יום אחד בנגבה - 29 במאי 1948... / מאיר מינדל

 

יום אחד בנגבה - 29 במאי 1948...

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סתם יום של חול במילוי שקים, בהעמקת חפירות, תוך חרדה בלתי פוסקת.

איור מאת יעקב גוטרמן

מתחילים להתרגל לחיות בלי איציק (יצחק דובנו - "יואב"). התגבורת של 66 חיילי "גבעתי" מעודדת. מישקה רובשקין-איל, השכן לשעבר מנחלת יהודה, הגיע כסמ"פ א', "גבעתי", ומשרה אוירה עניינית ואוהדת. קובה (וילן) הוחזר מקורס מא"זים, ומנסה לשנות את כל אורחות הקיבוץ; "זהו, מעתה נגבה הוא משלט צבאי, עם משמעת, פקודות שיש לבצע וסדר יום תובעני ללא ויתור."

 

מיומנו של לוחם - אשר שופט

 

הכל חופרים; מעמיקים תעלות מסביב לעמדות וחלק מהן מכסים בגג של פחים ואדמה. מאז התקפת הבוקר של אתמול שורר שקט.

 

10:15 - המרגמות והתותחים החלו להפגיז. תותחי 25 ליטראות חורשים את שטח הקיבוץ, למרגמות - קול יציאת פגז ונחיתתו שונה, למדנו להבדיל...

הטנקים , שיצאו מן המשטרה (עיראק אל סואידן) תופסים עמדות ופותחים באש.

מישקה ביקש לשלוח רץ לעמדת המרגמות. כולם היו עסוקים, אז החלטתי ללכת ולהעביר את ההודעה. ראיתי אחד יושב עטוף בשק; בראשית ההפגזה "עשה במכנסיים." אמר לי :

"בחיי, זה לא מפחד, קיבלתי שלשול, אולי זה מהאוכל."

בשובי לבונקר הפיקוד מישקה אמר לי: "ראיתי בחורים טובים ואמיצים באותו מצב. אין להתרגש."

 

13:00 - מזה רבע שעה יש הפוגה בירי. אני נמצא במטה. לכאן עבר עתה מרכז העצבים של הפעילות. עם פגיעה במגדל המים ונגירת הנחשול לחפירות שסובבות אותו, עזב המטה את חדר הקריאה שלמרגלות המגדל ועבר לעמדת מטה במקלט.

פגזי השרפנל (רסיק אויר) של האויב מאלצים אותנו לחיות בחפירות, בתוך אמא אדמה ולא על פניה.

כאן, במקלט עומד המטה בקשר עם (כל) 13 העמדות, מתכנן את הפעולות ומעביר את הפקודות.

משה קאופמן מקבל את ההודעות מן הצופה בראש המגדל. משה חוזר על כל הודעה וחברה רושמת את דבריו.

צבי הרפזי נמצא היום כאן. כל שתים-שלוש דקות נשמעות התפוצצויות של פגזים. צבי עוקב בקור רוח מפליא אחר מהלך העניינים, מגיב רק בעפעוף עין מהיר על כל הודעה מן התצפיתן, מעיר הערות לפעולה.

קובה וילן הוא בעל מזג סוער יותר. אף הוא שקט, אך מצחו המתקמט חליפות מגלה את הנעשה בקרבו פנימה. לאחר רגע של מתיחות בפניו הוא מחייך ועיניו הנבונות מתבהרות מאחורי משקפיו - קודרות, חמורות, אדיבות או בהירות.

החיילים, שבאו אלינו, מתחילים להשתרש במקום. רואים עליהם, שלא באו לעזרה ארעית כקבוצות פל"מ (פטרול לוחם ,עזרה נפתית) הקודמות. כאן, במטה נמצאים מפקדיהם. עדיין לא הכרתים.

משה קאופמן חוזר ללא לאות על הודעותיו של הצופה על המגדל.

ממלא את תפקידו ברצינות ובלי התרגשות, אם כי ההודעות - חמורות ביותר הן. כדי לאשר את קבלת ההודעה הוא משמיע מילה - "טוב."

למשל:"שלושה טנקים יצאו מן המשטרה." טוב.

"טנק אחד גדול ושנים קטנים נעים אלינו." טוב.

"הטנקים נעמדו ליד בית הקברות שלנו."

"טוב,דבר הלאה," - הוא מעודד את התצפיתן.

"שני טנקים נעלמו בשטח מת. הטנק הגדול נשאר במקומו."

"טוב."

 

כעבור כמה דקות - "הטנק פותח באש עלינו." המילה "טוב." חוזרת כהד.

המקשרים רצים ללא רתיעה באש החזקה ביותר. כמובן, ששולחים אותם רק בעת צורך דחוף. הם עוברים בתעלות, ועם כל "יציאה" נצמדים לדופן התעלה. עדיין לא קרה, שאחד מהם ייפגע. עתה המקשרים הם: בלה,טובה ושושנה (חברת נוער), חיים יערי (מן הקבוצה הדרום אמריקאית) ורץ או שנים מ"גבעתי".

 

במהלך היום הייתי עד לשימוש יעיל במעט פצצות המרגמה, שברשותנו. שמעתי, כי לאחר התוספות, שהגיעו בלילה היו אתמול 40 פצצות "3 .

17 מהן כבר נורו. מעתה יש לירות מתוך חשבון קפדני ביותר.

 

12:00 - הצופה: "הערבים עוסקים במשהו שמאלה מן המשטרה."

כעבור רגע: "אני רואה ברור - הערבים מציבים תותח."

 

הוחלט לשלוח בהם פגז מרגמה. סמ"פ מישקה רץ בעצמו לעמדת מרגמה עם נתוני טווח. פגז ראשון נורה, והצופה מעדכן, כי נפל 200 מטר ימינה מן המטרה. מישקה הלך לעדכן את הרגמים בנתונים מתוקנים. לאחר הפגז השני והשלישי הערבים שוכבים, ורק אחד מפעיל את התותח. נורו עוד כמה פגזים, והצופה מוסר, כי הערבים מפרקים את התותח ומסתלקים. כעבור כמה דקות הצופה מסר על ריכוז של כ-50 ערבים באותו מקום. ירינו והפגז הראשון היה ימינה מדי. השני היה קרוב יותר. כשנמוג העשן של השלישי, כבר לא נראה שם איש.

 

הודיעו על פצוע ליד עמדה 2. שמתי פעמיי אל תוך האש עם תרמיל עזרה ראשונה. יוסף פלדלייט החובש לא היה איתי, כי עבד ברפת ונשאר תקוע שם, באחת התעלות.

התברר,כי הייתה טעות במיקום והפצוע שוכב בין עמדה 2 לבין 3.

לשם הוזעקו החובש הפלוגתי עם שני אלונקאים(בועז ומאיר).

הפצוע מ"גבעתי" אבנר אזרק נחבש והועבר למקלט הקשר, אל הרופא.

הוא קבע: "הרסיסים חדרו דרך כובע פלדה", והוא מת מפצעיו.

 

13:30- השתרר שקט. התחלתי לטפל באוסף החדשות כדי להוציא את העלון*. צביקה קיבל חום, ומפאת ההתקפה לא יכולתי להאזין לחדשות בצהרים. ערכתי והדפסתי מהר ככל האפשר במכונת כתיבה.

 

21:00 - שקט גמור. בשעות ערב רבים מהחברים עוסקים באריזת חבילות ושילוחן אל נשותיהם בהרצליה.

יש המסתפק בחבילה אחת, ויש המעוניין להוציא מכאן ככל האפשר יותר. אחה"צ הגיעו אלינו שלוש מכוניות משוריינות. זו פעם ראשונה, שהמכוניות מגיעות אלינו באור יום. נלקח פצוע, וכן פונה ברנרד גריג**, שחלה קשה. כמו כן, נסעו כמה חברות,שהוחלט להוציאן מפה."

 

אשר ריכטר-שופט דמותו וצלמו.

 

אשר ניחן בסקרנות של ילד שלא פסה גם כאשר בגר. את השפה העברית על מכמניה רכש בפינסק, פולין. חלומו - לזכות בהשכלה גבוהה באוניברסיטת ורשה - התגשם, אך התנגש בחלום אחר, חלום ילדות, שחלמוהו כל חניכי "השומר הצעיר" - להקים ישוב בארץ ישראל.

על כן, אשר לא הסתפק בשיחות סאלון אינטלקטואליות על, "חשיבות הציונות ועל הפירמידה ההפוכה של בר בורוכוב";

 

בשנת 1935 – מגשים, עושה מעשה ועולה לארץ, לגבעה בלב פרדסי נחלת יהודה, ראשל"צ. ה"טירונות" בפרדסים ובבנין לא יכולה "לעמעם את גיזת הזהב" של השירה, בה ניחן.

לימים, אשר יישלח למשמר העמק, שם ישמש כמזכיר המוסד ויכיר את טובה, שתישאר "חברה שלו" למרות נישואיהם... אך לבו כמה לחברותא ב"גבעת גנים", נחלת יהודה, שב-1939 תייסד את קיבוץ נגבה.

עם הזמן לומד קצרנות, עובד ב"משמר" ומשכלל את שפתו כעיתונאי.

 

במלחמת השחרור היה חובש, אך גם היה המבצע בפועל את רעיונו של המזכיר צביקה לובלינר - עריכה, הדפסה והפצה (בעמדות) של "קול נגבה". בזכות דייקנות המידע, עלון "קול נגבה" זוכה עד היום לציטוטים רבים בספרי היסטוריה ומונע מ"גנראלים" חובבי התהילה לנכס לעצמם עוד פיסת "אמת",שנמצאת... בדמיונם הקודח בלבד.

היה מורה ואיש חינוך קשוב לתלמידיו, אך מעין היצירה המשיך לפכות בו: שישה ספרי שירה, שני ספרי פרוזה וכן תרגומים אחדים.

איש מאושר היה אשר, שכן שני חלומותיו התגשמו עוד בחייו: צירופו לאיגוד הסופרים, והפיכתו ל"כוכב" ההסברה בנגבה.

בגשם, רוח וסערה, במצב רוח טוב או רע תמיד קיבל את מאזיניו בחיוכו הטוב, ומעל ראשו - כמו הייתה הילת המספר. בצנעה ובפשטות נטולת פאתוס תיאר את האווירה ואת האנשים:

"כן,היינו בעמדות, חבשנו, הצלנו, התעקשנו..." - והכל היו קשובים למוצא פיו.

אשר שופט כבר לא איתנו, אך הפיוט שלו אינו מניח לי.

 

עד היום שירו "החזק מעמד" נוגע ושורט בי. קורה לי משהו תמוה ומסתורי: כאשר אני מדריך את קבוצות המבקרים ב"מוזיאון הפתוח", אינני יכול לקראו בקול רם ולהגיע עד סופו. יש שורה אחת, אותה לא אגלה לכם, המשניקה את גרוני, והמחסום פשוט איננו מניח לי לסיים את השיר,שמילותיו מכות כי כקורנס שוב ושוב. על כן, אל תתפלאו, קוראיי הנכבדים, אם בבואכם לנגבה אבקש מכם לקרוא את השיר. אני - נכשל בכך. פשוט לא יכול...

 

החזק מעמד / אשר שופט

 

רבצנו דמומים בתעלות שבמשק

מלמעלה געש האוויר ורעד,

לפתנו ביד את המעט, את הנשק

אמר איש אל איש: החזק מעמד!

 

האש הומטרה ממרחק ומגובה

הצר התעודד והגביר זעפו

דלקו הגרנות, אש אכלה ללא שבע

הזעם מעך בניינים בכפו.

 

צמודים לקרקע, אך העין שומרת

מכאן אין לסגת אף שעל אחד.

פצצה בילל מגיעה ועוברת

קול נפץ איום. הנחזיק מעמד?

 

ועת פגזים התרסקו והבעיתו

מאש תותחים עת הכל החרד

בת קול נשמעה ומילים שהלהיטו

הפעם, הפעם נחזיק מעמד!

 

ואף האלחוט שזמזם בלי הרף

אמר: לעצור, להגן! עוד מעט!

חושלים את הנשק ביום ובערב,

עוד יום...עוד שעה...החזק מעמד!

 

* "קול נגבה" - הדף הקרבי - יצא לאור כמעט מדי יום. צביקה לובלינר ואשר שופט ערכוהו. אשר הדפיסו במכונת כתיבה "בייבי הרמס" ושכפלו בעזרת ניירות קופי ב-16 עותקים - דף לכל עמדה, ועותקים לגדוד, לחטיבה ול...ארכיון. כך נגבה נלחמה ב"פונדקאים" - מפיצי השמועות ויוצריהם.

 

** הקצין הבריטי ברנרד גריג קשר את גורלו עם הישוב, כאשר בחר לא להתפנות עם הכוח הבריטי ונשאר להלחם בחפירות נגבה. אשתו ג'ני - יהודיה מאלכסנדריה, מצרים, ובנו מייקל הוצאו בליל הפנוי עם כל הילדים במבצע "תינוק". חוסר יכולתו לעמוד בלחץ הביא לפינויו לת"א ושילובו ביחידת יק"ל - קישור לאו"מ.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: