תותחי נברון / מאיר מינדל

|

תותחי נברון

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

רגע אחרי לידתו הרשמית של חיל הים, צה"ל (גד' 54 של חט' גבעתי) החליט להפתיע את המצרים בפשיטה הראשונה של כוחות הנחתים מן הים. 

איור מאת יעקב גוטרמן

עצם העובדה, שהסיפור קבור אי-שם בארכיונים ולא זכה ליחסי ציבור משופרים מעיד ש... אין סיבה להתגאות במבצע הזה. יורשה לי להביע דעה שונה - לדעתי, יש סיבה טובה לגאווה, ולמטה הגדוד וללוחמיו מגיע שאפו. ובכן, הסיפור יוצא לדרך, וחובבי תעלומות תש"ח מוזמנים להצטרף.

 

היינו קבוצה של ילדי "עליית הנוער" ממזרח אירופה - סקרנים, תאבי דעת וּבולעי ספרים. בתור שכאלו העדפנו אותיות (סמלים) על פני תמונות...

 

אמנם, בשנות השישים, בקיבוץ, אחת לשבוע, על הדשא הגדול שליד חדר אוכל היו מקרינים סרט - ולפעמים גם הייתה התאמה בין התרגום לבין העלילה - אך עבורנו הספרים היו ונשארו ידידנו הטובים ביותר, ולא התמונות שתמיד קלות יותר לעיכול ולהבנה.

 

(הרי למדנו, כי "אי-שם מעבר לאוקיאנוסים המעמד השליט המציא כעין קופסאות מטמטמות, שיש בכוחן להפנט ולשתק בדרך מסתורית את כל הצופים בהן, ובכך למנוע מן הפרולטריון לעמוד על מצבו האמיתי ולהתמרד נגד הקאפיטליסטים העושקים"... על כן, מה הפלא שכאשר המכשיר השטני הגיע לארץ כינינו אותו בחיוך מתנשא "תל- אביזיה"...). 

 

כן, בגאווה ובשקיקה בלענו ספר אחר ספר והם - נתנו דרור לדמיוננו; הצטרפנו ללוחמיו של רובין הוד, שלחם למען דלת העם (הובארד פייל), עפנו "חמישה שבועות בכדור פורח" (ג'ול וורן), צללנו בצוללת מופלאה "20.000 מייל מתחת לפני המים" עם קאפיטן נמו, ובפריסקופ עקבנו אחר "מפרש בודד מלבין באופק" (ולנטין קאטייב).

 

אך ספר אחד, שריתק אותנו במיוחד זכור לי - "תותחי נברון" - The guns of Nevron של אליסטר מקלין. עלילת הספר נולדה במוחו של א.מקלין [סופר סקוטי ששירת בצי הבריטי. חיבר את "הסיירת יוליסס" (1955), הים הבודד (1985) ועוד].

 

ב-1956, ומקץ שנה הסיפור היה לספר ולסרט. הוא נרקח מחומרים, שעמם פשוט אי-אפשר להקדיח תבשיל: נוסטאלגיה, פטריוטיזם, עלילת גבורה סוחפת, דיכוטומיה בין הטובים לבין הרעים והסוף הטוב והנשאף.

 

השמועה פשטה חיש: היום "תותחי נברון" יגיעו לקיבוץ נגבה, והסרט יוקרן על הדשא הגדול של חדר אוכל. הגיע הערב, וּמתחילה "הנדידה הגדולה" - מכל קצות הקיבוץ מדדות המשפחות, ובידיהם כסאות מתקפלים, מחצלות, שמיכות, כריות וגרעינים, "שלא ישעמם בפה"... איזו שמחה; גרגורי פק, דייויד ניבן ואנטוני קווין ביחד באים לבקרנו...!!!

 

השנה - 1943. הזירה - הים האגאי. סרט המתח מתחיל בניסיון לחלץ מהאי (הדמיוני, מ.מ.) קרוס ((Keros יחידה בת 2000 חיילים בריטיים נצורים.

 

הצי הבריטי לא מעז לבצע את המשימה בשל שני תותחי חוף גרמניים, המוצבים באי (דמיוני, מ.מ.) נברון. התותחים האימתניים חבויים במערה בתוך צוק בגובה 120 מטר וסמויים מעין התצפיתנים של חיל האוויר המלכותי. הגרמנים עומדים לפתוח בהרג מסיבי של המגינים הנצורים באי. רק מבצע קומנדו נועז יצליח לשתק את התותחים ויאפשר את חילוץ של הכוח דרך הים, הכוח, שנידון להרג ולשביה.

 

היריעה קצרה מלספר את הסיפור כולו, ואנו, בתמימותנו רצנו למחרת לגלובוסים ולאטלסים כדי לגלות את המיקום של האיים הלגנדריים. לימים נודע לנו, כי מקלין המציא את הסיפור במוחו הקודח ו"מיקם" אותו בכישרונו בים האגאי.

 

בדמיונו של ילד בגיל העשרה לא עלתה המחשבה ש-50 שנה לאחר מכן, אזדקק כהיסטוריון חובב לסיפור תותחי נברון המצריים של קרבות תש"ח, שאירעו בקרבת מקום גיאוגרפית לקיבוץ נגבה בו אני חבר עד היום.

 

עד כאן הזיכרון, ומכאן - המציאות:

 

הסיפור שלנו - שהיה עד עתה פרשיה עלומה ממלחמת השחרור - ייסוב על סוללת תותחי שדה בריטיים, 25 ליטראות, שירו אל ישובי הדרום ביום ובלילה ואף פגעו.

 

ב-11/10/48, בפקודת המבצע החטיבתית הוטל על גד' 54 של חט' גבעתי לחסל את סוללת התותחים המצרית. הסוללה מוקמה בחורבות ניצנים, והדרך היבשתית אליה הובילה מבית דראס, כחמישה ק"מ לערך. צ'רה [צבי צור] המג"ד (לימים, רמטכ"ל 1961-3) החליט להפתיע את המצרים ב"פשיטת מרינס" - נחיתה מן הים.

 

מטרת הפעולה הנועזת והחריגה לזמנה הייתה למנוע מן המצרים את ההפגזות על קיבוץ נגבה, ועל המושבים כפר ורבורג ובאר טוביה, וכן לנטרל את התגובה הארטילרית בעת כיבוש גבעה 113 (גבעת "ארנון") ומוצבי הצומת (כיום צומת "גבעתי" על כביש 35).

 

הכוח הארטילרי המצרי כלל שתי סוללות (שמונה תותחים), והמשימה הייתה להשמיד את ארבעת התותחים שירו מניצנים. ארבעת התותחים האחרים ירו מאזור כפר סילבר והיו מעבר להישג ידו של הגדוד. נבחרו חמישה עשר מתנדבים. המג"ד הטיל את הפיקוד על מוסה אשד (וסרמן).

 

מספר מוסה: "כשלמדתי את התכנית התברר לי, כי חמישה עשר איש לא יספיקו וביקשתי להגדיל את המצבה בעוד תשעה חיילים. צ'רה הסכים עמי. החיילים צוידו בנוסף לנשק האישי (רובים ורימונים) במיטב הנשק מן הארסנל הגדודי: עשרה "טומיגנים"[i], שלשה מקלעי "ברן"[ii] ופיאט[iii] אחד.

 

ב-16/10/48 היה עלינו להגיע ליפו, לעלות על הספינה ב-18:30, לנחות ב-21:30 צפונית לוואדי איבטח, לנוע בחולות ולהגיע לשטח ההערכות ב-00:30. בשעה 01:00 לפגוע בתותחים, לסגת לחוף ולחזור ליפו בשעה 05:30.

 

קיבלנו הסבר מן הקמ"ן לייזר רייז על הפריסה האפשרית של התותחים, והוחלט להטמין את חומר הנפץ בתוך הקנים כדי לרסקם.

 

הגענו לנמל יפו וגילינו תקלה ראשונה, אך לא האחרונה ב"ליל התקלות"...

 

כנראה, שחיל הים לא עודכן, כי מספר הפושטים גדל, והספינה שהוכנה לחמישה עשר, לא התאימה לעשרים וחמישה.

 

עד שנמצאה נחתת אחרת והורכב צוות מלחים - שלא התנסה מעולם בהפעלת דלת החרטום בנחיתה - עברו עוד שעתיים. ב-00:45 הרמנו כוסית "לחיים" ויצאנו בספינה, כשמאחורינו נגררת הנחתת ועוד סירת משוטים תמימה למראה (מי חשב, שדווקא זו הקטנה תציל את חיינו...).

 

הים החל לרגוש, ובתוך זמן קצר החלה פעולה דומה אצל בני המעיים: כוסיות היין, ארוחת ערב, העופות מן הקומזיץ של אתמול, מצאו את דרכם אל גלי הים. הגלים "נהנו" מן התערובת הקולינרית, אך אנו - הקאנו את נשמותינו. כאילו לא די בכך, קינאנו במלחים, שהיו אצים רצים בינינו כאילו כלום. נסו נא לדמיין - הספינה מתנדנדת, אנו רטובים, עייפים, סחוטים, והם - לא מרגישים בחילה כלשהי. זהו, סופסוף הגענו אל מול חוף הנחיתה. גלשנו מספינת האם אל הנחתת המתנדנדת בגלים מעלה - מטה.

 

תנועת הנחתת אל החוף החלה. מולנו ניצבו ארבעת התותחים[iv], שפתחו בהפגזה, והקנים יורקים להבות אש מבהיקות האחת אחר השנייה. הפגזים נורים צפון מזרחה, ואנו תוהים - מי סופג את האש? רצינו כבר להגיע לחוף, להימנע מטלטולי הים ולהסתער על התותחים.

 

לפתע, כשלוש מאות מטר מן החוף, השתתק מנוע הנחתת וגווע.

 

מספר הלוחם יעקב כפרי: "המכונאי של הנחתת דיווח, כי יש קלקול במנוע. היה ברור לכל, כי אי אפשר להגיע לחוף וגם לא ניתן לחזור ליפו (עוד מעט אור השחר יעלה, התותחנים המצריים יבחינו בנו, יסובבו את קני התותחים ויתחילו במטווח ברווזים עלינו). רק המחשבה למות כשפיך מטונף בקיא מחליא העבירה אותנו על דעתנו".

 

מוסה אשד פקד על האלחוטאי: "התקשר אל המטה". אף כי פיו של האלחוטאי היה מלא בקיא, הוא הצליח לדווח לאגף המבצעים על המתרחש. גם הקמ"ן אמציה רייז, שהצטרף לפעולה כמשקיף, דווח על המתרחש למפקדים שבעורף.

 

לפתע מיידע האלחוטאי: "יש אישור לביטול המשימה, חוזרים ליפו".

 

מיד לאחר מכן מתקרבת אלינו ספינת משוטים קטנה, שנגררה כל העת ע"י ספינת המשמר.

"קיבלנו פקודה לסחוב אתכם בחזרה", אמרו לנו החותרים בסירה.

"מה?!? אתם? אתם תסחבו אותנו עם סירת המשוטים שלכם?" תמהנו.

"חכו ותראו"- השיבו החברה מן הסירה, זרקו אלינו חבל ובעקבותיו עלו על הנחתת. קשרו את החבל היכן שקשרוהו וקפצו אל סירתם המתרחקת מאיתנו, כשחבל ארוך משתלשל מן הנחתת וקשור אליה.

חלפו דקות בודדות, שנראו לנו כמו שעות. לפתע - משיכה חזקה מפילה אותנו על רצפת הנחתת. הרגשנו כי אנו נגררים לכיוון הים.

 

היחידה שבה לבסיסה, ובפיה הטעם המלוח של הכישלון.

 

כך נמנע מ"יחידת מרינס" של גד' 54 לנחות מן הים, למחוץ את "תותחי נברון" המצריים ולהקל בכך על מבצעי חט' גבעתי ועל ישובי הדרום.

 

ככל הידוע לי זאת, בעצם, הייתה פעולת נחיתה ראשונה של צ.ה.ל. מיום היוולדו (31/5/48).

 

מעבר לברכות על התעוזה לגד' 54 מגיעות מלים טובות נוספת: נזכור כי -

ולסיום - מלה אישית. החיים - מלאי הפתעות;

אילו היו אומרים לי לפני 50 שנה, שהתותחים, שנחרתו בזיכרוני בליל קיץ של שנות ה-60 בנגבה, יצופו כפרשייה עלומה מתש"ח, הייתי מבטל את הדברים בנפיחת יד. וכך, "תותחי נברון" של א.מקלין, גריגורי פק, דויד נייבן ואנטוני קוין, שירו על הדשא של נגבה בשנות ה-60 - ונחרתו בזיכרונות הילדות שלי - צפו ועלו 50 שנה מאוחר יותר כפרשיה עלומה בתש"ח, שארעה עשרות קילומטרים בסמוך לקיבוץ נגבה.

 

 



[i] טומיגן - כינוי לתת- מקלע "תומפסון"("טומי"- כינו חיבה לחייל בריטי, גן- רובה). קליבר-0.45 אינטש, משקל -4.1 ק"ג בלי מחסנית,מחסנית- 20 או 50 כדור. טווח- 100 מטר.

[ii] ברן - מקלע קל, צ'כיה. נקרא ע"ש העיר ברנו, בה יוצר. קוטר:0.303 אינטש, מחסנית- 30 כדור, טווח- עד 800 מטר, משקל- 10.5 ק"ג.

[iii] פיאט - מטול נגד טנקים בריטי. 14.5 ק"ג, טווח פגיעה- כ-70 מ'.

[iv] תותחי עשרים וחמש ליטראות - תותח שדה בריטי.(קוטר- 87.6 מ"מ). טווח מרבי 12 ק"מ. היה בשימוש הצבא המצרי והירדני.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: