הגלידרייה של דב / מורן קבסו

הגלידרייה של דב

מורן קבסו

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אבי התבונן ביעל, היא נראתה רגועה בערב קריר זה, ערב נוסף בחדר הסגור, אשר מסכי הווידיאו סבבו את קירותיו הנרחבים. הם גלשו בין התחומים, בזמן הבעיטות והתיאורים המוצגים מארבע המדשאות בערוץ ספורט 4, בדקה ה-...

איור מאת יעקב גוטרמן

ופתאום אבי ציין את היותו ילד בקיבוץ מן הצפון, או בעצם ייתכן שהמנחה אמר זאת, אך בין אם היה זה אבי עצמו ובין אם המנחה, אחרי פרט המידע החשוב הזה, האווירה בחדר הפכה סואנת, יתר החברים רצו סיפורים. אבי צחק בחביבות אופיינית וסירב בנימוס אופייני אף יותר.. "אין סיפורים מן הקיבוץ", ואז יעל גאלה אותו ממבוכתו בזכות תגובתה, "גדלת בקיבוץ? איזה יופי, גם אני", היא חייכה בפה מתוק, חיוך שרקם בזיכרונו, באופן בלתי ייאמן, את החיוך ההוא, הרענן, שניבט מפיה של יעל אחרת בקיבוץ קטן של שנות ה-90.

 

יעל ההיא גרה בקצה הקיבוץ עם אביה החולה, ובגלל אחריותה הרבה הייתה מנותקת מהתושבים האחרים, גם מחבריה. בעוד הילדים הרגילים היו נפגשים מדי ערב במקום הקבוע וקונים גלידה, היא הייתה יוצאת בבגדיה הפשוטים ומתייצבת מאחורי המקרר עם התאים, בגלידרייה שהייתה בבעלות אביה, רואה את הילדות עם הצמות ואת הבנים הרחוצים ובוכה מדי ערב בצד.

 

אבי ביקר בגלידרייה פעמים רבות, הרי גם הוא יצא אתם. פעם אחת היה הביקור במקום נעים אף יותר. זה היה בחגיגות יום העצמאות, ילדי הקיבוץ אספו תרסיסי קצף וממתקים ויצאו מבתיהם. גם בערב ההוא הייתה הגלידרייה של דב פתוחה, גם בערב ההוא קידמה יעל את פני חבריה בבגדים פשוטים, מאחורי המקרר, אך הפעם היה המצב בלתי נסבל בעיני אבי, והוא התרחק מהחבורה הצוחקת ונמוג בתוך הקרון הצר.

 

"היום את סוגרת את הגלידרייה", הצהיר בפניה ההמומות, "כי היום יום העצמאות", הוא קיבץ את אצבעותיה בידו, "בואי אתי". היא התבוננה בו, "אתה בטוח?", תמהה, "יותר מאי-פעם", אמר בחיוך רב-משמעות, וחזר, "בואי אתי". יעל התרצתה, סגרה את הגלידרייה ובאה עם חברה החדש, אוחזת בידו המגנה, נרגשת, ממתינה.

 

הם חצו את רחבת הדשא, חגיגיים ומחזיקים ידיים, עד שהגיעו לביתו. שם, הותיר אבי את יעל בפתח חדר חשוך, "חכי פה", ביקש ממנה. הוא הפיץ את התאורה הבוהקת וחיפש פריט מסוים בארון בגדים. יעל סרקה את הבית בעיני האזמרגד שלה. "מצאתי", אמר בתום רגע, מביא אתו שמלה לבנה נהדרת, "ואוו, זה מקסים!", קראה יעל בפנים בורקות, אוחזת בבד הרך והנעים. "תלבשי את זה", אמר אבי בחיוך, "זה של אחותי", הוא תיאר את מקור הבגד היפהפה. "היא לא תכעס?", תהתה יעל, "לא, זה בסדר, היא נמצאת בעיר, עם הוריי", הבהיר חברה האדיב, "חוץ מזה, זה יום העצמאות היום, מחר תחזירי את השמלה, היום תהיי כוכבת", הוא הרגיע אותה. "בסדר", היא חייכה בהתרגשות מתוקה, ואז נסגרה בחדר, פושטת את בגדיה היומיומיים ומודדת את השמלה.

 

"איך זה?", היא יצאה בחיוך מרחף. אבי דמם והתבונן בה, היא הייתה הנערה היפה ביותר בקיבוץ ואף ביקום כולו. "זה... זה מתאים בדיוק", הוא אמר, "עכשיו תשבי על הספה, בבקשה", החווה בידו, אינו מסיר ממנה את המבט. יעל התיישבה. "בואי נראה אם אני טוב בזה כמו פעם", הוא התקרב מאחוריה, אסף קווצה משיערה הבהיר וקלע בזהירות צמה יחידה. האוויר היה רגוע. אבי אסף את החלק הנותר ויצר צמה נוספת. בסיומו, פנה ובחן את יצירת אצבעותיו - זוג צמות יפהפיות, בגד נהדר ונערה מאושרת, "זה באמת מקסים", הוא קבע, "בואי", נתן את ידו פעם נוספת, ופעם נוספת היא אחזה בה.

 

הם יצאו מהבית, מרגישים את רוח הערב האביבי זורמת סביבם, "תודה", אמרה יעל ברחבת הדשא, ויצרה חיוך רענן בפיה המתוק, האהוב. אבי חייך גם הוא, "זה בסדר".

 

הכוכב הכחול בחזית המסך הראה 45'. מחצית. אבי ויעל יצאו מהחדר הסגור, הם הותירו את המנחה בחברת נדב וחיכו במרפסת עם רדיו פועל בינתיים. "בקרוב תחלנה חגיגות ה-60 למדינת ישראל. השנה, נבחר נושא מרכזי עבור חגיגות אלו, והוא: 'ילדי ישראל', כך החליטה הוועדה, אשר בראשה עומדת השרה רוחמה אברהם. עוד בחגיגות ה-60, הודיעה השרה, קונצרט חגיגי בניצוחו של זובין מהטה, מסיבת עצמאות חגיגית בפארק הירקון וגם משחק כדורגל בין נבחרת ישראל לבין אחת מקבוצות הפאר של אירופה, אשר יתקיים באצטדיון רמת-גן...", תיאר הקריין את נבואת היום המצופה, "בטח נפסיד", אמר אבי בחיוך מריר, יעל צחקה, והוא, שעדיין הבריא מהחיוך ההוא, התגלגל שוב בתוך הזיכרון יחד עם צחוקה.

 

"בוא נראה מי יגיע קודם!", קראה יעל תגר ופתחה בריצה. אבי התבונן בה רגע בודד, רואה את ריחופה בשמלה הצחורה, ואז רץ אחרי צמותיה המתנופפות, מתקרב ותופס בגבה. "ניצחתי!", היא הצהירה באושר, "לא, את קיבלת ממני יתרון!", הסתייג אבי. הם פרצו בצחוק מתגלגל, חיוכיהם זוהרים בין פנסי הקיבוץ החיוורים. אותם רגעים היו הקסומים ביותר.

 

בבואם, ראו את הילדים מתיזים תרסיס קצף, רצים וצוחקים ותופסים זה בזה. "היי, תראו, הנה אבי והחברה שלו!", קרא ילד, ופתאום, בבת אחת, הסתובבה החבורה והבחינה בהם, באותה רחבה בקצה הקיבוץ. יעל פסעה אחורנית בהיסוס, "מה קרה, יעלי, הוא מביא לך מתנות פתאום?", הוסיף הנער בארסיות, סוחף אתו את יתר החברים. "ומה את תתני לו בתמורה?", הוא תהה, "הרי יש לך רק את הגלידרייה של דב, ובינינו, גם היא לא שווה הרבה", זיהם את האוויר בתיאורו הנבזי, בין גלי הצחוק הרמים.

 

יעל הסבה את מבטה, רק ברגע ההוא הבינה מה קרה. היא ראתה את קרון הגלידרייה הצר מוסתר תחת רסיסי קצף רבים מספור, המנתצים את חייה בבועותיהם הפוגעות, בועות צחוקם התוסס של הילדים הרעים, ההורסים את יום חגה המתוק והופכים אותו מר וכואב.

 

היא התבוננה פעם אחת בגלידרייה המזוהמת ופעם אחת בתרסיסי הקצף המונחים בידיהם, פנתה מהם והתרחקה בבכי תמרורים, מציגה בפעם האחרונה - זוג צמות יפהפיות, בגד נהדר ונערה עצובה.

 

גם בקיבוץ היו מעמדות חברתיים, הבין אבי, גם בקיבוץ הייתה אכזבה, אך בקיבוץ הייתה יעלי רצה בחוץ, מאושרת, וביציאה ממנו, היא נאבדה.

 

"אז אין סיפורים מהקיבוץ?", תמהה יעל בציפייה. אבי הרהר רגע, חושב אם יספר או יותיר זאת בתוכו, ואז פתח את פיו, "הכרתי פעם ילדה, היא גרה בקצה הקיבוץ", תיאר בנימה נוגה, "אבל תמיד הייתה בגלידרייה".

 

"תראו מה הבאתי, רוצים?", התקרב המנחה רבע שעה אחרי פתיחת המחצית ובידו שתי קעריות גלידה. "תודה", אמר אבי, "ואוו, בדיוק אבי סיפר פה...", היא קראה, נרגשת מצירוף המקרים. "מה, סיפורי קיבוץ?", קיווה המנחה, "לא, עזוב, לא חשוב... את רוצה גם?", מסר אבי את הקערית בידיה, "לא, תודה", היא סירבה בנימוס, "אני לא אוהבת גלידה". ברגע ההוא, אבי רק נראה קר-רוח, בפנים הוא סאן. זאת לא היא, הוא הבין, זו אינה יעל שאהב מזמן.

 

"את לא אוהבת גלידה?", תהה, "לא", היא אמרה, "אולי פעם אהבתי, גם אני הכרתי ילדת-גלידרייה, אבל פעם אחת, ביום העצמאות, היא ברחה".

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: