תומר - סיפור, אגדה, מי יידע? / מאיר מינדל

 

תומר - סיפור, אגדה, מי יידע?

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פעם האגדות היו מתחילות ב"היה היה...". היום הן מתחילות ב"צלצול טלפון שגרתי..."

איור מאת יעקב גוטרמן

כך גם מתחילה האגדה שלנו, שבה שזורים תומר קידר ז"ל, הוריו- חגית ויואב, יהודה שגב (אלוף מיל.), נורית גנני, חבורת מנהלים וכותב שורות אלו.

 

"מאיר, אני נורית מ"איגוד התעשייה הקיבוצית". זוכרת את הסיור איתך מלפני שנים. אנו נפרדים משגב, ונתבקשתי להביא לו הצעה לטיול פרידה, שיש בו ביקור ההנהלה במפעל מצליח בדרום וביקור במוזיאון מורשת. כתוב לי במייל חוזר על האפשרויות באזור נגבה."

 

עדין לא העליתי על הדעת, שהפניה התמימה של נורית תסתיים במרוץ מטורף של נמלים בפאתי העורף שלי, ובעיניי המתלחלחות מאחורי משקפי השמש...

 

הואיל, ובתיירות אין "מחר" ואין "עוד מעט" תשובתי המיידית הייתה: מאחר, שהמנהלים הם מלחי הארץ ו"מלכיה", הם יודעים היטב את ה"אוטוסטרדה" המדושדשת של ההיסטוריה. על כן "לא אשחית זמן" על הטנק המצרי, שלעולם לא נלחם בנגבה, על אנדרטת המגינים או על הוכחת הבעלות על הקרקע עם התלם הראשון של הטרקטור הראשון...

 

כמו בשני טיולי הגמלאים הצעירים של מועצה אזורית "יואב", נסייר אנו ב"באנקט" של ההיסטוריה, נעבור ב"דרכים הצדדיות" של תש"ח - סיפורי מתח אודות מקומות לא מטוילים ולא מתוירים:

1) גשר פאריג'ר - שבו מארב של חט' גבעתי כמעט וחיסל 114 ילדים והורים, שפונו ללא תיאום עם הגדוד במבצע "תינוק".

2) עיבדיס - משלט מקולל, שנכבש ע"י יוסקה ג'בין מגד' 53- במבצע "אנ-פר".

3) גבעה 113 או בשמה הנוכחי - "גבעת ארנון", שכיבושה בישר על הפריצה לנגב. בקרב

זה נמחה אות הקלון, שנצרב על מצחיהם של חיילי גד' 51 שכשלו בהגנת גבעה 69".

4) הצלתה של נגבה ע"י דב גולדשטיין - קצין הקשר החטיבתי - ששמע באקראי בקשר ש"חיות הנגבה יורדים דרומה," והזעיק את המח"ט. אבידן פנה למפקדם - ישראל כרמי מחיפה - וארבעה ג'יפים הצילו את נגבה ב- 2/6/48. הם נעמדו בפאה הדרומית של גבעה 105 (היום "גבעת תום ותומר") ושפכו אש משמונת המק"בים על כוחות החי"ר המצריים המופתעים מן האגף.

 

"תודה, מאיר אביא את דבריך לשגב, והוא יחליט". - הגיבה נורית.

 

בינתיים עשיתי שיעורי בית; רגליי נשאוני אל איתן אריאלי - איש שריון ידוע עם קבלות מוכחות. "איתן, מיהו שגב מ"איגוד התעשייה הקיבוצית?"

 

לאחר יומיים תשובתו לא בוששה - "זהו יהודה שגב, איש צבא שהשתחרר בדרגת אלוף אחרי מספר תפקידי מפתח. הוא לא "באיגוד התעשייה הקיבוצית", כי אם משמש כיו"ר התאחדות התעשיינים".

 

"שגב, שגב - השם מוכר לי. מאיזו מגירה אשלוף את השגב הזה? איך לדלותו ואיך לשלותו ממעמקיי?" אט אט מתגלף שמו ומבצבץ אליי מתוך קורי השכחה: 

"לפני כ-10 שנים יואב, האבא של תומר ז"ל, הזכיר אחד בשם שגב - קצין גבוה באכ"א. תומר פילס את דרכו אליו כדי לשכנעו לגייס את כל הי"גימלים של גרעין "תומר" בדבוקה אחת, בניגוד לכללי הגיוס הנהוגים בצה"ל. האם זה אותו שגב? מי יידע?"

 

הימים רצים, ומגיע האישור מנורית. המועד המיוחל מגיע, ואני סקרן לדעת מיהו שגב.

לאחר הכרות החבורה עם המגדל המנוקב, עם הרובה של מישקה איל- סמ"פ פל' א', שתגברה אותנו לאחר מותו של איצק "יואב", עם קובה וילן, שהרים אותנו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מבשרת לי נורית, שאנו נוסעים ל"גבעת תום ותומר".

 

מפלס ההתרגשות עולה, ואני מצטרף אל יהודה שגב - אורח הכבוד. עד לגבעה מתבהרת לי התעלומה - אכן בין יהודה שגב לתומר קידר הייתה פגישה טעונה כאשר יהודה שגב ניהל את אגף כח אדם בצה"ל, ותומר, שלא חשש לעמוד על דעתו, בא לשכנעו לפעול בניגוד לחוקי הגיוס של צה"ל...

 

מגיעים לגבעה, חולפים על פני עמוד הזיכרון, מתיישבים בצל עצי האלה, שניטעו על ידי יואב ובנו תומר, וסיפור האגדה, שחובר ע"י המשפחה מתחיל לקלוח -

 

בסתיו של שנת 1934מפליגה ספינת הנוסעים היוונית "וולוס ב'" אל חופי פלסטינה, כשעל סיפונה 350 חלוצים ממזרח אירופה, שרצו לעלות לארץ ישראל. במשך כ-70 יום הם משוטטים בים ומנסים להגיע לחופי הארץ. באחד הניסיונות הורדו בהצלחה חמישים חלוצים מבלי להיתפס, אך אור הזרקורים של ספינות המשמר הבריטיות, שהופיעו משום מקום, מבריח את הספינה אל לב הים. המזון, המים והתרופות אוזלים, והאנשים הרעבים והממורמרים הולכים ונחלשים. "וולוס ב' " חזרה לנמלי הים השחור, פרקה את מטענה החי והחלוצים שבו למשפחותיהם. ביניהם היו גם החלוץ מאיר צ'יז'יק מהעיר לוצק והחלוץ יהודה סיבר מהעיר בריסק שבפולין. האם הכירו איש את רעהו באנייה? מי יידע? אך הגורל המתעתע יפגישם שוב.

 

בשעה שפרצה מלחמת השחרור החלוץ מאיר צ'יז'יק מלוצק, אב לשלושה ילדים, שימש כשומר שדות בקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל. קול קרא לו להוביל משאיות מזון לירושלים הנצורה דרך באב אל ואד (שער הגיא), והוא הלך.

 

ממש באותו זמן היה החלוץ יהודה סיבר מבריסק, איש מטעים ואב לשני ילדים, מפקד עמדה מספר 8 בקיבוץ נגבה.

 

נגבה של אותם הימים הייתה קיבוץ קטן ובו כ-140 תושבים ולהם כ-90 ילדים. לפני שהטנקים של הצבא המצרי תקפו את הישוב, הגיעו בלילה משוריין ושני אוטובוסים ופינו את הילדים. בין הילדים הייתה ילדה קטנה ומפוחדת, חגית - בתו הבכורה של אותו חלוץ מבריסק, מפקד עמדה מספר 8.

 

הצבא המצרי צר על נגבה שישה חודשים ותקף אותה בחיל-רגלים, במקלעים ומרגמות, בנושאי-נשק, בטנקים ובמטוסים. הקיבוץ נהרס כליל.

 

עמדה מספר 8 נפגעה ישירות מפגז טנק, מפקדה נפצע קשה, אך חבריו המשיכו להילחם מתוך תעלות הקשר. רוח החלוצים בנגבה הייתה עקשנית וזועפת ללא פשרות: לא נסוגים, לא נכנעים, אנחנו - ארץ ישראל, ומכאן אין לאן לסגת.

 

כעבור כ-20 שנה, בשנת 1967, לוחם יואב - בנו של צ'יז'יק מבית אלפא על ג'יפ בעיר שכם. באותה עת ממש לוחם נדב - בנו של סיבר מנגבה על טנק ברמת הגולן.

 

בשנת 1970 נפגשו יואב - בכור בניו של צ'יז'יק עם חגית - הבכורה לבית סיבר ונולדים להם בנות ובן. בן זקונים. הוא יפה ומוכשר בציור, בכתיבה, במתמטיקה, ביחסי אנוש ומלא שמחת חיים, כפי שרק בן זקונים יכול להיות, וקוראים לו תומר.

 

בבוא יומו להתגייס, הוא מתנדב להיות לוחם ביחידת ההנדסה של הנח"ל.

 

כך אירע, שחמישים שנה אחרי שאימו חגית, הילדה בת השש, פונתה במכונית משוריינת בלילה חשוך מביתה בנגבה, עומד תומר בנה על הר גבוה בלבנון, רובה בידו והוא מתגעגע הביתה.

כך קרה, ששבעים שנה לאחר שהחלוצים מאיר ויהודה עולים לארץ ומקימים קיבוצים, חוזר נכדם תומר מחופשה וטס במסוק צבאי אל עמדתו הנמצאת על הר גבוה בארץ זרה...

טיסה ממנה לא חזר עוד.

 

החבורה המהורהרת ישבה דמומה וקשובה.

"ועכשיו - אמרתי - ברצוני לגלות לכם משהו על אחד מאיתנו - יהודה שגב."

 

המאזינים המופתעים כרו אוזן ונדרכו. המשכתי בדבריי בטון של מספר סיפורים שבע ימים היושב ליד מדורת השבט ומספר אגדה;

 

"היודעים אתם היכן זה לוצק ובריסק? כן, זה בפולין. מה מאפיין את היהודים מפולין?

 

הם, ברובם, אנשים קשים, קשים לעצמם וקשים לסביבתם. ידועים הם בעיקשות, בקשיחות, באיתנות ובתעצומות נפש. קשה לחיות איתם ועם צאצאיהם, אך אם מתרגשת חלילה מצוקה - מוטב שתהיו בצדם ולא נגדם. זאת גם הנחילו יהודה ומאיר לדורות הבאים".

 

"עתה, כאשר ברור לנו מוצאו של אילן היוחסין - אספר לכם על יהודה, היושב עמנו. אך בטרם אגלה לכם ולו את התעלומה נבקשו לספר לנו קצת על עברו. מי אתה, יודקה?"

 

שגב, המופתע מן התפנית הפתאומית בעלילה, מתעשת ומתמצת: "נולדתי ב-1951, זכיתי לנעורים ולחינוך בקיבוצי - הסוללים, התגייסתי לצנחנים והייתי שליש בגדוד, בחטיבה ובאוגדה. לחמתי ביום כיפור וב"שלום הגליל", אך הרלבנטיות לסיפור שלך מתייחסת לשנים 1996-8, בהן הייתי מנהל כח אדם באכ"א.

 

בוקר אחד מתייצב לפניי נער ומשאלה בפיו: "שמי תומר קידר ואני מנגבה. אני י"ג, מייצג קבוצה של י"גימלים מכל הארץ, ואני מבקש להעלות בפניך רעיון לא כל כך מקובל אך בעל פוטנציאל חיובי לכל; מאחר, שאנו עומדים בפני גיוס לצה"ל, אנו מבקשים להתגייס כחבורה אחת, כדבוקה אחת, כפלוגה אחת".

 

"נדהמתי, מה?! איש צעיר- אתה מבין על מה אתה מדבר?? אתה רוצה שצה''ל ישנה את מדיניות הגיוס, רק בגלל שתומר וחבורתו מבקשים לשרת יחד בפלוגה אחת?? השומעות אוזניך מה שפיך מדבר?

 

סירובי המוחלט לא הפתיע את תומר, ובחיוך ממיס קרחונים וכובש לבבות הוא - אזרח, נער עול ימים - לא נעלב, לא משתבלל אלא ממשיך בשכנוע:  

"אתה קצין מנוסה, וראית כבר הכול, ודווקא משום כך תוכל לעמוד על יתרונותיו של הרעיון-זהו מצב קלאסי של WIN-WIN SITUATION:

*נהיה פלוגה מצטיינת, כי כולנו מבקשים להשיב למדינה את מה שהשקיעה בנו עד כה.

* נעזור איש לרעהו במצבי מצוקה, כי הסולידריות שלנו לא תיתן לאיש מאיתנו למעוד.

* תהיה בנו גאוות יחידה, כי נרצה להוכיח לעצמנו ולמפקדינו, שאנו הפלוגה המצטיינת ביותר בצה"ל.

*כולנו נשאף להגיע לקורס קצינים, כי יש בנו מוטיבציה אדירה.

 

והעיקר - אם תיקח ענף ותשבר אותו - הוא יישבר. אם תיקח שני ענפים - ותשבור אותם הם יישברו, אך אם תיקח חמישה ענפים או עשרה ענפים או עשרים - האם תשבור אותם בנקל? לא ולא, וכך, השירות הצבאי, שאיננו תקופה קלה לאיש, גם לא ישבור אותנו..."

 

"נדהמתי משטף דיבורו של הנער ומן ההיגיון הבריא של דבריו." המשיך יודק'ה שגב.

 

"למרות הלו"ז הצפוף שלי הארכנו בדברים, והחלטתי לחתוך: אינני מקבל את דבריך, אינני מסכים ואינני יכול לשנות את מדיניות הגיוס של צהל, אך באופן חד-פעמי, באופן יוצא מן הכלל, אני מוכן לשנות את האות הכתובה ולא אתקע מקלות בגלגלי החבורה.

 

אך תנאי אחד לי - לא אני אתור ואמצא עבורך את היחידה, שתהיה מוכנה לקבל אתכם כדבוקה אחת. אם אתה לא תמצא אותה - כולכם מתגייסים כ מ ק ו ב ל".

 

חבורת המנהלים שתקה ואני הוספתי לספר את האגדה - 

"תומר העקשן המשיך לכתת את רגליו, ומצא שבנח"ל מוכנים להרים את הכפפה. החבורה גויסה לפלוגת חיל ההנדסה של הנח"ל בכפיפה אחת. ב-4/2/97 תומר וחבריו עלו על המסוקים אך לא ירדו מהם במוצבים בלבנון...

 

בואו איתי אל שביל הזיכרון, ונקרא בשמותיהם של שבעים ושלשת החללים מאסון התנגשות המסוקים מעל שער ישוב.

 

ואם שאלתם "מיהו תום?"- אאיר את עיניכם; מדובר בתום כיתאין, חניך קיבוץ שובל, חברו של תומר. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

 

המפגש המרגש הסתיים, החבורה המשיכה בדרכה, ולא תיארה לעצמה שמפגש מורשת עשוי להפוך לנדבך נוסף באגדת תומר קידר.מי יידע?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: