"שומרת, שומרת!" / מאת מירסול (מירה חברוני)

!"שומרת, שומרת"
(מפנקסה של שומרת לילה בקיבוץ)
מאת מירסול (מירה חברוני), קיבוץ מצר
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן

"לא רוצה אותך, רוצה את אמא, אמאל'ה בואי לרינתי".

מה שלא הצעתי ואיך שלא נהגתי, לא הואיל. הקטנה בת הארבע עמדה יחפה על השטיח הקטן שהיה מונח לצד מיטתה. היא נראתה צנומה וחסרת אונים בפיג'מת הפלנל הגדולה ממידותיה. ניסיתי להרגיע אותה, רק שלא תעיר את שאר הילדים בבית הילדים.


איור מאת יעקב גוטרמן

'מתי הלילה הזה ייגמר כבר', חשבתי לעצמי. נותרו עוד שלוש שעות עד תום השמירה.

"יש לי פיפי", שמעתי קול קורא מהחדר הסמוך.

אשר יגורתי - בא לי. ילד נוסף התעורר.

"רינתי", אמרתי,  "רוצה לעזור לי בשמירה? בואי נלך לראות מי התעורר".

רינתי נרגעה וביקשה שאבטיח לה שאח"כ אקרא לאמא שלה, אם היא תעזור לי.

ידעתי שההורים של רינתי לא אוהבים שקוראים להם באמצע הלילה.

הם נמנו על הקבוצה האידיאולוגית שהאמינה שזהו תפקידה של השומרת, הרי לשם כך היא מקבלת שעות עבודה, לא?!

"רינתי", אמרתי מנסה להיחלץ מהמלכוד, "נראה, אולי נשאיר פתק לאמא שתבוא אליך בבוקר?".

"עכשיו, עכשיו", החלה הקטנה צועקת בקול, "לא בבוקר".

יש לי פיפי", התגבר הקול מהחדר הסמוך.

מצוקתי גברה, תכף יתעוררו ילדים נוספים ומצבי יחמיר. התכופפתי לרינתי, הרמתי אותה בזרועותיי בעודה צווחת: "לא בבוקר, עכשיו!"

"ששש...  את מעירה את כל הילדים", ניסיתי להטיל עליה אחריות קולקטיבית, "אני מבטיחה לספר לך סיפור אח"כ, בואי, נראה מי קורא לנו".

כשהקטנה בזרועותיי ניגשתי לחדר הסמוך.

ריח שתן חריף עלה באפי. מיכאל ישב במיטתו: "ברח לי פיפי", אמר.

הורדתי את רינתי, ביקשתי שתישאר עם מיכאל בעודי הולכת למחסן להביא מצעים, לבנים ופיג'מה להחלפה.

רינתי התעקשה להצטרף אלי. "מיכאל", גייסתי כוחותיי, מנסה להישמע רגועה ונינוחה, "אנחנו הולכות להביא מצעים נקיים".

ל "א רוצה להישאר לבד", אמר מיכאל,  "אני רוצה לבוא אתכן."

נגררנו שלושתנו לעבר המחסן הממוקם בקצה השני של בית הילדים, רינתי בפיג'מת הפלנל הגדולה, מיכאל הרטוב מכף רגל ועד ראש ואני.

במחסן מצאתי מצעים ופיג'מה, מיכאל לא אהב את הבחירה שלי והחל מחפש את הפיג'מה עם הדובונים הצהובים, מצאנו רק את המכנס.

ניסיתי להתאים לו חולצה אבל הוא לא ויתר. רצה רק את זו עם הדובונים הצהובים. רוקנו את שקי הכביסה הנקייה שהשומרים הביאו קודם מהמכבסה.

רינתי הצליחה לאתר את מבוקשו בין ערמות הכביסה. רווח לי.

עזרתי למיכאל להחליף את הלבנים שנדבקו לעורו. יחד צעדנו חזרה לחדרו.

החלפתי את המצעים הרטובים, מיכאל נכנס למיטה, בעודי מכסה אותו הסתבר שפיסת הבד שהוא רגיל לחבוק בשנתו, נעלמה. נערתי את המצעים הרטובים שזה עתה החלפתי, שמחתי לאתר את פיסת הבד בתוך הציפה. מיכאל הניח אותה מתחת ללחיו, עצם עיניו ונרדם מיד.

המשימה הוכתרה בהצלחה. בפינת האוכל מצאתי את מחברת השמירה:

"מיכאל התעורר בשעה 02.30 , עשה פיפי במיטה, נרדם בשעה 03.00 ", כתבתי, כשאני מדייקת בעובדות, בהתאם להנחיות שהיו מודפסות על גבי מחברת השמירה.

"עכשיו תספרי לי סיפור", תבעה ממני רינתי לפרוע את חובי.

"בוודאי, הרי הבטחתי לך", אמרתי מותשת קמעה.

"אני רוצה את הספר 'המגפיים של צפריר'".

"אני מעדיפה סיפור בעל-פה, מהראש", אמרתי, "קצת חשוך בחדר וקשה לי לקרוא".

"אז תדליקי את האור הקטן ליד המיטה שלי", מיהרה רינתי לפתור את הבעיה.

"לא כדאי, הילדים בחדר שלך יתעוררו אם נדליק אור", ניסיתי לשכנע אותה.

"לא רוצה סיפור מהראש, רוצה את 'המגפיים של צפריר'!"

הבנתי שהעסק מסתבך, הצעתי לרינתי שנשב באולם הגדול שהיה מואר. הבאתי את הספר. רינתי יושבת על ברכיי, אני מקריאה מתוך הספר והיא מסיימת את המשפטים. לפני שסיימתי להקריא את כל הסיפור שמעתי שנשימותיה נעשו קצובות ורגועות. סוף סוף נרדמה.

בצעדים מדודים נשאתי אותה בזרועותיי לעבר מיטתה.

הנחתי אותה במיטה, כיסיתי אותה ופניתי לעבר דלת היציאה של גן "רימונים".

הצצתי בשעוני, שמחתי לגלות שנותרה לי כמחצית השעה עד תום המשמרת.

בעודי מתנהלת בשביל העולה לבית התינוקות, אשר שימש כמפקדה ראשית לשומרות הלילה, שמעתי מפעוטון "שיבולים" קול קורא:

 "שומרת, שומרת בואי לאיה".

עורי נעשה חידודין חידודין. זיהיתי את קולה של ביתי. כל כך חיכיתי לרגע שתדע להגות את המילה "אמא" וברגע של מצוקה היא לא קוראת לי אלא לשומרת?! הידיעה הכתה בי כרעם, רצתי אליה במהירות, הרמתי אותה בזרועותיי, חיבקתי אותה בחוזקה כשאני מערסלת אותה אל חזי שהלם בעוצמה.

היה ברור לי שהסיוט הזה של "הלינה המשותפת" חייב להסתיים.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: