17.7.77 - יום מותי ויום לידתי / מאיר מינדל

17.7.77 - יום מותי ויום לידתי

מאיר מינדל - קיבוץ נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ובאמת - מה כבר יכול לקרות ביום, שיש בו כל כך הרבה ספרות 7?

איור מאת יעקב גוטרמן

גם אני חשבתי, שלא יכול לקרות ביום הזה שום דבר יוצא דופן, אך הגורל חשב אחרת:

 

בשעת בוקר, בעודי הולך אל מגדל המים המנוקב לתפוס טרמפ לירושלים, נעצר לידי רכב, ומי מציץ מתוכו? יואב ברוק, ידידי.

שואל יואב: "מאיר, לאן פניך מועדות?"

"לירושלים - לאקדמיה, לקורס למנצחי מקהלות"- עניתי.

שמח יואב: "אנחנו נוסעים עכשיו לירושלים, וגם אני אהיה בקורס. תיכנס, יש מקום".

 

המשאלה של יואב הייתה כל-כך כנה ומסבירת פנים, שאמרתי לעצמי - "או.קיי, ניסע עם יואב לירושלים. אמרתי לעצמי, שאני גם אחסוך כמה שקלים וגם ארוויח שיחת נפש עם ידיד נפש.

כך נכנסתי לפורד אסקורט, בו נהג שיקה ברוק, האבא.

 

במכונית מצאתי גם את שרה גורפינקל, חברה ותיקה, שישבה בסבלנות והמתינה ש"נזוז כבר"...

הרכב יצא לדרך, והשיחה שלנו הלכה וקלחה. תכננו את השנה הן בתחום התרבות בנגבה, הן בתחום המוסיקה. החלטנו להקים מחדש את המקהלה, יואב ינצח עליה ואני אהיה אחראי על הלהקה הכלית, והכול יהיה ממש בהישג ידינו, שהרי יואב סיים את לימודי הוראת המוסיקה ב"אורנים", ואני סיימתי את האקדמיה למוסיקה בתל אביב. הכל נראה ורוד.

 

לא שמנו לב לכביש, כי היינו עסוקים בסיעור מוחות ובתכנון החלומות.

כאשר היינו ליד מחצבות בית מאיר קרה הדבר.

לפתע, משאית ענקית עם אבנים חצובות, יצאה אל הכביש הראשי מן הדרך הצדדית. הרכב שלנו ננעץ בגחון של המפלצת, שהובילה את האבנים, והפך לאקורדיון. שיקה, יואב ושרה נהרגו במקום. כנראה, שגם אני נהרגתי (כך היה כתוב בעיתון), אך הסתבר, שהמזל האיר את פניו דווקא למי, שישב מאחור מצד ימין...

 

מאחורינו נסע אוטובוס צבאי, ובתוכו צוערים מחיל האוויר. הרס"ר, שאת שמו לצערי אינני זוכר, ראה את התאונה, וכ"מומחה לתאונות" זינק החוצה ובידו ארגז כלים. הוא ראה את האסקורט נמחצת, וראה אותי מפרכס ומפרפר. חיש שבר בפטיש את החלון האחורי ומשך אותי כדי לחלצני מן הרכב. הוא צעק לצוערים שיבואו לעזור, אך אלו, שלא היו מורגלים למראות מדממים, נעמדו המומים והחלו להקיא את בני מעיהם.

 

ללא עיכוב נוסף, הוא הביאני ל"הדסה עין כרם", ושם החלה "ויא דולורוזה" - מסלול השיקום שלי. אט אט עברתי מקומה לקומה, מאורטופדית לנוירוכירורגית, ומשם לפנימית.

 

עברו ימים, ניתוח רדף ניתוח, ואני - לא התעוררתי. היום העשירי והיום האחד עשר חלפו, ואני- אינני מתעורר. מפלס הדאגה החל לעלות גם אצל הרופאים, והם באו בשאלה אל ציפי, זוגתי:

"אולי את יודעת מדוע בעלך אינו מתעורר?".

 

אמרה: " באמת, אינני יודעת מה מונע ממנו להתעורר. את זה תגידו לי אתם - אתם הרופאים".

ואז שואל אותה הפסיכולוג של בית החולים:

"גברת מינדל, האם ייתכן שבעלך איננו רוצה להתעורר? ואולי חייכם המשותפים אינם משופרים, וזו הסיבה האמיתית לכך, שהוא נמנע מלהתעורר? כיצד אתם חיים. ציפי?" שאל באופן ישיר.

 

מניה וביה ענתה: "ככל הידוע לי - אנחנו חיים לא רע, ואפילו אוהבים. קשה לי להאמין, כי יחסינו הינם מכשול להתעוררותו".

 

אובדי עצות הרופאים קראו לאמי, רבקה מינדל מביתה בנס ציונה. לימים ספרה אמי ז"ל:

"הוכנסתי לחדר קר. על מיטה ניידת ממתכת שכב בני, ולבי נחמץ. ביקשו ממני לדבר אליו ברוסית, לשיר לו ואולי כך יתעורר. התיישבתי ליד ראשו והתחלתי לשיר. שרתי באוזניו את שירי הילדות הרוסיים, אך הוא לא הגיב. אני שרה, הדמעות זולגות מעיניי, ובני איננו מתעורר. אז עלה בדעתי לשיר לו את אותם השירים, שלמדנו יחד על גג מלון "הבימה" בקיץ 1958, כשרק עלינו לארץ.

 

נזכרת אני, שבאתי אל מפקח המוסיקה עמנואל עמירן - פוגצ'וב והצעתי לו ש"אלמד את ילדי ישראל שירים אוקראיניים מקסימים". הוא חייך בסלחנות, ואמר לי:

"רבקה מינדל היקרה - ילדי ישראל ילמדו ממורי ישראל זמר עברי, זמר יהודי, אך לא זמר אוקראיני. סליחה". נתן לי 5-6 שירונים ואמר: "את כל זה עלייך ללמוד עד ספטמבר".

 

אני זוכרת, ששלוש יממות בכיתי ללא הפסקה. כל בוקר מאיר היה מוציא את הציפית של הכרית שלי לייבשה ברוח...

 

כשהבנתי שאין ברירה, ואי אפשר להסתפק במשכורתו הצנועה של בעלי, עלינו על גג המלון והתחלנו ללמוד שיר אחר שיר. כך בני הכין אותי לכניסה לכיתה בבית הספר "המגינים" בתל- גיבורים.

 

שרתי באוזניו את השירים הללו שוב ושוב. סביבנו עמדו הרופאים וציפו לנס שיתרחש.

אמנם הריסים והגבות של מאיר נעו, אך הוא לא עבר את סף ההכרה. או-אז, התחלתי לשיר את השיר של יעקב אורלנד "שיר שמח", שלימים היה להמנון המשפחתי:

"אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו".

 

השיר הזה כמו העביר חשמל בגופו של מאיר, ותנועות העיניים הפכו למהירות. תנועות גוף בלתי רצוניות ליוו את תנועות גלגל העין, שנע מתחת לעפעפיים. עדיין ההתעוררות לא הושלמה. אך לפחות היה סימן חיים מעודד".

 

כעבור יומיים-שלושה התעוררתי. כל גופי היה עטוף בגבס - "ספייקה" - ממפתח הלב ועד לכפות הרגליים. הייתי עקוד ולכוד ללא יכולת לזוז. משקלי היה מאות ק"ג בתוך השריון העבה של הגבס. ההתעוררות לוותה באין ספור שאלות לציפי: מה אני עושה פה? למה אני פה? מה קרה ליואב? מה קרה למכונית? איך תרצה קיבלה את הבשורה?

 

ציפי נאלצה להיות גם בתפקיד המבשרת של הסיפור העצוב על תאונת הדרכים.

הדמעות זלגו מעיניי, כשחשבתי על תרצה של יואב ועל חנה ברוק, ששכלה באחת גם בעל וגם בן.

 

כעבור שבועיים, כאשר סבלנותי פקעה, באתי אל ציפי (היא באה אלי) בהצעה נחרצת:

"בית חולים נועד לאנשים חולים. אני אינני חולה. נכון שאני שבור, אבל אני לא חולה. אני רוצה לחזור הביתה, לנגבה. הרי מיכל, טל ואסנת הקטנה זקוקות לי, ואני - אתבטל במיטה?"

ציפי הייתה בטוחה שאני הוזה, ושאני "לא רציני", אך אני עמדתי בשלי; "אני רוצה הביתה. בית חולים איננו מקום לאנשים בריאים, גם אם עצמותיהם שבורות".

 

ציפי התעקשה שזה לא בר- ביצוע, ואני חולם בהקיץ. על כן, במוחי עלה רעיון:

ביקשתי ממנה לסגור את הוילונות סביב המיטה. התנשקנו והתברר לה כי "אני יכול"... זה היה עוד בטרם אובמה, אך הסלוגן של האמונה בכוחותיי פעל את פעולתו.

 

היא באה לקיבוץ, ואמרה: "אישי רוצה הביתה".

נגבה, שהייתה המומה ממותם של שלושת חבריה, לא חשבה פעמיים. גצק שטיין ופייטרק פסלסקי המסגרים הלחימו מיטה, שהייתה מסוגלת להחזיק משקל של כמה מאות קילוגרמים. המיטה הובאה לחדרנו הצנוע והקט, והכל היה מוכן לקראת הגעתי מירושלים.

 

אחרי כן ציפי באה אל הנהלת בית החולים ואמרה: "אני לוקחת את בעלי לנגבה. גם אם הוא שבור, הוא בריא. המסמר ב"פמור" - עצם הירך - לא יפריע לעצמות להתאחות כאן ב"הדסה" או שם, בנגבה"

 

אמרו לה: "גברת מינדל - השומעות אוזנייך מה שפיך מדבר? את יודעת איזו אחריות את לוקחת על עצמך? האם את מבינה איזה אתגר יעמוד בפני שניכם? אין לכם בבית שום מכשור רפואי, הוא זקוק להשגחה 24 שעות! אנחנו- לא מאשרים את יציאתו בשום אופן"

 

ציפי לא איבדה את העשתונות, ובשקט אופייני אמרה:

"אני מוכנה לחתום על כל מסמך שתיתנו לי - אני לוקחת אותו הביתה".

 

הרופאים הביטו בה בעיניים פעורות לרווחה, המומים מן האומץ או מן הטיפשות התמוהה, ו... נאלצו לאשר את העברתי.

האמבולנס הביא אותי לנגבה, הונחתי על המיטה החדשה והחלה תנופה של החלמה.

 

כל חברי הקיבוץ באו לפקוד את מיטתו של ה"ניצול", ואבנר ברזילי, רכז המשק, העניק לו שי - שעון חדש במקום זה שהתרסק. החדר המה, והפכתי לאייטם בחדשות הקיבוץ.

 

סוף כל סוף היום הגדול הגיע  - מורידים את הגבס המקולל.

עוד נסיעה לירושלים, עוד ביקור במחלקה אורטופדית, הגלדים של הגבס הנורא נחתכו והורמו.

 

לאחר שבועות של "ספייקה" השרירים דאבו, העצמות חרקו, הגידים התאבנו, אך המשקל היה ממני והלאה. ציפי הנאמנה לתפקידיה כחברה, כאישה, כמאהבת, כמטפלת וכמאזינה המשיכה לשאת בעול והחזירה אותי הביתה.

 

ערב אחד בא לבקרני הרס"ר מחיל האוויר שהציל אותי.

שמעתי את דבריו, אך לא זכרתי לרשום את שמו, את כתובתו, ואם רשימתי זו תביא לחידוש הקשר בין המציל לבין הניצול, אהיה המאושר באדם.

 

כעבור יום הגיעה רותי של אבנר הפיזיותרפיסטית, והחל שיקום אקטיבי.לאחר אימונים אינסופיים הרגשתי שאני יכול ללכת בעזרת קביים, אך לאחר שבוע ציפי הורידה את הקביים מהפרק, ואילצה אותי להלך בלעדיהם.

 

היעד הראשון אליו הגעתי היו המטעים. יובל שופט ונדב סיוון, ידידיי, הבינו את הצורך שלי לחזור לעבוד ולא עמדו מנגד, כאשר ביקשתי מהם לחזור אל הטרקטור ולהשקיית נשירים - מקצועי.

 

יום רדף יום והרגשתי שאני הולך ומתחזק.

 

בבקר אחד ראיתי אדם זר, שבוחן אותי, עוקב אחריי, ואינו מפסיק לצלם. שאלתיו:

"מדוע עשית את כל הדרך רק בשביל לצלם עובד במטעים, שאין לו שום ייחוד?".

תשובתו של הצלם הייתה:

 

"אני בטוח שיש לך ייחוד - אתה היחיד בארץ שמתעקש לחזור לעבודה! מאז שאני עובד עם חברת הביטוח לא ראיתי אדם, שמתעקש לחזור לעבודתו מהר ככל האפשר. הרי ברור לך, שככל שתחזור יותר מהר לעבודה, נגבה תקבל פיצוי קטן יותר?"

 

אמרתי: "אינני טרוד מכספי הפיצויים, שנגבה תקבל - אני עומד על דעתי לחזור לעצמי, וזאת דרכי להשתקם".

לימים נודע לי, כי הצילומים הוצגו בבית המשפט כהוכחה לכך, ש"כנראה שלא נפגעתי קשה, שכן אני כבר מצולם עובד על הטרקטור". תשובתו של הסנגור הייתה קצרה:

"ההיפך הוא הנכון - בשל העובדה שמרשי קיבל מכה קשה בראש, הוא לא מבין עד כמה קשה מצבו... רק אנשים נפגעי ראש, כמו מינדל, יכולים לזלזל בגובה הפיצויים, שעשויים להיפסק לזכותו. הצילום מוכיח, ששיקול הדעת של מרשי ומצבו הנפשי משובשים לחלוטין בשל התאונה".

 

לא הייתי טרוד בנושאים משפטיים. די היה לי בכך, שחזרתי להיות אבא לבנותיי, חבר, מדריך הגרעין הרוסי (שבימים ההם שהה בהכשרה בקיבוץ) ומנצח מקהלה.

 

החלום המשותף של יואב ושלי לשפר את הרמה התרבותית בנגבה התממש, ושיאו - שירת נעימותיי בחגיגות הארבעים, שנחגגו ביולי 79.

 

מי יידע אם "הלילות הלבנים" בהדסה לא הביאו את ציפי להכרה ביעודה - להיות אחות?

מאז 79 היא לא רק רעייתי כי אם גם... אחותי.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: