אין מישהו אחר / מירסול (מירה חברוני)

אין מישהו אחר                               

מירסול (מירה חברוני) - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הצצתי בשעוני, ראיתי שרוחמה מאחרת לפגישה. "בטח תפשה מישהו בדרך", חשבתי לעצמי. ידעתי שהיא ביקשה לדבר אתי על ועדת ריהוט. אחרי עשר שנים כמרכזת הוועדה החליטו להוציא אותה, ולהכניס את מנחם.

איור מאת יעקב גוטרמן

עשר דקות חלפו ודלת משרדי נפתחה בסערה: "ראית את מי מביאים להצבעה ועוד לתפקיד כזה? היית מאמין?!" אמרה מתנשפת.

"כן, למה לא?" השבתי קצרות מבלי שאתכוון להיגרר לוויכוח.

"מה זאת אומרת למה לא?! בחייך! מנחם הבטלן הזה, איפה הוא עובד בכלל?" תקפה אותי נמרצות.

"הוא עובד בחוץ", אמרתי, "מנהל מחלקת פרסום במשרד מצליח, מאוד מעריכים אותו שם", סיפקתי מידע חסר.

"עזוב אותי", עיוותה פניה לעומתי, בהניפה יד ימין לחיזוק דבריה, "אם הוא הסכים בטח היו לו סיבות טובות!"

"אני יודע שהיו צריכים ללחוץ עליו כדי שיסכים"

"אני לא מבינה למה בכלל התאמצו. מה? אני כבר לא טובה בשבילכם?!" שאלה, כשהיא מתיישבת בכבדות על הכיסא מולי.

"טובה - טובה, רק שרצו לרענן את השורות, לגוון קצת, שלא יהיו תמיד אותם חברים", נימקתי את ההצעה.

"לילות לא ישנתי בגלל הוועדה הזאת ויש לי עוד כל-כך הרבה תוכניות, עכשיו שום דבר לא יזוז!" אמרה נחרצות.

"אני מאמין שמנחם יתגבר, הוא "קליבר". וחוץ מזה בשנים האחרונות היו השגות לגבי התפקוד שלך. ה'פשלה' שעשית עם הציוד למועדון החברים, והתקציב שגמרת אחרי ארבעה חודשים", ניסיתי, בשיא העדינות, לרכך את כישלונותיה. נמנעתי מלהעלות את הטענות שנשמעו בדבר הקדמת התור למקורביה.

"אתה יודע שאת הכול עשיתי באמונה שלמה ועל היושר שלי אי אפשר לערער! וברור שמי שלא עושה    לא טועה!" אמרה את משפט המחץ השמור לכל אותם "מקריבי קורבנות", ומיהרה להוסיף: "וחוץ מזה אין מישהו אחר שייקח אחריות".

"את רואה, הפעם הביאו שם חדש, החליטו לתת לעוד מישהו הזדמנות 'לטעות'".

"נפלו על הראש. זה מה שמצאו?! כל המשפחה הזאת "כלומניקים"! ראית איך אשתו מטפחת את עצמה, רק על עצמה היא חושבת!" ריססה מבין שיניה.

"דווקא אישה נאה", אמרתי, ומייד הבנתי ששמתי נפשי בכפי.

"נו, נו, עוד אחד", נהמה בחצי פה והמשיכה בשלה: "חוצפנית!!! לפני חודשיים היא התקשרה אלינו בתשע בערב, רצתה לתפוס טרמפ לתל-אביב, עם יוסף. באוטובוסים כבר לא נאה לה!" ביקשה להשחיר את פניה.

"אבל יוסף נוסע בלאו הכי לכיוון", אמרתי, בניסיון לעצור את הסחף, "אז מה הבעיה?"

ראיתי שהיא מופתעת לרגע ממהירות תגובתי.

"הוא לא אוהב להתחייב. יש לו מספיק בעיות על הראש אז מה הוא צריך את זה, וחוץ מזה הוא לא סובל את מנחם!" סוף-סוף יצא המרצע מהשק.

"לא סובל, למה?" הבנתי שהיא לכדה אותי ברשתה,  גוררת אותי למים מעופשים.

"סתם, לא סובל, אותו ואת כל ה'חמולה' שלהם", השיבה באמירה גורפת.

"מעניין, בעיניי הם אנשים נעימים", אמרתי בתחושה שהבערתי אש בשדה קוצים.

ביקשתי לסכם את השיחה מבלי לצנן אותה, אך היא לא הרפתה והמשיכה: "ראית עם מי הבת שלהם מסתובבת?! כל חודשיים מביאה חבר חדש".

"אבל איך זה קשור?" לא הצלחתי להתאפק.

"קשור-קשור, הכול קשור. אתה כל-כך שקוע בעצמך, שאתה לא שומע מה אומרים בשבילים".

 

הזדרזתי להחזיר את השיחה למסלול ראוי, רציתי שתעצור משטף דיבורה ותחשוב לרגע.

"אני רוצה שתביני שלוועדת המינויים היו שיקולים ענייניים".

"אתה עם השטויות שלך", גיחכה לעומתי, "שיקול ענייני! טוב שלא הצעתם את ניצה לתפקיד".

"רעיון לא רע בכלל, היא באמת רצינית ואמינה. איך לא חשבנו על זה אף פעם?" הופתעתי מהצעתה.

"סתם צחקתי", מיהרה לדכא את הרעיון באבו, נחרדת מהמחשבה הפסולה שחלפה במוחה, "פדנטית כזאת, היא ובעלה ה"מעופף", רק זה חסר לנו".

 

הבנתי שהשיחה, חסרת התכלית, מוצתה, ובעוד אני מתפנה לענות לטלפון המצלצל, שמעתי אותה אומרת, בטרם עזבה את המשרד: "למנחם אין סיכוי, הוא לא יעבור!!! מה תעשו אז? נו, מה תעשו?!"

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: