בית ראשון במולדת, או תאוותי הראשונה / משה אביר

בית ראשון במולדת, או תאוותי הראשונה
מאת משה אביר,   עין השופט
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

בשלהי המילניום הקודם מינה אותי הקיבוץ לרכז את תכנית העלייה מרוסיה "פירוה דום נארודינה"- בית ראשון במולדת. בשנה הראשונה הגיעו משפחות מכל רחבי ברית המועצות – משפחת פנפילוב, טניה ובנה אנטון פתחה את השנה השנייה. נהג המונית פרק את חפציהם - סלי סוכנות צבעוניים ענקיים וכבדים בכיכר המרכזית של הקיבוץ (זו הכיכר בה מתרכזים פועלי הבניין מהשטחים ולכן מתקראת –כיכר פלשתין).

"אני טניה, הגעתי זה עתה בטיסה ישירה ממוסקבה וזה בני אנטון", כך הציגה עצמה בפני.

"אני מישה ותפקידי לדאוג לכל מחסורך בקיבוץ", שיוויתי לשמי ארומה רוסית.

"נעים מאד" הוסיפה.


איור מאת יעקב גוטרמן

החרשתי - נעים מאד אני אומר רק לאחר מספר חדשים, בעקבות הכישלון עם משפחת קוסוי – המשפחה הראשונה שקלטתי ושירדה לקנדה לאחר שהות קצרצרה בקיבוץ ולא לפני ש"נקרה לי את הכבד".

הובלתי אותם ואת חפציהם לאתר הקרוונים. חברי הקיבוץ שחלפו על פנינו ודאי הרהרו "מה הוא הביא לנו שוב אם חד הורית שהגיעה כדי ליצור קרע בין זוג נשוי נוסף".

טניה סרקה את הקרוון שיועד לה והפטירה: "זה מזכיר לי מבנה שהופגז על ידי המחתרת הצ'צ'נית... אבל למען עתידו של בני הגעתי לכאן ולמענו גם אשאר במבנה הזה שאינו ראוי למגורי אדם".

 

למחרת כשבאתי אליה לוודא אי אילו פרטים אישיים ולהכין לה כרטיס אשראי קיבוצי, קיבלה את פני בחלוק אוורירי שכמותו רואים רק בערוץ הרוסי בלווין.

 גם "חטיאר" כמוני יכול היה להבחין שהיא יפה וצעירה מכפי גילה. החלוק הצמוד הדגיש את חיטובי גופה. המראה השביע אותי נחת. היא התיישבה לצדי על הספה הצרה תוך שהיא מתנה צרותיה על אופן גידולו של בנה.

"שישים אחוז מבנות מוסקבה הן אמהות חד הוריות, הילדים גדלים ללא גבולות וגם אנטון הוא כזה אולי תייעץ לי מה לעשות", שאלה ודמעות חנקו את גרונה. אני בעל ניסיון רב בקליטת עלייה אך מעולם לא התבקשתי לחוות דעה בענייני גידול ילדים ולמרות גילי ה"כסוף" לא היה לי מענה.

היא עוד הספיקה לשאול אם תמצא עבודה במקצוע העיתונאות בו התמחתה. השבתי לה שבמפעל התאורה מצפים לאנשים אינטליגנטים וזריזי ידיים -"בראש וראשונה ידיים" ציטטתי מתוך מאמר עתיק.

לפתע פרץ אנטון לחדר ודרש מאמו במפגיע לצאת ולשחק אתו מיד ברגע זה בכדורגל, כאילו כדי להמחיש את טענתה בעניין הגבולות. כשחזרה כבר עמדתי ללכת, נפרדנו כידידים אם לא למעלה מזה.

 

שבוע אחר כך הזמינה אותי שוב. "אנטון נסע ליום כיף, נוכל לפטפט קצת" תירצה.

הפעם קיבלה את פני בחלוק משי חצי שקוף, תוצרת בוכרה שבאוזבקיסטן. חשתי שאני נקלע לתצוגת אופנה של חלוקים יפהפיים. הבטתי סביבי, את הקרוון היא סידרה בטוב טעם, מסתירה את כל פגמיו.

לשולחן הוגשה תקרובת של קוויאר שחור, מאכל תאווה שנרכש במעדנייה רוסית בעיר סמוכה. בפינת החדר דלקו נרות ריחניים. ריח קל של קטורת עלה באוויר.

היא התיישבה על ברכי, גבה מתחכך בחזי החלוק החליק מעט וחשף זוג רגלים דקות וארוכות - מושלמות. "למה לא בחרה להיות דוגמנית" חשבת לעצמי קרבה את לחייה לשלי, מוללה את שערי בידיה, חשתי בריח חריף של משחה נגד עקיצות - ניחוח אלתוש. "לאן פניה" תהיתי.

אינני אדם מאמין, אך לו הייתה אמונה בלבי הייתי נושא תפילה לבורא עולם שלא יעמיד אותי בניסיונות כאלה, בבית ממתינה לי אישה וארבעה ילדים ואני עוסק בהרהורי זימה בקרוון חשוך בקצה הקיבוץ.

לקראת חצות עמדתי ללכת, היא ביקשה שאשאר עוד קצת, מקווה שאסיע אותה לנמל חיפה כדי לקלוט את אביה שעומד להגיע מאודסה.

לפני פרידה לחשתי לה באוזן שיר ילדים רוסי ישן, עם שינוי היאה ליחסינו.

בוספיגדה בודיט סונסה

בוספיגדה בודיט ניאבה

בוספיגדה בודיט טניה

בוספיגדה בודיט יה

(שתמיד תהיה, שמש, שמיים טניה ואני)

צחקקה - "אתה צרך לשפר בהקדם את הדיקציה הרוסית שלך",

עוד הוסיפה "אני גם מזהה זיוף בטונים הגבוהים שלך".

לפני שנעלמתי בחושך קראה לעברי "יבטושנקו כבר לא תהיה".

 

למחרת התייצבנו בנמל. מולנו פסעה מטרוניתא מוכרת, לידה פסעה בתה, גברת מפורכסת.

חבקתי את גברת וגנר בחום. היא נשקה לטניה ולאנטון.

טניה לחשה לי: "גברת וגנר היא דודה שלי,  והיא באה לקבל את פני אחיה - אבא שלי.

לאחר קרוב ליובל שנים שוב הצטלבו דרכינו, כי גברת וגנר הייתה המשפחה המאמצת שלי בקיבוץ שבתיו נגמרו על יד הים, משפחתה הייתה עבורי הבית הראשון במולדת. אני הייתי הילד ה"תותב" שלהם.

נשקתי לאנסטסיה הבת של גברת וגנר, זו הייתה נשיקה בטעם של פעם, כמו אז בין עצי האשכוליות.

היא הייתה תאוותי הראשונה...

 

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: