על 'יואב', חמיו ומימיו / מאיר מינדל


על "יואב", חמיו ומימיו

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"שמעתי טוב? אמרת לנו שהמים בבריכה העליונה מגיעים עד 39 מעלות חום? תגיד, אדוני המדריך, איפה התנורים הגדולים בהם אתם מחממים את המים?" כך שאלני סבא סקרן מקבוצת גמלאי עיריית ת"א כממתיק סוד.

איור מאת יעקב גוטרמן

"לא ידוע לי על שום תנורים" עניתי, "מישהו וודאי הטעה אותך".

 

"יא חביבי!" פנה אליי הגמלאי בחיוך סלחני ובפמיליאריות פלמ"חאית - "בנים גידלתי, לנכדים זכיתי, והנינים בדרך, ואתה מספר לי כי אין כאן תנורים?... והמים...? אתה מאמין שהם עולים מתוך האדמה כשהם כבר חמים?!"

 

"תאמין לי," עניתי לאדון, "כל מה שסיפרתי היום זוהי האמת לאמיתה, ואין בלתה. הרי פעם ידעת ש"רק בזכות ארבעת המסרשמיטים שלנו נעצרו המצרים ליד הגשר", ואילו ממני קיבלת ארבע (!) סיבות טובות מאוד להחלטתם לוותר על כיבוש תל-אביב ולעצור באשדוד.

 

פעם גם שמעת שחיילי "גבעתי" היו אלה שכבשו את עיראק סואידן? חמש פעמים הם ניסו, אך התהילה מגיעה לחיילי "חטיבה 8" של יצחק שדה, שהם הכובשים האמיתיים של ה"מפלצת".

 

"סבא" המשכתי, "אמנם אתה עשית היסטוריה, ואני רק מדבר עליה, אך כמו שחידשתי לך לאורך כל היום, אחדש לך גם על המרחצאות ב"חמי-יואב".

 

בינתיים האוטובוס הגיע לחדר האוכל בנגבה. נוסעיו היטיבו את ליבם בארוחה כשרה והרוו את צימאונם בקפה. הם השלימו את ה"צירקולציה" בשירותים ונינוחים הקשיבו ב"מרכז-ברזילי" לסיפורם הנדיר והחריג של "חמי-יואב".

 

הסיפור מתחיל בשנת 1947, השנה שבה חיפשה חברת הנפט העיראקית C.P.I נפט באזור חוליקאת. לשמחתה נמצא באזור נפט, אך לפני תחילת ההפקה המסחרית שלו החלו ענני מלחמה להתקדר בשמי האזור, והבאר נסתמה עד יעבור זעם.

השם "חוליקאת" עלה שוב, אך הפעם בהקשר עם מציאת הנפט שלנו. ביום 23 באוקטובר 1955 עם ישראל כולו היה שותף לשמחה ללא גבול - בחלץ פרץ הנוזל השחור!

 

"סוף כל סוף התגשם חלומה של מדינתנו הענייה, ונוכל לזקוף קומה בגאווה. גם לנו יש נפט! נהיה אימפריה כלכלית, נחסל את המעברות! כעיראק היינו ולאיראן דמינו!!" הדמיון - עבד אצל כולם שעות נוספות.

אט-אט התברר שכגודל החלום גם גודל שברו: החלומות פינו מקומם למציאות משמחת פחות - מאות-אלפי חביות של הנוזל היקר בוששו להגיע...

 

היחידות שסירבו להתעורר מן החלום, היו החברות "לפידות" ו"מחפשי-נפט", שמצאו את האוצר השחור. הן סמכו על דבריו של הגיאולוג הראשי ד"ר הרמן צ'ופ, שאמר כי "מדובר כנראה בשדה עשיר ביותר, שקוטרו כמה ק"מ, והנפט - באיכות טובה".

 

לא עברו ימים רבים, והמנהלים החליטו שייקדחו קידוחים נוספים. "אולי יתגלו גבולותיו העלומים של שדה הנפט", חשבו. כך נקדחו "נגבה 1"; "נגבה 2"; "נגבה 3" ועוד. הקודחים העלו חרס בניסיונותיהם. סליחה, טעות, לא חרס, כי אם מים חמים בריח ביצים סרוחות.

 

ההתפכחות הייתה קשה, ורק שניים ברכו את ברכת הנהנין - צמחי הכותנה בשדות נגבה ושדה-יואב, ועובדי הכותנה, שנהנו להשיל את בגדיהם ולקפץ סביב הברז בעודם לבושים בעורם בלבד.

ה"דולצ'ה ויטה" - החיים המתוקים, נקטעו באחת.

 

השלטון התחלף ו"איתני הטבע האנושי" גרמו לאזרחי ישראל להרגיש כמו עכברים במעבדה נוירו-כלכלית: בשנת 1984 זינקה האינפלציה לגבהים, חובות צנועים תפחו למיליונים, וקיבוץ שדה-יואב הגיע ל... פת לחם. לא היה כסף לשלם ל"תנובה" כדי לקנות חלב, הספקים הפסיקו כל קשר עם המטבח, וכאילו שלא די בכך - קבוצת משפחות, החרדות לגורלן ולגורל ילדיהן החליטה לעזוב את הקיבוץ ולהשאירו עם בעיותיו.

  

הייאוש פשה בכל, והכרסום בביטחון העצמי החל גם בקרב קבוצת המייסדים מקיני "השומר-הצעיר" מנתניה ומרמתיים. הכל נראה אבוד וחסר-סיכוי, ובשיחת הקיבוץ הוקם צוות "אד-הוק", שהחליט להציל את המצב ופנה לחברים בבקשה שיסעו להוריהם ויחזרו עם אלף שקל כל אחד כ"סיוע חירום". החברים נסעו לבית הוריהם וחזרו עם 15,000 ₪.

בתוך זמן קצר חיימון משדה-יואב חפר את הבריכות ומילאן במים שבאו מן המעמקים של "נגבה 1".

מכיוון שהמים החמים מגיעים עד עומק של 150 מ' מפני האדמה הותקנה משאבה, והמים החמים פרצו בששון.

 

השמועה עשתה לה כנפיים: "בשדה יואב מצאו מים, שמרפאים שיגרון, שעוזרים לגברים בלילה, שמורידים את ה"חלודה" מן המפרקים...", ועוד נסים וסגולות כהנה וכהנה.

ליד הברז עם שני צינורות "2, הועמד קרוואן ובתוך זמן קצר הכסף החל להיכנס לקופת הקיבוץ. הגזבר החל לחייך, גם הבנקים החלו לחייך, אך משום מה כשנודע הדבר בקיבוץ השכן, נגבה, נעו אמות הספים: איך השכנים, בשדה-יואב, מעיזים לקחת את המים מן הקידוח שלנו? מי נתן להם רשות לכך?!... יש לגנותם בכל פה! זאת הפרת-אמונים גסה!!! "אנחנו נראה להם!" זעקו החברים.

 

הוויכוחים לא פסקו, אך גם זרימת המים - לא פסקה.

 

ה"שלטונות" בנגבה לא חייכו כלל והוחלט "להראות להם", לקיבוץ השכן, ולבנות ממול את "חמי נגבה".

  

חיש נמצא משקיע, אותר המקום, והכל היה מוכן ל"תחרות בריאה" בין שני הקיבוצים, עד שלתמונה נכנס הבורר מן הקיבוץ הארצי מיכה רינות. טענתו, חדה מאוד: "השתגעתם?!! אתם רוצים שכל יישוב ישיג לו שותף והרווחים העתידיים ילכו לאותם השותפים החיצוניים?. נפלתם על הראש. תתאחדו!; תשתפו-פעולה; "תבלעו את האגו" ותפסיקו להתנהג כמו ילדים".

 

ואכן, כך היה, שני הקיבוצים התעשתו, חתמו על הסכם שיתוף הפעולה, חברת קיבוץ שדה-יואב, ורדה שטרן, נבחרה כמנכ"ל, והמבצע המשותף יצא לדרך.

 

השאלה הראשונה שהכל שאלו את עצמם - לכמה זמן יספיקו המים?; האמנם האקוויפר התת-קרקעי יספק מים מליחים להרבה זמן?. הגיאולוגים הרגיעו את החששות - יש מים למאה שנה לפחות.

 

צוות הבדיקה, המשותף לשני היישובים שכלל את דרורי למדן מנגבה ואת יעקב שופר משדה-יואב, המשיך לכתת את רגליו ממומחה למומחה. כך נמצאה הדרך אל פרופ' שבתאי דיקשטיין, שניהל באותם ימים את בית הספר לפרמקולוגיה בירושלים (וממציא פורה כיום). כיועץ רב מוניטין הוא בדק את המים, ואישר את הפוטנציאל הכימי והשיווקי המבורך. אחריו פנה הצוות למומחה לבלנאולוגיה ד"ר סימון טרכטנברג ממכון הלב ב"קפלן", שגם הוא עודד את הצוות.

 

הבדיקות נמשכו, אך העשייה לא פסקה לרגע.

 

כל שקל שנכנס לקופת האתר שימש להשקעות, לשיפורים ולהעמקת הקשר עם משפחת הלקוחות הנאמנים כל-כך. בכל שנה התווסף דבר מה חדש: הגג, הבריכות החדשות, הקפיטריה, והכל צמח "כמו בספרים".

 

ורדה שטרן הפיחה רוח אופטימית, גאוות-יחידה, וגיבשה צוות "מורעל" ומסור, שמנהליו היו על טהרת המין הנשי. אחת מן המנהלות, שנתגלתה כ"נשק סודי" של ממש הייתה הסמנכ"ל טל מינדל, מקיבוץ נגבה. על אף היותה רק סטודנטית צעירה, החליטה מינדל שהיא תגשים את חלום ה-ISO - תו תקן לאיכות, המקנה כרטיס כניסה בינלאומי ומהווה עדות לאיכות.

 

משפחת "חמי-יואב" לא ידעה את נפשה מרוב שמחה כשהפכה לפרויקט התיירותי הראשון בארץ שזכה ב- ISO (!!!). היין נשפך כמים, והאגו הקולקטיבי התנפח ללא גבול.

 

לפני כשלוש שנים הצוות נטל על עצמו יוזמה מקורית: לנצל את האתר לא רק ביום, אלא גם בלילה. הוחלט על "חמבליל" - חגיגות ריקודים בלילה, ומבלי להפריע לסביבה.

צוות ההפקה בראשותו של אמיתי מרמרלשטיין מנגבה, זיהה "נישה" שיווקית חדשה - בוגרי "פאב נגבה" ו"מטרוק" (הפאב בקיבוץ חצור), שבגרו ובנו משפחות, המבקשים להמשיך את היחד ולבלות "כמו פעם", אך במקום תרבותי ונטול עבריינים עבורם - ומחפשים מענה הולם. מעכשיו, בלילות של סופי השבוע מציפים מאות רבות של זוגות צעירים את "חמי-יואב", ורוקדים עד כלות הנשימה.

  

השוויון הקיבוצי מצא פן מקורי - הכל חוגגים בבגדי-ים. לא ניתן להבדיל בין מנהל לבין מזכירתו, בין טכנאי לבין עקרת-בית, בין המחנכת לבין חניכתה - הכל מתערבבים ומתערבלים בריקודים סוערים.

 

ואם לא בא לך לרקוד - את/ה הולכ/ת "לבדוק" את חנות המכר עם 14 מוצרי הקוסמטיקה הטבעית פרי פיתוח "חלאבין - חמי יואב", ואם לא מצאת דבר מה חדש - את/ה טובל/ת בבריכות....נמאס לך? קח את נערתך לטיול רומנטי סביב האגם, ספר לה על מצבת המחט המצרית (אובליסק, בלע"ז); על כיס פלוג'יה ועל האורות המנצנצים בתקוות הדרום - הקונגלומרט "אינטל", שיאיץ בתלמידי קריית-גת להשתכלל, וישאירם באזור אחר הלימודים והצבא. וזה עוד לא הכל, כי למסאז'ים בחדרי הטיפולים יש להקדיש מאמר נפרד... ושכחתי לספר על חמשת המלונות בים-המלח שחנכו קו למיכליות מים מחמי-יואב עד למלונותיהם.

 

דיברתי ודיברתי ללא הפסקה, ובאמצע לגימת מים, שוב הסבא לידי:

"מאיר, עוד לא סיפרת לכולם מדוע קוראים לכל האזור על-שם "יואב". אני אישית יודע, אבל רוצה שכולם יידעו".

 

"סבא" התרגשתי - "נגעת בנקודה מאוד מאוד רגישה בעבורי. סא"ל יצחק דובנו ("יואב") היה איש נגבה, קצין-הדרכה ב"הגנה" וחינך דורות של מפקדים בג'וערה. רצה הגורל, ובסתיו 1947, בסידור העבודה של צה"ל, לא נמצא עבורו שיבוץ קרבי. אם תוסיף לזה את היותו איש מפ"ם ולא מפא"י דווקא, יתברר לך מדוע הוא הוחזר לקיבוצו, נגבה, ללא כל תפקיד פיקודי-ארצי. בהיותו איש אשכולות ותיאורטיקן צבאי ידוע קיבל על עצמו להכין את נגבה למלחמה".

 

למחרת ביקורו של האלוף דוד מרכוס, ב-21 במאי בבוקר, הוא נהרג בהפצצה.

האבל על נפילתו של רע אמיתי היה כבד מאוד, והוחלט להנציחו. כך קרא שמעון אבידן למבצע "עשרת המכות" של פריצת הדרך לנגב - "מבצע יואב".

כך ב-9/11/48 החליט יצחק שדה, בתום כיבוש המצודה, להודיע בכנס קציני פלמ"ח האבלים על פירוק היחידה, כי שמה של עיראק סואידן יהיה מעתה "מצודת יואב", וכך הוקם ב-1955 קיבוץ שדה-יואב.

 

מי שנהרג בקרב יש לו סיכוי לזכות בחיי נצח, שכן שמו יונצח לא אחת, נכון?... אבל אם "מזלך לא שיחק לך" ונשארת בחיים, גידלת משפחה ותסיים את חייך בשיבה טובה, מי יזכור אותך 50 שנה לאחר מותך?... מעניין, לא...?

אז תחליט מה טוב יותר - למות בקרב (ולזכות בחיי נצח) או "לסיים פרק חיים במיטתך ולחזור אל העפר אשר ממנו באנו ואליו נשוב".

 

בביקור הבא נמשיך את הדיאלוג, ובינתיים תענה לעצמך מי משניהם הוא בר-המזל. תחשוב על זה.

 

היה כיף להדריך אתכם, סבא. ולהתראות בקרוב שוב".

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: