ילד לבד בחצר / מיכה תמיר

ילד לבד בחצר

מיכה תמיר - אשדות יעקב איחוד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[ימים מספר לפני סוכות תש"ט-1949, אלחנן חוזר מהפינוי של ילדי עמק הירדן]

 

איור מאת יעקב גוטרמן

כאשר ירד אלחנן מהאוטובוס, צמצם את עיניו נוכח קרינת אור השמש מקירות אבן הגיר ופנה אל קיוסק קטן בקצה הרחוב. כבר ביקר כאן מספר פעמים. קיבל גרושים אחדים לדמי הנסיעה ועוד נותרו בידו מעות לקניית מקל קוקוס ורוד, עטוף צלופן שקוף, שהוצג בקופסת פח מלבנית פתוחה ומפתה. לאחר שביתק בקוצר רוח את הנייר המרשרש, שאף פעם לא נחתך בקווים ישרים, נטל אל בין שיניו את המתיקות המחוספסת, הנימוחה, שנמסה והציפה את פיו. השתדל לנגוס חתיכות קטנות וללעוס לאט והיטב, כדי למשוך ולמצות את ההנאה. פסע לאטו על המדרכה, תוך שהקפיד להימנע מדריכה על חריציה, עד שבא אל גרם המדרגות הגדול של בית-הספר. כוון צעדיו כך, שמעט נותר בפיו עם היכנסו בשער, לחסוך מעצמו את הצורך "לכבד" ילד שייקלע בדרכו ויתלה בו עיניים שוקקות. מאז שפונה עם שאר הילדים מ"מפלים", קיבוצו - ביתו בעמק הירדן, אל קיבוץ "בית ההר" שלרגלי הכרמל, ערג לרגעי הלבדות של ביקוריו אצל אמו, ששכנה עם נשים וטף בבית ספר חיפאי.

 

"שלום חמודי" יצאה לקראתו לריסה, שצפתה את בואו מאחד החלונות. "מה שלומך?" חיבקה ונישקה והחליקה בידיה על סינרה.

"בסדר אמא. הכול בסדר. באתי לבקר."

"יופי. ואני מריחה שגם אכלת ממתק. בוא נעשה סיבוב בקומות."

 

התלווה אליה. הילדים שוכנו בצפיפות על מזרנים שהיו פרושים על רצפת הכיתות. כל חדר עולם קטן בפני עצמו. הנכנס אליו חש כחודר למתחם לא לו. המיית פטפוט מילאה את החלל. "איזה סרחון." אמר וסתם את אפו.

"לא יפה." אמרה לריסה.

"מה לא יפה? מסריח כאן." "בודאי שמסריח. התינוקות לא מתחשבים במצב וממשיכים לעשות את צרכיהם. אין מספיק חיתולים להחלפה. בוא נמצא לנו מקום שקט, נשב ונשוחח." ליטפה את ראשו. "אז מה נשמע אצלכם בבית ההר. איך המורים? כבר התרגלת?"

 

"כל פעם את שואלת. את יודעת איך זה... הרי אנחנו שם כבר כמה חודשים... הכול משונה כזה... לא ממש מצליחים ללמוד... שמעת משהו מאבא?"

"כן. שמעתי." ענתה והתנתקה לרגע.

"מה שמעת אמא?" "הכול בסדר אצלו, חוץ מזה שכל הניסיונות שלו ברפת נפסקו בגלל המלחמה. זה מציק לו נורא."

"וזהו? הכול בסדר אצלו? הוא בריא?"

"כן. הכול בסדר."

"אז למה... את יודעת שהוא לא כותב לי מכתבים? כל הילדים מקבלים מכתבים פעמיים בשבוע. אפילו אברהם, שאין לו הורים, קיבל מכתבים מרות, שהוא רק הולך לחדר שלה, בבית."

"נו... אינני יודעת. אתה הרי יודע... קשה לו לכתוב... ואולי, אולי אין לו זמן."

"אבל אמא, בכל זאת... למה כולם?"

 

"נכון. אתה צודק. אבל אולי הוא חושב שאם אנחנו נפגשים - אתה ואני - אינך צריך מכתבים, כי יש לך אותי לא רחוק... בוא. נצא קצת מכאן. די נמאס לי. אני רוצה להסתובב קצת ואין לי תורנות בשעה הקרובה." הושיטה את ידה. אלחנן שילב את כפו בכפה. יצאו לרחוב ושוטטו אנה ואנה עד שהגיע זמנם לשוב.

"מה אתה עושה כאן?" שאלתהו אחת האמהות שפגשו במסדרון.

"באתי לבקר את אמא."

"אבל כל הילדים מ"בית ההר" נוסעים עכשיו הביתה."

"מה? לאן הביתה?" קראו לריסה ואלחנן.

"לא אמרו לכם? הביתה... למפלים."

 

"מה פתאום?... לא נכון!... היו אומרים לי!..." אמר אלחנן בקול דוחק. "אמא, מתי יש אוטובוס בחזרה?" "אינני יודעת," אמרה בדאגה. "איזה מן דבר? ידעו שחוזרים ונתנו לך לנסוע? ואם תיסע באוטובוס והם כבר... אני מציעה... לא. אתה תישאר כאן לישון." אמרה בנחרצות. "מה פתאום?!" נחרד אלחנן, "אני לא רוצה!... לא אישן עם הקטנים! אני רוצה הביתה ל"מפלים". "רגע אחד." אמרה לריסה. "אני מוכרחה לברר את העניין". השניים שעטו במורד המדרגות אל משרד בית הספר.

 

"קרה משהו?" קפצה אם חרדה ושאלה, "יש אזעקה?"

"לא. לא קרה כלום... זה אלחנן... אני חייבת לברר משהו דחוף... לא קרה כלום. את יכולה להיות שקטה." לשווא ניסתה להשיג בטלפון מישהו מ"בית ההר" או מ"מפלים". קולות הצפצוף הצרודים שבאפרכסת, כמו לעגו לדאגתה. "או, איזה מזל." קראה לריסה למראה המשאית של "מפלים" שנכנסה בהילוך אחורי לחצר בית הספר. "שלום זאב. מה נשמע?" הקדימה את פני הנהג. "שלום לריסה או הנה גם אלחנן. הכול בסדר?"

 

"כן, כן. הכול בסדר." אמרה לריסה והחליקה את סינרה בדאגה. "אבל תגיד לי בבקשה, ידוע לך משהו על הילדים שחוזרים מ"בית ההר" ל"מפלים"?"

"כן. שמעתי על כך. כולם כבר מחכים אצלנו. השמחה גדולה."

"אתה בטוח?... עלי להיות בטוחה... ניסיתי לטלפן ל"בית ההר"... לא היה קשר. רק צפצופים בקו. אני רוצה לצרף את אלחנן לילדים, אבל... "

"למה לך לדאוג." אמר לה זאב בחיוך מרגיע, "אני בדרך הביתה. הוא יכול לבוא איתי."

"אבל מה אם לא נסעו?" הקשתה בדאגה.

"לא נורא. אני אדאג לו וגם שמואל ישמח. באמת לריסה. הכול יהיה בסדר."

"אמא אני נוסע עם זאב וזהו." אמר אלחנן נחרצות ובטש ברגלו בקרקע.

"אבל אי אפשר ככה. אין לך בגדים ומברשת שיניים... איך תסתדר? ואם הם לא יגיעו?"

"אל תדאגי אמא... הכול יהיה בסדר... הרי יודעים שנסעתי אליך... ייקחו את הדברים של כולם וגם את שלי... אני אסתדר." אמר בקול שהביע התרגשות ומתח.

 

לריסה התבוננה בחוסר אונים בקואליציה הזוגית. "בסדר. אבל זאב. אתה אחראי שהכול יהיה בסדר."

 

מאותו רגע נצמד אלחנן אל זאב, כמו היה היצור האנושי האחרון עלי אדמות. עקב אחריו למטבח המאולתר, שם שתו קפה, ואף חיכה ליד פתח השירותים, עד שזאב יצא - רוכס כפתור במרכז מכנסיו.

 

"בוא, במקום להידבק אלי, תעזור לי להעמיס." אלחנן נעתר בשמחה. כמו במשחק מחניים, העיף צרורות אל ארגז המשאית. "יופי אני רואה שאתה עובד חרוץ... גמרנו. בוא ניסע מפה מהר, לפני שהרוח תשנה את כיוונה."

"מה זאת אומרת? איזה רוח? אין בכלל רוח."

"לא חשוב. בוא, תגיד שלום לאימא וניסע."

 

לאחר שנפרד מאמו החרדה, עלה במדרגה אל תא הנהג, העיק במאמץ על הידית וכמעט כשל כאשר דלת המתכת נפתחה כלפיו בחריקה. התאושש, ישב ליד זאב, וטרקה בחוזקה.

 

"אל תשבור לי את האוטו." העיר לו זאב בחיוך. "אתה בחור חזק."

 

אלחנן התרווח על המושב ונהנה ממגע הריפוד המרופט. מעולם לא נסע קודם לכן בקבינה של משאית. תמיד היטלטל עם חבריו בעמידה בירכתי הארגז, או בישיבה על ספסלי עץ נוקשים, כאשר הוסעו למקום זה או אחר. העולם נראה שונה, פתוח ורחב.

 

"זאב, תזכור שהבטחת לי לשמור עליו. אתה שומע?" אמרה לריסה והחזיקה את הדלת בצדו של אלחנן שפניו כבר לבשו ארשת נסיעה, "ואתה חמודי... אתה שמח לחזור הביתה מה?"

"די כבר. אמא. אנחנו צריכים לנסוע. את לא מבינה? אחר כך יהיה חושך ואני רוצה לראות."

"זהו. נוסעים. תעזור לי להתניע. לחץ עם הרגל על הסטרטר ואני אלחץ על הגז."

"סטרטר? מה זה? איפה?"

"המתנע. הנה. כאן על הרצפה. תלחץ טוב, אבל תרפה ברגע שהמנוע יפעל."

 

אלחנן דרך ברגלו על כפתור המתכת הקפיצי, שבלט מרצפת התא. המתנע השמיע קול שיעול צרוד. זאב משך את מנוף המשנק, פמפם קלות ברגלו על דוושת המאיץ עד שהמנוע התעורר לחיים בקולות שיעול עשן. אלחנן מהר להסיר את רגלו מהמתנע. זאב דחק בחזרה את המשנק והמנוע נרגע לפעולה סדירה. רטט של עוצמה הרעיד את התא.

 

"אני חושב שנגיע בדיוק לשעת ארוחת הערב." אמר זאב ושילב הילוך בחריקה גדולה.

לריסה נותרה דאוגה, מנופפת לשלום.

 

אלחנן עקב בהערצה אחר מעשי הנהיגה. זאב טרח - מעשה קוסם - בידיו ורגליו להפעלת ההגה, מוט ההילוכים, דוושות המצמד, הבלם והמאיץ. המכונית הכבדה הגיבה והתקדמה בהחלטיות. יצאו משער בית הספר. לפני כל צומת, סייע לזאב להפעיל את חיצי האיתות בצבע אדום זרחני, שיצאו מנרתיקיהם משני צידי התא.

 

המנוע פלט חום רב וריח חריף של בנזין. אלחנן פתח חלון, במאבק עם הידית הנוקשה. התבונן סביבו. החמה כבר נטתה מערבה. נראה היה שהנסיעה בעיר נמשכת ונמשכת ללא סוף. למרות שהכיר חלק מהתכסית, מנסיעותיו הרבות באוטובוס, נראתה לו הדרך זרה ובלתי מוכרת ממקום מושבו החזיתי. זאב תמרן בעמל רב ברחובות הצרים, עד שלבסוף התמעטו הבתים והדרך כבשה עצמיות משלה.

 

"אז מה? חוזרים הביתה?" אמר בקול שהתגבר על נהמת המנוע. "איך היה בגלות?" "ביום הראשון פחדתי נורא." אמר אלחנן לאחר רגע של הסוס, "ירו עלינו בדרך והאוטו-משא נפגע. הלכנו ברגל והסתתרנו בכל מיני חורים עד שעברו ולקחו אותנו ממשקים אחרים... הייתי כמה ימים עם ילדים של "כנרת" ושל "בית זרע" ושל "אשדות יעקב", עד שיום אחד באו והחזירו אותי לילדים מהמשק... כבר פחדתי שלא ימצאו אותי... אתה יודע... ושתמיד אשאר עם משק אחר... אבל... אחר כך היה בסדר." "אוה, לא נעים." אמר זאב, "ואיך היה "בבית ההר"?"

 

"אתה יודע, "בית ההר" בכלל לא דומה ל"מפלים"".

"נכון, "בית ההר", נוף הררי. יש בו גם הרבה עליות וירידות - לא כמו ב"מפלים" - אצלנו הכול שטוח."

"נכון, וגם האנשים... אני לא יודע. הם שונים... נורא רציניים כאלה... אה... אתה יודע."

"תראה! תראה!" קפץ במקומו.

"מה קרה?" שאל זאב בדריכות.

"הנה כאן זה היה! ממש כאן ברחנו מהמכונית שפינתה אותנו. יו! אני זוכר את המקום הזה! הנה הסלע שהסתתרנו מאחוריו. ירו עלינו. יה! איזה פחד!"

"כן. אנחנו עוברים את ואדי פיג'אז." אמר זאב. "גם אני נסעתי כאן עם ילדים. אתה יודע שהילדים הגדולים מכם פונו ברגל ביחד עם עדר הצאן?"

"כן. שמעתי. הם הלכו כל הלילה בהרים."

 

המשאית חתרה מזרחה ברדיפה מתמדת אחר צילה המתארך, שעבר מצד לצד עם כל עיקול נוסף בדרך. אלחנן עקב בעיניו אחר העצמים שקרבו לעומתם ונסוגו במהירות. בישורת של המושבה יבנאל, נסעו במהירות גדולה יותר. הד נהמת המנוע, הוחזר בתדירות משתנה מקירות הבתים, החומות והעצים.

 

"שמת לב פעם שההרים מסודרים כאן בצורת גלי ים גדולים?" שאל זאב את אלחנן. "לא. אף פעם לא שמתי לב. תמיד ראיתי רק הרים שמביטים עליהם מלמטה למעלה." "אז תראה." החווה בידיו, "קודם הגל שמעל יבנאל, לאחר מכן הגל של יבנאל ואחריו מזרחה הגל האחרון שלפני העמק. הרבה פעמים, כאשר אני נוסע במורד מיבנאל ולאחר מכן עולה לכוון סוף הרמה, יש לי תחושה של ירידה ועלייה בגלים."

 

המכונית החלה בירידה הסופית אל בקעת כנרות. עמק הירדן נגלה באחת. הדרך התלולה התפתלה בעיקולים חדים במורד. צל המשאית קיפץ מדרגות - ולעתים כיסה שתיים יחד. הכינרת רבצה שקטה ואפרורית. מימיה חלקו כמראה מלוטשת ושיקפו במהופך את הנופים ממול. כרמי הזיתים והגפנים של קבוצת כנרת ומושבת כנרת קיבלו את פני הבאים. מורדות הגולן והגלעד הצהיבו באור החמה הנחלש בשקיעתה. צל הרמות ממערב חילקם בקו אורך מעוקל, לתחתונים כהים ועליונים בהירים. להקות ציפורים ריחפו ובאו מכל עבר, נחתו על המים או בחופים. מרום הדרך, היו הנוסעים מעליהן ולוו במבט את ראשי החץ הבלתי סימטריים, שנפתחו ונסגרו ועקפו מכשולים בלתי נראים, רכובים על זרמים עולים. האוויר דמם, כמו התייחס בכובד ראש למעמד השקיעה המהודרת.

 

עצי ברוש יחידים בלטו מעל היישובים, בשונה מהחומות האחידות שיצרו צפופים כמשברי רוח בגבולות המטעים. שדרות וושינגטוניות, היתמרו פרועות צמרת בין ומעל עצי צאלון פורחים שהאדימו בארגמן פוארותיהם הרחבות, הצטרפו לאמירי האקליפטוס, הפיקוס והסיגלון, הצלו והסתירו את הבתים המנותצים והמשטחים המעורצים בחפירות הגנה. מראה גן העדן של יישובי בקעת כנרות, כיסה על פצעים ופגעים אשר חלקם לא נרפאו יותר.

 

"מה התעלה הזו לאורך העמק?" שאל אלחנן.

"לאחר שהערבים נסוגו, חפרנו תעלה אנטי טנקית לעיכוב התקפה נוספת. זו אחורית, יש תעלות נוספות בצד המזרחי, עד לירידה לזור."

"יו, זה המון. איך עשו כל כך הרבה חפירות?"

"אספו טרקטורים מכל המשקים. גם הטרקסקוווייטר החדש שלנו עבד כאן."

 

קשה היה לאתר את "מפלים" המוצל בדרום. המנוע נהם וגנח בירידה התלולה. עד שעברו בצומת כנרת המושבה והיגיעו לסוף המורד. המשיכו ישר ועוד פעם ימינה על יד בית-ירח העתיקה. "אתה יודע... בדיוק כאן, בסיבוב הזה זרם הירדן מן הכינרת."

 

"מה באמת? נראה היה לי שמתמיד הירדן יצא מהכינרת כמו עכשיו - דרך הסכר." "לא." אמר זאב והצביע בידיו על האתרים. "את הסכר בנו כדי לווסת את זרימת המים מהכינרת דרומה, למפעל רוטנברג בנהריים. חברים שלנו השתתפו בבנייתו."

 

"אני יודע. אבא סיפר לי כמה עבודה השקיעו בתקיעת הכלונסאות הענקיות בקרקעית."

 

דמדומים ירדו על העמק. האווירה תאמה את ההתרגשות שאחזה באלחנן. בקוצר רוח גובר והולך, ליווה במבטו את האתרים המוכרים. הנה כנרת הקבוצה והסכר והסיבוב ומוצא הירדן מהכינרת ודגניה א' המוצלת בעציה הגבוהים. והנה צמח. בניין המשטרה מנוקב כולו. חורים נפערו בקירות.

 

הכפר הערבי "סמח" היה שומם, חרוש ומנותץ. צחנת פגרים ושרפות עדיין נישאה באוויר. "אתה ודאי יודע, שהקרב על המשטרה, התחולל בשעה שעברתם, לא רחוק מכאן, בפינוי?"

"באמת? לא ידעתי. שמענו שהיו כאן מלחמות קשות."

"כן. הערבים היגיעו עם טנקים עד דגניה א' ושם נהדפו. טנק אחד נשאר שם."

"יו! אני רוצה לראות!"

"לא היום." חייך זאב. "אני בטוח שתגיעו הנה הרבה." אמר בשעה ששילב הילוך נמוך לקראת הפנייה ימינה בצומת צמח.

"אבל איך השמידו טנקים? היה לנו נשק נגד טנקים?"

"היו מעט רובים נגד טנקים ואולי שני פיאטים אנטי טנקים מקולקלים. בטנק הזה פגעו עם בקבוקי מולוטוב."

"אבל בשביל לפגוע בטנק עם בקבוקי מולוטוב צריכים להיות ממש על ידו." אמר אלחנן בחוסר אמון.

"נכון. כך זה קרה פה. הטנק כבר נכנס לחפירה הראשונה."

 

המשיכו היישר דרומה. השאירו מאחוריהם את הפנייה לבית-זרע ימינה ולשער-הגולן ומסדה - שמאלה. זאב תמרן את המשאית בין מכתשי הפגזים שנפערו בכביש. כאשר חלפו על פני "אפיקים", ידע אלחנן כי הפניה הבאה ימינה היא "שלו". קם ממושבו ונשען בידיו על המתכת שתמכה בשמשה הקדמית.

 

"מתרגשים מה?" סנט בו זאב בקול צרוד במקצת. אלחנן לא הגיב, כאילו לא שמע. לקראת הצומת, האטה המכונית את מהלכה. זאב שילב הילוכים ופנה בכניסה המוכרת מערבה.

"מה זה? מה קרה פה? איפה מגדל המים?" השתומם אלחנן.

"לא שמעת? הוא חטף פגיעות רבות, עד שנאלצנו להרוס אותו. כנראה שעזר להם לכוון את התותחים. יש הרבה בתים הרוסים. למזלנו, דווקא חדר האוכל לא נפגע באופן רציני."

"אז איך הסתדרתם? ועכשיו... יש מים?"

 

"סידרנו משהו עם משאבת דיזל מבריכת האגירה." אמר זאב. "אבל בהתחלה באמת הייתה בעיה. השתמשנו בכל מיני מכלים וכדים לספק מים לשתיה, כביסה ובישול. על מקלחת לא היה מה לדבר. הרי גם חשמל לא היה. כאשר הלגיון הירדני פוצץ את מפעל רוטנברג, נוצרה בעיה בכל הארץ. בקרוב נבנה מגדל מים חדש."

"תגיד, היו נפגעים ב"מפלים"?" שאל אלחנן.

"רק פצועים. אבל יש לנו כמה הרוגים ופצועים מבין החברים שהשתתפו בקרבות בכל הארץ..."

"כן? נכון. סיפרו לנו..." אמר אלחנן בקול עצוב.

"מ... כבר הגענו. בוא נראה מה קורה." אמר זאב ונהג אחורה את המשאית עד פתח המחסן הכללי. השנים ירדו אל השקט שהשתרר לאחר דימום המנוע. אלחנן חש בזרות משונה במקום שהיה ביתו המובהק עד לפני מספר חודשים.

 

"יה, איזה שקט." אמר כאשר העמיקו להיכנס בין בתי המגורים בואך חדר האוכל.

"כן. ככה זה מאז שהילדים... רגע אחד. אני רואה... שמע, הילדים עוד לא חזרו." אמר זאב במתיחות קלה. "נכנס לחדר האוכל ונברר."

 

דרך החלונות הרחבים, נראה חדר האוכל מאוכלס בחלקו על ידי חברי הקיבוץ שסעדו ארוחת ערב. המולת קולות שיחה וצלילי כלי אוכל, בקעו בשלווה מבעד לפתחים.

"בוא, אל תפחד." אמר זאב לילד שהתבושש בפתח.

"אבל אין פה בכלל ילדים. איפה הם?"

"נכנס ונברר. בטח מישהו יודע. בוא, נכנס." אמר זאב ונטל את כפו הלחה של אלחנן.

"הילדים!". קרא מישהו שישב ליד הכניסה. דומיה השתררה. כל הראשים הורמו ונעצו מבטיהם ביצור שלא מהעולם הזה, שהתלווה אל זאב.

 

מהומה. ספסלים התהפכו כאשר פרצו האנשים ורצו החוצה. אלחנן נצמד במבוכה אל זאב. עיניו תרו לשווא אחר שמואל.

 

"תירגעו חברים. הילדים טרם היגיעו. רק אלחנן. איפה שמואל? מי ראה את שמואל? באנו ישר מחיפה." אמר זאב. לא בנקל נרגעו.

"מה נשמע?" אמר אחד וצבט קלות בלחיו.

"איך הגעת לבדך?" שאל אחר וליטף את ראשו. "ומה עם מוישל'ה שלי, מה שלומו?" טפח השלישי על כתפו. "איפה רמי ודני?" שאל אחר. "הם יחד אתך?"

"חברים, רק אלחנן בא. הילדים יגיעו יותר מאוחר הערב, או רק מחר... שמואל בחדר האוכל? איפה שמואל?" קרא זאב.

 

אלחנן חש כמו במצור. האנשים הגדולים התגודדו סביבו בתערובת מגעים וריחות. לא רצה להיות שם.

"שמואל? איפה שמואל? מי יודע איפה שמואל?" חזרו חברים על הקריאה. "הוא תורן במטבח." קרא מישהו ומיהר לקרוא לשמואל, אשר הגיח מהפתח. "מה קרה? מה כל המהומה? מישהו קורא לי?" יצא מהמטבח תוך ניגוב ידיו בסינר.

"אבא - באתי." הגיח לקראתו אלחנן מתוך המסדרון שפתחו האנשים בינו לבין אביו.

"אלחנן?... מה אתה?... מתי באת? אתה לבד?... איפה אמא?" קרא שמואל בקול. סמוק מהתרגשות אימץ את אלחנן ונשק לראשו, תוך הסתרת דמעות שזלגו מעיניו. אלחנן נצמד אל הסינר הטחוב.

"בוא. נשב לשולחן. אתה בודאי רעב."

 

עיני כל ננעצו באב ובנו שסעדו את לבם.

"איפה אישן, אבא?" שאל כשיצאו מחדר האוכל. "מה זאת אומרת? בבית - הילדים... אה, נכון. אין אף אחד. תישן אתי בחדר. מה שלום אמא?" שאל כשיצאו לעבר חדר ההורים. "בסדר. הרי באתי ישר ממנה." סיפר לו אלחנן, כיצד זה הקדים לבוא.

"אתה רוצה לישון במיטה שלנו או בזו שבמרפסת?" שאל שמואל.

"במרפסת. אני אוהב לישון במרפסת." השיב במהירות. שמואל פרש מצעים. אלחנן ירד לשירותים השכונתיים וחזר. "אני הולך לישון." קטע שתיקה מביכה ויצא אל המרפסת. שמואל התלווה אליו, כסהו בציפה ולאחר היסוס, נשק לו.

 

אלחנן התקשה להירדם. מראות הדרך שעשה היום, הצטרפו בעיני רוחו למראות מסע הפינוי עם פרוץ הקרבות בעמק הירדן. לבסוף נרגע לשמע הנחרות הסדורות של אביו.

 

למחרת התעורר מיקוד השמש על עיניו. התבונן סביבו בתהייה עד שחזר אל הנסיבות החדשות. "הלכתי לעבודה." מצא פתק על השולחן בחדר. יצא אל הכיור שבמרפסת המשותפת, מרח משחת שיניים על אצבעו וחש במוזרות מעשהו כאשר שפשף את שיניו. רכס את מכנסיו אל חולצתו, יצא אל השירותים השכונתיים והמשיך לשוטט לבדו. כרכורי בטנו העיזוהו לחדר האוכל. אכל בתיאבון רב את הלחם הטרי, את מחצית הביצה השלוקה, את סלט הירקות המסורתי ואת זנב המליח, תוך שהוא מחייך לעצמו מדי פעם. תחושת חרות פראית זרה פעפעה בו. ילד לבדו ביישוב הגדול. סיים לאכול ופתח בשעטת דהירה לאורך ולרוחב המדשאות, תוך דילוג מעל למחפורות. לאחר מכן נכנס לשוחת קשר, המשיך ממנה לתעלות המזוגזגות של ההגנה ההיקפית ונכנס לעמדות בזו אחר זו כשהוא צולף מחרכי הירי לעבר אויב בלתי נראה. דפנות העמדות והתעלות היו מחוזקות בעמודי ברזל זוויתיים וחלקותם העידה על שימוש מרובה עד לא מכבר. לקראת הצהריים בישרו רעש והמולת ילדים על בואם של חבריו. התקרב אליהם גאה, מחייך, מעופר ומיוזע.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: