לקרוא לו המלך קינג ג'ורג' החמישי) והוא נחפז אחרי מתנשף ומצלמתו מיטלטלת ומכה על חזהו, ניסיתי לסטות לסימטה אלמונית והוא אחרי, כשהגעתי לקצה הסימטה בדרך ללא מוצא, התיישבתי על אחד האריות שבחזית אחד הבתים, מנסה להוריד דופק. מחשבה ראשונה שעלתה במוחי הייתה שאולי זה מישהו שיצא זה עתה מן הארון וחושב אולי שגם אני באותו הכיוון.

 

הוא עצר לידי מתנשם ומתנשף. אגלי הזיעה בצבצו מתוך החולצה הורודה. ללא גינונים של טכס סיפר לי שהוא צלם אופנה והוא מחפש דוגמן להוביל את קולקציית הקיץ של חברת פולגת יחד עם דוגמנית בשם פנינה, "הצילומים מתחילים מחרתיים ושכר נאה בצידם" הוסיף האיש. ההצעה השביעה אותי נחת, אך בטרם השבתי בחיוב נזכרתי שעלי לבקש את רשות הקיבוץ לעסוק בעבודה פרטית וכן את רשות הצבא. קבענו שניפגש בעוד יומיים על יד האריה בסימטה אלמונית. למחרת נפגשתי עם המזכיר והגזבר. המזכיר הבהיר לי שאינו רואה בעין יפה עבודה פרטית, במיוחד לא בעונה הבוערת בפרדס. הגזבר החרה אחריו והוסיף שאם בכל זאת אעתר להצעה אז כל לירה מהפרוייקט הזה תועבר לקיבוץ שאם לא כן הוא מתפטר. מהקיבוץ מיהרתי לבסיס השיריון, בג'וליס. המ"פ אמר לי שאין על מה לדבר ושאני מיועד להשתתף כבר מחר באימון הצמ"פ, ואחר כך ייתכן שאבחר לקורס מטקי"ם, "כמו כן יש לך נתוני קצונה לא רעים" כך המ"פ.

 

שני יצרים התרוצצו בקרבי. יצר הרע אמר לי לא לשוב לצבא והיצר הטוב יעץ לי להתמסר לקמפיין כי זאת הזדמנות של פעם בחיים... הפלוגה תמתין וגם אם אשב בכלא לא נורא, גם ז'בוטינסקי, משה דיין אורי אבנרי ואיתן לבני ישבו בכלא. לקיבוץ לא אעביר אגורה גם אם כל המזכירות תתפטר, אני עוד לא שכחתי שהם סירבו לממן לי מסע לקפריסין בעקבותיו הייתי אמור להצטרף לליגת העל בכדורגל. כמו כל בעל חלומות גם אני חלמתי על חשבון בנק מנופח, על דירה שאקנה לאבא, על ניתוח פלסטי לאחות להעלמת צלקת שצצה בעקבות משובות הילדות שלנו. בעיקר פנטזתי על הזוהר והתהילה וההתחככות בכל דוגמניות העל של העת ההיא. לא הייתי מסוגל לאכול כל אותו הערב. הסתובבתי בקיבוץ ללא מטרה מנסה לשמור על יציבה נכונה ומדמה הליכה על המסלול. בלילה נדדה שנתי מהתרגשות, הדופק היה מואץ וזיעה קרה כיסתה את גופי. קיוויתי שזאת תהייה חוויה עוצרת נשימה. לפנות בוקר כבר שיננתי את התובנה הבאה. "החיים אינם נמדדים על פי מספר הנשימות שאנו נושמים אלא על פי מספר הדקות בהם נשימתנו נעתקת".

 

בשעה היעודה הגעתי לנקודת המפגש ליד האריה בסימטה האלמונית. אף אחד לא המתין לי שם. שוב שוטטתי ברחובות העיר, מחפש איש עם מצלמה, חולצה ורודה עם פרח בדש וסטודיו לצילום. סטודיו מוסקוביץ' שכן ברחוב אלנבי. ההמולה מהסטודיו הגיעה עד הרחוב. נכנסתי בעקבות הקולות. הבחנתי שהזרקורים הופנו לגבר ואשה בלבוש מינימלי (איש התחזוקה במקום לחש לי שככל שהם לבושים פחות משלמים להם יותר). הצלם הרים את קולו פעם אחר פעם "רוזנבלום הביטי לתוך עיניו של אורי" וגם "גלר יותר צמוד לפנינה". פניתי לחדר ההלבשה הורדתי את חולצת "פיירברג לאן" לבשתי את חולצת הטוראי. שבתי לצבא נושא איתי את תחושת האכזבה וההחמצה ימים רבים....

 

נשבעתי שלעולם לא אבקר עוד בשום סטודיו לצילום...

 

אפילוג

 

מקץ ארבעים שנה החליט מוזיאון הארץ לערוך תערוכת רטרוספקטיבה למוסקוביץ'. ביום גשום במיוחד מסוג הימים בהם אין חשק לקום מהמיטה, לקחתי לי יום חופש ונסעתי למוזיאון הארץ. כבר בכניסה ראיתי שעל כל הכרטיסים והקטלוגים מודפסת תמונה מתוך התערוכה. בכניסה לאולם קלצ'קין פרוסה על הקיר תמונת ענק מודפסת על בד מעזבונו של מוסקוביץ'.

 

פנינה רוזנבלום זוהרת וכל אבר מאברי גופה נמצא במקום הנכון, מישירה מבט אל עיניו של אורי גלר האוחז במותניה ומצמיד את גופה לשלו. מבטו לא הצריך ניחושים. חזרתי על עקבותיי ושבתי לקיבוץ מיוזע ורטוב.

 

בי נשבעתי לעולם לא אבקר עוד במוזיאון תל אביב.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: