האנרגיות האימהיות / מיקי להב

האנרגיות האימהיות
מאת, מיקי להב, מזרע
 איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  
איור מאת יעקב גוטרמן

כשאת צעירה בת 20, בת 30, בת 40... האנרגיות האימהיות עדיין לא מתפרצות בטבעיות ואינך משקיעה בהם הרהורים פילוסופיים. את עדיין עסוקה בלרוץ פיזית אחר הדברים. אבל... מהרגע שחצית את קוו ה-50, ואחרי שכבר שדרגת מזמן את חייך בכל הכיוונים האפשריים, תתפני גם להבחין, שמשהו מאד כבד רובץ לך על כתפייך. משהו, שכאילו עד היום לא היה שם, אבל בעצם, תמיד היה שם. האנרגיות האימהיות.

ה"אנרגיות האימהיות" הן בּוֹר ללא תחתית. כמה שתכניסי לשם – ייכנס. לפעמים דחוּס שם, צפוף ומעיק, לפעמים דביק עם תחושה שהיית רוצה לגרד את זה מִשם, אך לרוב המרחב שם הוא אין-סופי.

הן לא באות משומקום והן נמצאות שם כל עוד יש להן את הדלק הדרוש. והדלק הזה הוא לא אחר מאשר... הילדים.

לרוב, אין לך עם מי לחלוק אותן, להתפרק מהן ולו לשניה אחת במהלך חייך. אינך יכולה לבקש עזרה או לשאוף לחלוקה צודקת יותר של העומס. את רק יכולה לקוות להקלה שתתרחש במהלך השנים, על אף שבגיל 50 כבר תביני, שההקלה הזו לא תגיע.

לא רק שהיא לא תבוא, אלא שהעומס רק יתעצם. (או כמו שאימא שלי נהגה לומר: "ילדים קטנים – צרות קטנות, ילדים גדולים – צרות גדולות").

 

וכך, עם צאת הצאצא הראשון מבטנך, אֳת מקבלת מיד אֶת כל התארים שבעולם. אֳת דוקטור ואחות, אֳת שפית וקונדיטורית, אֳת פסיכולוגית ופסיכיאטרית, אֳת נהגת, אֳת מורה, אֳת פקידה, אֳת הָרָץ והשליח, אֳת הכובסת והתופרת, הליצן והאמרגנית, מנהלת הרכש והקניינית ובקיצור: אֳת חוטבת העצים ושואבת המים. ובתור שכזאת אין לך פריבילגיה לנוח.

 

ואֳת, אֳת שולחת אֶת לחמך על פני המים כי ברור לך, שברבות הימים הוא יחזור אלייך ספוג וכבד הרבה יותר.

אבל אֲת תמיד שם. לא נכנעת לשום לחץ.

תמיד קיימת. (כמו תפאורת רקע בלבד, כדי שלא תזכי לתואר, "קרציית השנה").

תמיד עונה לכל טלפון, בכל שעה וגם ב- 4:00 לפנות בוקר תשמעי כאילו זה עתה חזרת במקרה, משיעור אירובי.

זה נשמע בערך כך:

·        את:  הההההההללללללללללווווווווו....

·        הוא:  הלו אימא... מה? הערתי אותך?

·        את:  לא לא, ממש לא... כרגע חזרתי משיעור פילטיס

·        הוא:  אהה... יופי, איזה מזל... רציתי לדבר קצת...

אז את תמיד מאזינה.

תמיד מייעצת.

מָנְחה.

תמיד יודעת כמעט הכל, וחסר לך שלא! (איך עושים אורז "אחד אחד", מי אחראי על זה שאחראי על התורנויות, איזה קוו נוסע מבן גוריון לרכבת צפון, מהו שכר המינימום ומי היה הנשיא השלישי של ארה"ב)...

אֲת תמיד שם כדי להחליט ולפסוק. (מה נאכל? מתי ולאן נצא? איפה כדאי להשקיע ומה נשתול באביב הבא?)

תמיד מחברת, כי אֲת הדבק.

תמיד במקרה יש לך קצת עודף ממה שהם במקרה צריכים. (איזה סיר, בושם שאת לא אוהבת, תיק, שמפו ובעיקר כסף).

תמיד יודעת מה לומר בדיוק ברגע הנכון. (כי זה די מתסכל שסופסוף יש לך את כל התשובות אבל אף אחד כבר לא שואל שאלות).

מוציאה מהמבוכה.

אף פעם לא שוכחת שום תאריך.

ובעיקר, לא שוכחת להזכיר לשאר את תאריכיהם של כל השאר...

אומרת את מה שחושבת, אפילו אם זה לעיתים אנדר-סטייטמנט.

חושבת ולא אומרת, כי לפעמים זה לא קורקטי.

בוכה איתם, צוחקת איתם.

מייפה עבורם את המציאות, ומוצאת עבורם את היפה.

מראה גם את הצדדים המכוערים של החיים, כדי שילמדו להתמודד.

תמיד יודעת מה טוב בשבילם. (תכין שיעורים, תלבש סוודר, תשתה מים, תאכל ירקות ופירות, תעזוב כבר את "ההיא", תיסע לאט).

כועסת כשצריך,

מנחמת כשצריך. ("תאמין לי שהיא לא שווה את הכאב שלך").

מכה על חטא שאמרת, ומצטערת שלא אמרת כשהיה צריך.

מקבלת ביקורת.

סופגת תסכולים.

מבינה, כל כך מבינה!

מכבדת כל דעה שנוגדת לזו שלך ומסכימה שזה לגיטימי.

מכסה על מה שצריך לכסות (אצל המורה, המפקד, ואפילו אצל אבא שלהם)...

מפשרת, מגשרת.

ותמיד תמיד אומרת שאֲת כאן בשבילם... כן, גם ב- 4:00 לפנות בוקר.

ולא, אֳת לא בהכרח פולניה.

ואז...

כשכבר סופסוף הבנים עברו בשלום את השירות הקרבי ואפילו מצאו ג'וב לא רע במילואים, ולבנות כבר יש תואר ראשון והן בדרכן אל השני וכל אחד פחות או יותר תפס לו פינה נינוחה ושלווה, פתאום טראח בוםםםםםםםם.......

הלחם ששלחת אז, מתחיל לחזור, כי מישהו מהם פתאום עשה אותך סבתא והפעם, בלי ממש להתייעץ. אז שוב יש עם מה להתמודד, ומה ללמד, ואיך להנחות, וקצת לפנק, ולרוץ ולדאוג, להאכיל ולקנות, ובבטריה האנרגטית שלך שוב עולה המתח וה"וולטים" מתפשטים בגופך כמו נחשים חשמליים.

 

אבל, אם לא?... אז למה לכל הרוחות הוא לא עושה אותך סבתא? לֶמָה הוא מחכה?

ולמה ההיא כבר סבתא ואת עדיין לא? כמה אנרגיות, הא?

 

האנרגיות האימהיות הן בלתי נדלות, הן הלב, הן המהות האימהית. אסור לך להגיד שאת מתעייפת, שכל שבִיב אנרגיה היוצא, סוחט ממך עוד טיפת חיים.

אימא שלך לא סיפרה לך אף פעם שזהו עניין שלעולם לא מסתיים ושאינך רשאית לנוח ממנו, או חלילה, לברוח לאן-שהוא, כי לוּ מישהו היה אומר את זה עוד בטרם, אולי היית דואגת להתחבר למצבר לכל החיים, כזה, שבזמנים קצובים היה מזריק לך תרכיז אנרגיה מועשר ואז את בכלל היית פועלת כמו השפן הזה, של אנרג'ייזר. או אולי היית חותמת, עוד בטרם זה קרה, עִסקה עם אחת מחברות התרופות הטבעיות שהייתה מספקת לך הורמונים, ויטמינים ומינרלים במחירים מוזלים לשארית חייך. בכל מקרה, בחושייך האימהיים המופלאים, דאגת להסיר מהדיסק הקשיח שלך את הפועָל "להתלונן", כי הרי הכל בחירתך שלך, וכלום לא נעשה באונס או מתוך הכרח כלשהו ובכלל... את כל כך אוהבת אותם, את ילדייך והם כל עולמך וישותך ובסופו של חשבון, מהו מיצוי האנרגיה האימהית לעומת אהבה? וסופסוף את מבינה שלהתבגר זה הכרחי אבל להזדקן זה אופציונאלי ולך... אין את האופציה הזו.


רציתי לדבר איתכן היום על ה"אנרגיות האימהיות". משהו שפולש לאיטו לתודעתכן המתבגרת המתמלאת אט אט בתוֹבנוֹת הקשורות עם הזמן. אתן מבינות פתאום שהגיל אמנם מגיע לבד, אבל החוכמה באה איתו. אצל רובינו לפחות.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: