עץ הדעת / מירה חברוני



  עץ הדעת
מאת מירסול (מירה חברוני) - קיבוץ מצר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

בוקר אחד הופתעו כולם לגלות עץ נטוע בטבורו של הדשא הגדול. ניכר לעין כל, שיד אדם הייתה כאן וזהו לא סתם עץ, שנבט מזרע אקראי. קמה מהומה רבתי. הקהילה תססה. המזכיר כינס ישיבה דחופה וזימן את כל ממלאי התפקידים. גם צחי, רכז הנוי, הובהל לישיבה. הנוכחים זעמו וקצפו, בעודם מכלים את הבייגלך, שנותרו על השולחן מהישיבה של אמש.

"הייתכן, שכל חבר יעשה ככל העולה על רוחו?!" אמר המזכיר, "מי נתן את ההוראה?" שאל, כשהוא פונה אל צחי.

 

"גם אני הופתעתי כמוך", מיהר צחי ה'נויניק' להתגונן, "קמתי הבוקר ועיניי חשכו. עץ נטוע באמצע הדשא. איש לא פנה אלי או אל מישהו מוועדת התכנון, על מנת לקבל אישור", וכדי לחזק את חפותו אף הרחיק לכת וביקש לזמן שיחת חברים, עוד באותו יום.

 

"סדר עולמי חדש",  הרימה ברוריה, רכזת החינוך, את קולה:

"בלי ועדות! בלי ישיבות! זבנג וגמרנו! איזה מסר אני אמורה להעביר לילדים?! אתה תוקע מה שבא לך –  וזהו?!"

האקונום, שהדשא הגדול היה בסמוך לחדר האוכל, הפליג בדמיונו הפרוע ואמר: "תארו לכם שאני אחליט על  ד ע ת  ע צ מ י  לשנות את היום בו אוכלים בולונז?! ביום שלמחרת אני אתבקש להעביר את המפתחות! אי אפשר לעבור על זה בשתיקה!"

 

"דברים כדרבנות", חיזק את דבריו קובי, רכז התחבורה הפרגמאטי, שהיה בעבר מורה ללשון, "עלינו לעקור את הבעיה מן השורש".

"חכו רגע, זאת סוגיה קשה", אמר מנשה הגזבר, שהיה חבר במקהלה האזורית ושלט בשירי נעמי שמר, "נאמר 'אל תעקור נטוע!' אז מה עושים???"

"נצטרך לייבש אותו", אמר צחי, "אין לי מכסות מים מיותרות.

אם הוא נישאר    אני מתפטר! אף אחד לא יקבע לי איך ייראה הנוף. וחוץ מזה תהיה בעיה עם הכיסוח. כבר לא מסלול ישר, עכשיו נצטרך לכסח במעגלים".

 

"מה שנכון – נכון! אבל את הדבר החשוב ביותר שכחתם. מי זה החציף פניו מול קהילה שלמה ועשה דין לעצמו?!", שאלה ברוריה בקול תקיף. כאשת חינוך ותיקה היא דרשה לקבל תשובות.

והמזכיר קבע: "אם לא נגיב –הלך הקיבוץ!"

ישבו ודנו שעות, לבסוף יצאה החלטה, חד משמעית, שיש ללכוד את פורע הסדר.

במוחו של מנשה הבזיק רעיון: "צחי לא ישקה את העץ, נציב מארבים עשרים וארבע שעות ביממה, ונראה מי בא לדאוג לו".

בסתרי לבבו הצטער קובי, שלא הוא היה זה שהגה את הרעיון המבריק.

חברי המזכירות  נתבקשו לא לספר לאיש על המארבים שיציבו, אך מכיוון שהייתה זו עונת הגשמים –  נאלצו  לדחותם.

 

עוד זמן רב לאחר האירוע קיבל המזכיר פניות אינספור מחברים הקובלים על כך שאיש אינו עושה דבר בנידון. במכתב עלום שם, שהגיע לידיו, אף נרמז, שאם אין הוא מסוגל לפתור את הבעיה, שייפנה את מקומו למישהו אחר. מישהו  'חזק! עם ביצים'.

 

הגשמים חלפו. האביב פרץ במלוא עוזו והעץ התפתח לתפארת.

צחי, רכז הנוי, שאשתו זכתה בירושה 'שמנה', עזב עם משפחתו לעיר הסמוכה. גזבר חדש נבחר. המזכיר היה עמוס בבעיות, שצצו חדשות לבקרים    והמארב המתוכנן נשכח. רק ברוריה עוד הייתה זורקת מידי פעם תזכורת לגבי ה'מחדל'. מבחינתה זאת הייתה נקודת השבר. מכאן החלו השינויים.

 

כעבור שנים, בחלפי סמוך לדשא הגדול, ראיתי את מישה, מוותיקי המקום, אדם נעים הליכות שאינו מתבלט, נשען על מקלו, צופה לעבר ילדי הגן, שהיו ישובים למרגלות העץ המצל,  קשובים לסיפור מפי הגננת.

"שלום מישה, מה שלומך?" פניתי אליו.

 "הכל טוב", ענה מישה, וכשהוא מורה באצבעו לעבר הילדים הוסיף: "כאשר אני רואה איך נהנים מעץ המריבה, שנטעתי, לבי מתרונן".

"אתה? מישה?! עליך לא הייתי מאמינה!" חייכתי, מופתעת.

כילדה גדלתי על הסיפור, שהפך עם השנים למיתוס.

"כן, מיידעל'ה" אמר מרום שנותיו, "שנים התנהלתי על פי כל הכללים,

הקפדתי קלה כחמוּרה, מעולם לא יצאתי מהשורה, 'לא עשיתי גלים', כפי שהצעירים אומרים. עד שלילה אחד, אחרי ארבעים ושלוש שנים במקום, ביום בו מלאו לי שישים וחמש,  החלטנו, דורה, זוגתי עליה השלום, ואני, שנעשה מעשה. רצינו פ ע ם  א ח ת לקבוע משהו על דעת עצמנו מבלי לשאול איש. שנינו מעולם לא היינו עסקנים ולא בין 'מקבלי ההחלטות'. באישון לילה יצאנו ונטענו את העץ. ממש באמצע הדשא המרכזי, שכו...לם יראו. אותו לילה הרגשנו נפלא, ממש ירח דבש שני", אמר מחויך, כמי שההיזכרות נעמה לו.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: