השרוכים של אליקים / מיכל בראל

השרוכים של אליקים

מיכל בראל - קיבוץ בעמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בהפסקת עשר שמשית, בבוקרו של יום חורף, על חלקת דשא בוהק בירוק עז ורענן, מגשם שירד בלילה, שליד הביתן בו שכנה קבוצת שקמה, עמדה חבורה של כמה בנות ובנים כשהיא מנסה להכריע בעניין שלא היה חשוב ממנו - מי מבנות הקבוצה - שלומית או מיכל - היא הרצה המהירה ביותר למרחק 60 מטר.

איור מאת יעקב גוטרמן

בתוך שניות סערו הרוחות, הים עלה לגבה-גלי, וסופת הורמונים גועשת של כיתה י' פרצה באחת וחצתה את הקבוצה לשני מחנות יריבים. מחנה אחד התייצב לצד שלומית ומחנה שני התייצב לצד מיכל, ומפה לשם הופיע בהליכתו המהדסת, אליקים, מחנך הקבוצה והמורה להיסטוריה. החבורה השתתקה בראותה את דמותו קרבה ובאה לעברה באותה הליכה מהירה הדומה להפליא להליכת פינגווין או להליכתו של צ'ארלי צ'אפלין. הוא הידס כדרכו כששתי כפות רגליו פונות החוצה בזווית חדה וחסרת פשרות של ארבעים וחמש מעלות. והחבורה, כתמיד, נהנתה לראות זאת. לא מתרגלת, לא לוקחת כמובן מאליו.

 

הוא נעצר להקשיב ולהתעדכן על מה ולמה המהומה. רחשי לב החבורה שכחו לרגע את המחנות שביקעו אותה לשניים והלמו כאיש כאחד לאמור- 'מה היֶקֶה, הקשיש, הזה נדחף, מה?! הוא חושב שאפשר ככה להתערבב?! הוא המחנך! אנחנו הקבוצה! שיעזוב אותנו וילך מפה מהר לפני שנעשה או נגיד משהו שכולנו נתחרט עליו'. ומישהו אף אמר אף אמר לו בלשון גלויה וחד-משמעית "בבקשה עזוב ותשאיר לנו את זה". אך מחנכם אליקים התעקש משום מה להשאר ואף הגדיל ראש והציע לאתגר את מיכל "אני מתחרה מולך" הוא פנה אליה כשבעיניו הכחולות מרצד שד קטן שמעולם לא ראתה "ואני בטוח שאנצח אותך. קצת חבל לי עליך אז את עדיין יכולה לסגת לפני שיהיה מאוחר מדי!" והוא הביט בהתגרות לתוך הפרצופים שסביבו, ובחן את השפעת ההצעה המטורפת שלו עליהם. מיכל הנדהמת ענתה לו קצת בהתנשאות: "לסגת? אני? יאלל'ה בוא נרד למגרש הספורט ורק שלא תבכה אחר-כך כשתנחל תבוסה איומה" וחשבה לעצמה 'אלוהים אדירים, מה עובר לו בראש? איזה בושות, כמה שאליקים מגוחך'. "אם כן, בשעה 12:00 במגרש הספורט", קבע אליקים ופנה ללכת לענייניו.

 

בקיבוצנו, התמהיל האנושי היה מורכב ברובו מרוסים שהיוו את הגרעין הקשה של המייסדים ומפולנים שמילאו את השורות כמו מלט שמדביק לבנים. אליקים שהגיע מגרמניה, היה חריג בנוף קיבוצנו. במעמד זה אני פוסקת ואומרת שכל יקה ויקה הוא טיפוס בפני עצמו, אך אליקים עולה על כולם. את זאת אני מעזה לפסוק לאחר שנים של התבוננות ועיכול פירות תובנותיה הברוכות. אומנם קטונתי מלתאר את האדם הזה, אליקים, אך לא אשקוט עד שאנסה לפחות, להביא כמה תמונות ממנו; שערו גלי ואפור, סמיך, מסורק למשעי וחסר תנועה בכל מזג אוויר גם בנשוב רוחות עזות, כפלא לי הדבר. עור פניו רך וענוג כעורו של תינוק. לו נחשף לשמש למשך זמן שחרג מהמומלץ, או בעת מבוכה, כבר היה מאדים כסלק שחולץ הרגע מאדמת גן הירק שלנו. לבושו הדהד בהרמוניה עם עור פניו בגוונים של ורוד. למשל אהובה היתה עליו מאוד אפודה סרוגה בצורת מעוינים בורוד ואפור. הוא נהג ללבוש אותה מעל חולצת צוארון לבנה או אפורה. ובקיץ נהג תמיד ללבוש חולצת צוארון ורודה בהירה, עם משבצות קטנות.

 

כשהיה מדבר אל הכיתה, אנו, תלמידיו לא הצלחנו להתרכז ולקלוט דבר ממה שהוא שאף לדחוס לראשנו. לא ניתן היה ללמוד דבר על היסטוריה וגם לא על שום דבר אחר, מאחר ודמותו הייחודית כה ריתקה והעסיקה אותנו. פשוט ישבנו בכיתה נושאים אליו עיניים, מהופנטים, ומי שלא הופנט, היה סתם קופא שמוט לסת ופעור פה – בכל שיעור - ולכל אורכו - ממראהו של האיש וממנהגיו היחודיים.

 

היסטוריה מעצם הגדרתה, מתרחשת בעבר. אבל כשאליקים היה מדבר על היסטוריה הוא היה מסתכל קדימה. קדימה ולמרחוק ולעיתים, גם קדימה, גם למרחוק וגם למעלה. למעלה על שום שהיה תוקע מבטו בעננה לבנבנה חולפת בשמי התכלת, אותה הצליח לצוד בכישרון רב מבעד לחלון הכיתה ואז היה משייט בחברתה כבן לוויה נאמן ונרגש - מי ידע לאן. את מיטב דֵרַשותיו קיבלה העננה במלוא הענווה. כך האמנו. חסודה, צנועה, ביישנית וחמקמקה כלשהו אך עם זאת ידענית גדולה בהיסטוריה, בעוד אנו תלמידיו נותרנו בורים בעודנו בוהים בגבו המופנה אלינו כשהוא נושא דברים אל החלון הפתוח. נדמה שהוא כלל לא נתן דעתו על מה חושבים תלמידיו. לא מתוך אדישות, חלילה, אלא שכל הווייתו נתונה היתה לאיזה עניין שגנב את תשומת ליבו ודעתו. אגב, כהיסטוריון, הוא זכה לפגוש חתיכת היסטוריה ממש פנים מול פנים, כשזו דחפה אותו ממנה והלאה והבריחה אותו מביתו שבגרמניה כשהוא ניצל בעור שיניו. ואיננו יודעים אם גם משפחתו, או חלקים ממנה, ניצלו.

 

המיטב שבמיטב בנוגע לאליקים והנוגע באופן מכמיר לב לעצם סיפורנו, היו נעליו. הן לא דמו לנעליים של חברי הקיבוץ האחרים, והן כנראה עלו והגיעו איתו מגרמניה ושם, כולם יודעים; איכות זה שם המשחק! היתה להן גזרה מעודנת, צבע גפה חום-כתמתם שובה עין, רכות וחרישיות היו בעת שהילך בהן וברק שלא מן העולם הזה זרח על פניהן תמיד. אולם הסיבה יוצאת הדופן, המוזרה והאמיתית שבשלה לא אשכח לעולם את נעליו של אליקים - היא - שהשרוכים תמיד היו נפרמים. מראה מוכר ושכיח, היה שאליקים מהדס לו מפה לשם בהליכתו המתנודדת ושרוכי, לפחות, אחת מנעליו פרומים ומרקדים סביב נעלו בעליצות מסוכנת.

 

כשאליקים היה מדבר על מלחמות הברברים, על אלכסנדר מוקדון, גילוי יבשת אמריקה וכו' והיה תוקע מבטו בעננה, אותה עננה ממקודם או קרובת משפחה שלה, שטה לה בשמיים - לעיתים מזומנות היתה רגל אחת שלו מתקפלת מתכופפת קלות ומתחככת בשריר התאומים של רגלו השניה. הוא היה במצב של חוסר מודעות לעצמו. קטטוני, מתמסר לאיזה כוח עליון, או אולי זו פשוט היתה דרכו להבריק את נעליו. והרגל הזו ממשיכה ומשתפשפת מעלה, מטה. מעלה, מטה בקצב משתנה. לו היה איש ארוך גפיים בוודאי היה נראה כחסידה. אבל האיש היה כמעט קובייתי ואין בכוחם של כישורי לתאר את הדימוי והתמונה. הרביתי אז לעשות רישומים של הדמות במחברתי, אך לדאבוני היא לא שרדה. בעוד סיפור זה נכתב, עולה ההשערה שזו אולי אחת מהסיבות שגרמה לשרוכי הנעליים להיפרם, החיכוך הזה...

 

אם לא התרחשו אירועים מיוחדים בזרימתו התקינה של השיעור, היה אליקים - בכל שעה עגולה - שם רגלו על כסא ומחדש את קשר שרוך הנעל. מתקין קשר נאה בעל שני פרפרים, מוריד הרגל ומניח את הרגל השניה על הכסא וחוזר על הטקס. אנחנו היינו מוקסמים. הטקס הזה היה מספק איזו ממשות, איזה עוגן ויציבות לחיינו, כמו גם משהו לצַפות לו ולכוון על פיו את השעון.

 

ובחזרה לאותו יום שמש חורפי איתו התחלתי...

 

כבר השעה 12:00 והקבוצה כולה, עם אליקים, שהפתיע - יש לומר - ירדה נרגשת למגרש הספורט. השמועה על תחרות ה-60 מ' בין אליקים למיכל עשתה לה כנפיים ולמגרש הבנוי מתחת לביתני הקבוצות במוסד, נהרו ובאו חבֵרֶה מכל הקבוצות. בין-רגע, רוב המושבים כבר מלאו בצופים, ושוב אותן התערבויות מתלהבות ביחד עם תחושה חזקה של 'משהו קורה' שהסתחררה באוויר והעלתה את הדופק. לא אגזים אם אומר שמאורע שכזה הוא בהחלט נדיר ואולי אף חד פעמי.

 

אליקים ומיכל התייצבו על קו הזינוק, 60 מטר. שקט גמור ירד על המגרש עד שניתן היה לחוש את פעמי הגורל קרבים ובאים. גיורא מהקבוצה הזניק "למקומות!..." וקולו נשבר מהתרגשות "היכון!...צא!..." שני המתחרים זינקו. אליקים עצר וטען שמיכל פסלה והקדימה לזנק והם חזרו לאדני הזינוק ושוב מיכה הכריז "למקומות!...היכון!...צא!..." ותוך שניות ספורות, מיכל מרגישה שהיא והרוח דוהרות לבד על המסלול. שום התנשפויות או צליל חריקת אבנים מתחת לסוליות נעליים או אותות חיים כלשהם מאחוריה. היא סובבה את ראשה להביט לאחור וראתה גופה שרועה על המסלול. היא עצרה מתנופתה בתוך כמה צעדים, וחזרה בריצה לאחור, כמו בשיעור היסטוריה, אל עבר הגופה הדוממת. זה אכן אליקים ששרוע על המסלול, אך חי ונושם, ברכיו מקופלות אל בטנו. וניכר שחש כאב. הוא נחל תבוסה, הוא הובס, אך משום מה הוא קרן. זרח. מיכל הביטה וראתה את שרוכי נעלו הימנית - פרומים. תוך שניות כל חברי הקבוצה דילגו מעל ספסלי המגרש וגלשו למסלול. יש להביא את אליקים למרפאה. אולי נקע קרסול, אולי נפצע באיזה מקום נסתר. שמונה נערים חסונים, הרימו את אליקים מהמסלול ונשאו אותו בדרך התלולה העולה מן המגרש אל רחבת המוסד, אל המרפאה. מאחת הכיתות נשמעה תרועת חצוצרה, כזו הנשמעת במלחמות שוורים, ומאחד החדרים נשמעה מערכת תופים ולאט לאט עם כל פסיעה של נושאי גופתו החיה של הספורטאי האמיץ והמיוחד הזה, הצטרפו עוד כלים לתזמורת והמוזיקה גברה ונהייתה עוצמתית ומרגשת יותר ויותר. כמעט כמו התשיעית של בטהובן.

 

אולי שיירת הנמלים משירה של נעמי שמר, "אלף נמלים נשאו חגב" תהווה דימוי הולם לתהלוכה הספונטנית, המופלאה.

ברחבת הארועים שליד חדר האוכל, נעצרה התהלוכה. שם נישאו נאומים נלהבים ונאמרו ברכות לאין ספור בעוד הפצוע נושך שפתיים מכאב ועם זאת נצצו עיניו מאושר.

 

ואנחנו אמרנו לעצמנו - "אליקים, איך בהימור 'טיפשי' ולא 'הולם' הרוויח את חברותנו והערכתנו לעד".

 

אליקים הספיק עוד לזרוק מבט למיכל לקרוץ ולהגיד לה בלא קול, "לולא השרוכים שנפרמו הייתי מנצח אותך".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: