באגף הסרטן / משה אביר

באגף הסרטן
מאת משה אביר, קיבוץ עין השופט  
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן  

זה היה סתם בוקר של חול, שום דבר לא בישר את העתיד להתרחש. אך ארובת הבוילר בחדרי שבקיבוץ נסתמה ואי אפשר היה לחמם מים  בדוד.


איור מאת יעקב גוטרמן

לא מקולח מיהרתי לשיעור מבוא לפסיכולוגיה. המרצה לימים חבר הכנסת של קדימה, פרופסור שלמה ברזניץ, ירה משפטים קצרים בקצב הכתבה. איני יודע מדוע כשהגיע לפרק על "ספרציה אינדוידואציה" נעץ בי מבט ממושך, האם משהו בהתנהגותי מסגיר בעיה כלשהי?

 משם מיהרתי לאולם הספורט. את נקודות הזיכוי בחינוך גופני צברתי בנבחרת הכדורגל של האוניברסיטה.

בבואי לנעול את נעלי הכדורגל בדרך לאליפות אס"א נגד הטכניון נוכחתי שרגל שמאל רזה מרגל ימין, או אולי רגל ימין שמנה מרגל שמאל? כך או כך רגל שמאל נראתה מדולדלת וחסרת שרירים. נרעש, נסער וחרד נטשתי את המגרש, מאחל הצלחה לאנגלנגדר המאמן  ולשחקנים, חברי לספסל הלימודים, מחמיץ אולי את פסגת הקריירה...

 

עם תיק הסטודנט על גבי פניתי מיד למרפאת הקיבוץ שם נמצא במקרה רופא ילדים האגדי ד"ר סטרוחובסקי בביקור שנתי.

לאחר שמדד את היקף הרגליים ולחץ פה ושם מסר לי בפנים חמורות סבר מכתב הפנייה לבי"ח בילינסון עם אבחנה חדה, ברורה וחד משמעית, "חשש ל- T במוח השדרה" ובלשון בני אדם-סרטן. הבטתי ימינה ושמאלה, כאילו אין המדובר בי - הדחקה במיטבה.

ראיתי בעיני רוחי את ישראלי הטייס האגדי והמורה הנערץ למתימטיקה-פיזיקה  שהתהלך בינינו כצל חולף צמוד למטפלת הרומניה שלו ובאופן מביך איבד את זכרונו בהדרגה בשיעורים בנוכחות תלמידיו. שכנעתי את עצמי שלי זה לא יקרה .

"עוף" מוזר וחריג הייתי גם באגף הסרטן, מפיץ "ניחוח" של בריאות ואופטימיות. לוחש למי שרק רוצה לשמוע שבית החולים הוא ראשיתה של התחלה חדשה. מולי שכב ללא נוע א.ו מהשב"כ, שומר ראשו של אייכמן בבית  המשפט בירושלים, תמונותיו כאיש גדל גוף צמוד ל"מפלצת" מרצדות בראשי כל העת. כילד קטן בכה עת סיפר לו פרופסור אשכנזי על הצורך בניתוח חוזר, מבטו "אותת" שלא יעמוד בכך. לידי שכב חסר אונים חיים, שוער הכדורגל המופלא, מוקף בחבריו מהנבחרת ואני כאחרון הילדים אוסף לחיקי את חתימות ידיהם.

כדי להעביר את הזמן עד לקבלת תוצאות הבדיקות הסבתי את מסדרונות המחלקה למגרש קטרגל אני נגד שאר העולם- ילדיהם של המאושפזים במחלקה. דואג שהמשחק ייגמר בשוויון ויגלוש ל"פנדלים" דבר שהשרה מתח ועליצות בקרב הילדים. ביראת כבוד הם כינו אותי- "גיולה מאנדי".

 

האחיות מתלחשות מאחורי גבי: "ממה סובל ההוא עם האימונית האדומה" הן שואלות? כשהרופא מסביר להן הן מרצינות כמשלימות עם מצב טרמינלי. בטרם התפניתי להרהר במצב הקריירה הספורטיבית שלי, ואיך אסיים את שנת הלימודים ומה עם העתיד המזהיר שצפתה לי אימי, ולאן אוליך את האהבה הראשונה שזה עתה הנצה, קרא לי הרופא ד"ר ערבית לחדר הטיפולים (לימים הוא נודע כמי שניתח את האונה הלא נכונה של זמרת הודית מפורסמת), ובצער שהתקשה להסתירו הודיע לי נחרצות: "בדקנו את צילום המוח וחוט השדרה ומסקנתנו היא שאין צורך בניתוח ואתה משוחרר",

"והרגל הרזה על שום מה?" שאלתי - "היא תוצאה של נפילה שגרמה לחסימה של עצבים ושרירים או אולי שיתוק ילדים סמוי" השיב ביובש. בקושי הנחתי לו לסיים את דבריו  וכבר נחפזתי למחלקה. אספתי את חפצי ונעלמתי משם תוך מלמול מספר מלות עידוד לנשארים.

 

 

 

בקיבוץ "נחתתי" בעיצומה של ארוחת ערב של ליל שבת.

 כשבחרתי סלטים כמו כולם חשתי במבטי החברים הננעצים בי. מחרושת השמועות ש"פרחה" בקיבוץ בשבוע האחרון, על מצבי העגום, הם הסיקו שנוכחותי בארוחת הערב היא נס רפואי או "תחיית המתים". ראשונה שהעזה להתקרב וחבקה וגפפה אותי הייתה רחל המטפלת, תוך שהיא לוחשת לי ששתי בנות כיתה ששאלו אותה לשלומי התוודו בפניה שהן ממש אהבו אותי ב"תיכון", במיוחד אחרי שצפו בביצועי בתחרות "מחניים הגדול" (למה אז הן לא גאלו אותי מבתולי?).

יוסי שאתו אני מרבה להחליף עקיצות של הומור שחור, הפטיר ביובש- "חשבנו שכבר נפטרנו ממך" והמשיך בדרכו תוך שהוא נוגס ב"פולקע" שבצלחתו.

במועדון לחבר התגודדו רבים סביבי כל אותו הערב, מבקשים לשמוע שוב ובפירוט את "עלילותי" בשבוע החולף. איך גיליתי שיש בעיה, איפה לחץ ד"ר סטרוחובסקי, ומה לחש לי ד"ר ערבית ופרופסור אשכנזי קשישא האם הוא עוד חי? כך עד חצי הלילה.

למחרת חזרתי לאלמוניותי.

נ.ב בספטמבר הקרוב אני נוסע לקרדיולוג דוקטור פליגלמן לקבל חוות דעת שנייה על מצב ליבי... 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: