פינוי ילדי אשדות יעקב במלחמת השחרור / מיכה תמיר

פינוי ילדי אשדות יעקב במלחמת השחרור

מיכה תמיר - אשדוד יעקב, מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

סביב הקיבוץ סערה המלחמה. בחצרו נפלו פגזים. פצצות ממטוסים ופגזי ארטילריה התפוצצו בחצרו בהרימם חשרות אבק ותמרות עשן. פה ושם פרצו דליקות.

איור מאת יעקב גוטרמן

כל החברים והילדים הסתתרו בתעלות עפר שנחפרו ברחבי הקיבוץ. פיקוד הצפון הורה לפנות את הילדים ואת הבלתי לוחמים. משאיות התגנבו פנימה, ועמסו במהירות את הילדים הקטנים שנאספו מהמקלטים והתעלות על ידי המטפלות ומבוגרים אחדים.

 

שמועת הפינוי פשטה מפה לאוזן וחלק מההורים עזבו הכול ובאו. "אתם לא תיקחו ממני את הבן שלי!!" פרצה אחת מהן בצעקות קורעות לב. האמהות האחרות נקלעו בין הדחף להיסחף ולהסתחרר בסערת רגשות לבין כפיית השליטה העצמית, אשר מצאה לה מוצא בהרגעת החברה הנסערת.

 

חלק מהילדים כבר ישבו על רצפת המשאית ואחרים חיכו לתורם לידה כאשר לפתע חלפו ברעש נורא שלושה מפציצים מנמיכי טוס. פלצות אחזה באנשים.

"להחזיר את כולם לתעלות! אם ראו אותנו, ישובו להפציץ!"

"מה אתם עושים!?" צעק אחד האבות חוור כסיד, "מה אתם עושים!? איך אני יכול...? מה עם הילדים הגדולים? מדוע לא לוקחים גם את הגדולים?!" המשיך וזעק בקול שהלך וגבר. החל מתרוצץ אנה ואנה ללא מטרה, עד שאשתו נטלתהו משם בבכי נורא.

 

הילדים הועברו במהירות מיד ליד והתכרבלו זה בזה בתעלות הסמוכות. לאחר דקות ארוכות, כאשר נראה היה שהטייסים העיראקים לא הבחינו בתכונה, או שתחמושתם אזלה, הועמסו שוב על המשאית.

 

ילדי כיתות ה' וו' הוקפצו על משאית אחרת וזו יצאה במהירות את גדר הקיבוץ משער צדדי. "הי! הוא נוסע על מגרש הכדורגל! זה אסור!" קראו הילדים במחאה. ארבעת המטפלות והבחור שנסעו אתם, התבוננו זה בזה ושתקו. כאשר רחקו ממסתור העצים והבתים, נפתח שדה הראייה. עמק הירדן - מצמח ועד גשר, ועד נהריים, היה עשן כולו. האוויר היה סמיך ודהוי. אור השמש הוכהה על ידי העשן.

מדי פעם, גברו נפצי פגזים ומשקי יריות נשק קל, על רעש המשאית.

 

מלווה חמוש באקדח, ישב ליד הנהג והנחהו לנסוע בדרכי עפר, בתוך מטעים ופרדסים. "סע לאט - שלא נעלה אבק, למנוע גילוי." אמר לנהג.

 

המשיכו בדרכם דרומה, לאורך גדתו המזרחית של הירדן, עד גשר דלהמיה, משם פנו מערבה לעבר מנחמיה, הצפינו ועברו דרך המושבה. איכריה צפו בהם מעל לגדרות האבן. בשדות נראו הצפות מצינורות מים שנבקעו מפגיעת פצצות. ממנחמיה, המשיכו לכוון קבוצת כנרת. מצפון הלך וקרב רעש נפצי יריות. פה ושם נראו פטריות אבק קטנות, מלוות בזמזום אופייני של נתזי קליעים.

 

"מהר אל תוך מטע הזיתים!" הורה לנהג. "לקפוץ מהר מהאוטו ולשכב על האדמה ולא לזוז!!" פקד על הילדים. "חזור מיד לכאן! שכב על האדמה!" צעקה המטפלת על אחד הילדים שקם לחזור למשאית.

 

"לא רוצה. נמאס לי כבר. אני רוצה הביתה!" צעק. בטרם הספיק להתרחק, הסתער עליו המלווה והכריעו על מקומו. הילד פרץ בבכי.

"אתם תעשו עכשיו מה שאומרים לכם!" גער בהם. "כולנו יכולים להיפגע כאן. אף אחד לא יזוז! כולם ישכבו וזהו!"

"אבל אני צריך פיפי," בכה הילד.

"אז תעשה פיפי הצידה בשכיבה."

"שמעת שחלק מנוסעי המשאית שיצאה לפנינו נפצעו?" שמעו הילדים את המלווה לוחש למטפלת.

"באמת?" נחרדה, "ויודעים פרטים?"

 

היריות שככו. חזרו למשאית ונסעו לקבוצת כנרת. שם ירדו מהמשאית והועמסו במהירות על משאיות אחרות. על כל אחת מהן הועמסו ילדים מקיבוצים שונים, כדי שלא ירוכזו במשאית אחת ילדים מקיבוץ אחד - למקרה שחס וחלילה תיפגע.

 

הילדים היותר גדולים והנשים הבלתי לוחמות, פונו ברגל. ביחד עם עדר הצאן עשו דרכם דרך מנחמיה וואדי פיג'אז לכוון יבנאל.

 

משאית טיפסה בנהמת מנוע בקרב שיירה, בדרך עפר, במעלה ואדי פיג'אז. בכביש חיכה מישהו והורה להם לנסוע במרחק קילומטר מהמשאית שלפניהם. כך נמשך מסעם כל אותו הלילה. בכל צומת חיכה מישהו והנחה אותם להמתין, או לפנות לנתיב שלא התחוללו בו קרבות. לקראת הבוקר נכנסו בשערו של קיבוץ יגור. שם נודע להם כי כל הילדים הקטנים פונו לחיפה ואילו ילדי בית הספר - מכתה ג', הופנו יגור. חלק מהילדים מהמשאית שנפגעה כבר כאן. למזלם נפצעו קל רק כמה ילדים והשאר בריאים ושלמים. הם נאספו על ידי המשאיות שיצאו מכנרת ועל חלק לא ידוע עם מי ולאן נסעו.

 

"הבטיחו לנו חיפה. רוצים לחיפה." התלוננו הילדים. "בחיפה יש קיוסקים."

לא עזרו הטענות. הילדים הלאים הושכבו על מזרנים שנפרשו על הרצפה בכיתות בית הספר. לקראת צהריים הלכו בקבוצות כיתתיות לחדר האכילה של יגור. קבוצת שולחנות חיכתה להם שם, עמוסה  (יחסית לתקופה) בכל טוב.

 

למחרת כבר החלו ללמוד.

כך נפתחה בחייהם תקופה חדשה של קרוב לחצי שנה.

עדכון אחרון: