פעולת התגמול הראשונה / מאיר מינדל

פעולת התגמול הראשונה

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בדצמבר 1947, בעקבות רצח והתעללות בגופותיהם של משה ילוביץ וארנסט יעקב-מילר מנגבה, ולאחר נפילתו של חבר הקיבוץ משה ליטבק, שיצא לחפשם, הוחלט ב"הגנה" על ביצוע פעולות התגמול הראשונה (כנגד הכפר כרתייה).

איור מאת יעקב גוטרמן

בשבת, 6.12.47, קיבל בוז'יק הוניג, האלחוטאי של נגבה, מברק מקיבוץ גת.

תוכנו היה קצר: "נשארנו ללא רכב. נודה אם תעזרו בעניין". בנגבה הוחלט לעזור לשכנים.

 

סיפר קובה וילן בספרו "בדרך אל נגבה": "היו לנו שתי משאיות, והחלטנו להעביר אחת לגת. שלחנו את שתי המשאיות על- מנת שאחת תחזור הביתה ותביא חזרה את הנהג, שהוביל את המשאית המושאלת. לנהגים ניתן לקחת בכל תא מלווה. אחד המלווים היה משה ילוביץ' מחברת הנוער והשני - ארנסט יעקב מילר מהגרעין הצ'יליאני.

 

בשובם מגת התיישבו שני הנהגים בתא, והמלווים התמקמו בארגז המטען הפתוח של המשאית. ליד הכפר כרתייה (כיום הכניסה לחבל לכיש, בצומת נהורה) חסמו הערבים את הכביש, החלו ליידות אבנים ולהתקרב אל המשאית, שנאלצה להאט לפני המחסום.

 

לפתע זינק סכינאי, נעמד על המדרגה שליד הדלת ונעץ את השברייה במרפקו של הנהג. כאבי התופת, שחש חיים, לא ערפלו את הכרתו, ובתמרון קשה, תוך נסיעה בשולי הכביש, על גבול ההתהפכות ממש, הצליח ליישר את המשאית ולדהור אל מקום מפלט, משטרת עירק- סואידן על- מנת לדווח טלפונית לנגבה ש"ייצאו מהר לקראת הנמלטים".

 

בנוסף לשני הנהגים, נמצאו בארגז המשאית שלושה מלווים - יוחנן שוסטר, יעקב מילר ומשה ילוביץ' (שלושתם לא צוידו בנשק, שהיה בלתי לגאלי, אך תרמו בנוכחותם לביטחונם של הנהגים). בשנייה שהמשאית נטתה לצידה, שניים מן הצעירים קפצו מתוכה. יוחנן בחר להישאר שרוע על רצפת הארגז וחייו ניצלו. גורלם של ארנסט ומשה לא שפר עליהם - הם נתפסו ונרצחו תוך התעללות בגופותיהם.

 

חיים הנהג נכנס במהירות אל חצר המשטרה, רץ עם ה"שברייה" נעוצה במרפקו אל היומנאי כדי להזעיק את "כוחותינו", אך התורן - השוטר הערבי מנע זאת ממנו. הוא חזר אל ההגה והגיע לנגבה.

 

מוסיף יואל איגלינסקי: "כאשר המשאית חזרה והביאה את בשורת האסון נסע יצחק דובנו (מפקד נגבה), שנודע בכינויו "יואב", עם חבורת מלווים למשטרה, להידבר עם המפקד התורן ולבקש עזרה באיתור הצעירים ובהצלתם. התשובה שקיבל הייתה מנומסת אך פסקנית: "הנסיעה אל הכפרים הערביים היא בחזקת סכנה. אין כל אפשרות לעזור לכם". דובנו חזר במפח נפש והחל לארגן כוח לחילוץ לאיתור הנעדרים. תכניתו הייתה לחסוך זמן יקר ולשנע את הכיתה ברכב.

 

הארבעה שנבחרו לסיור רגלי - היו משה ליטבק, משה אונטרמן, דוד זלשינסקי ויואל איגלינסקי, (שזוכר עד היום את בכיו קורע הלב של בנו דני, שניסה למנוע מאביו ללכת לשדות, לחושך). על החוליה פיקד דובנו וניווט אותה משה ליטבק, שעבד בשדות והכיר את השטח היטב. כוח החילוץ יצא במכונית, שעצרה במחצית הדרך בין כרטייה לבין בית עפה. הכיתה נחלקה לשתיים - חלק שמרו על המכונית וחלק יצאו ברגל.

 

המחפשים קיוו, שהשניים מצאו מסתור באחד הערוצים. החוליה נעה מזרחה לכיוון בית-עפה וחבריה קראו בקולי קולות בשמותיהם של הנעדרים, אך לשווא. דובנו הובילם אל הרחוב הראשי של הכפר.

 

הערבים, שראו רק חמישה יהודים (!) מזוינים נעים בגלוי וקוראים בקול רם בשמותיהם של הצעירים, לא נשארו אדישים... כאשר הכוח יצא את פאתי הכפר ועלה על תלולית, חש דובנו בסכנה והשכיב את חייליו. ברגע זה, מטווח עשרה מטרים נפתחה לעברם אש. ממכת האש הראשונה נפגע משה ליטבק. דובנו פקד על זלשינסקי להטיל שני רימונים. הערבים, שנדהמו ממהירות התגובה ומהתעשתות הכוח, נסוגו. דובנו העמיס את הפצוע על גבו והתחיל בנסיגה בשדות החרושים תוך פילוס נתיב דרך גדרות הצבר, שסימנו את החלקות. נפתחה אש גם מכיוון בית עפה והחוליה החלה לסגת הישר לנגבה. תוך כדי חילופי נשיאת הפצוע התברר, כי משה נפח את נשמתו. הלוחמים השאירו את גופתו ומיהרו לקיבוץ לבשר לשושנה ליטבק על אסונה הפרטי והקולקטיבי. שושנה, מוכת האבל, הייתה בחודש השני להריונה, ממנו נולדה מאשה- ורדה, המוכרת כמאשקה - על שם אביה משה.

 

למחרת בבוקר תחושת האסון קיבלה אישוש בשטח; ליד שערי הברזל של המשטרה היו מוטלות גופותיהם של ארנסט-יעקב מילר ומשה ילוביץ'.

 

עין תחת עין

 

האירוע זעזע את המוסדות, ויעקב פרולוב (פרי) - מג"ד 52 - נקרא לקבלת משימת העונשין. פרי התמנה למפקד נפת "אפרים" בראשית 1947. לרשותו עמדו שתי פלוגות חי"ש (חיל שדה) מה"הגנה" - פלוגת ראשל"צ ופלוגת רחובות. הוא פקד על אביב ברזילי ("שובב"), מ"פ ב' מחי"ש רחובות, לפוצץ שני בתים מוקפי-חומה בכרתייה. הואיל, ובמודיעין הגדוד לא הוכן "תיק כרתייה", הוחלט על סיור מוקדם, שבוצע על-ידי צוות "קלמן" - שלמה שורנשטיין, שהיה קצין הדרכה ופרויקטור. על-סמך הסיור הוחלט על התוכנית: הגדוד יפוצל לשמונה (!) כוחות משנה - ארבעה יפרצו ויפוצצו את הבתים וארבעה יאבטחו ויחסמו את הגישה לזירת הקרב. התכנית נשאה אופי מחתרתי, שהתבטא באופן העברת הנשק והחיילים לנגבה; משאית "תנובה" תמימה, עמוסה בארגזים הביאה את הנשק המוצפן בה ואוטובוס רגיל, ש"נוסעיו" היו חיילי מח' 2 מגדוד 52 שהיו לבושים אזרחית.

 

בליל 11/12/1947 פעולת העונשין יצאה לדרך. שטח הכינוס נקבע בקיבוץ נגבה. ההכנות הסתיימו בשעה 21:00, ודודיק בן יעקב מבאר- טוביה הוביל את הכוחות לכרתייה. בשעה 23:00, בנקודת הפיצול נפרדו המאבטחים מן הפורצים, ופעולת התגמול הראשונה בהיסטוריה של ה"הגנה" החלה.

 

החוליה הראשונה של הפורצים - תפקידה היה לאבטח את הפריצה לחצר מוקפת החומה, אחריה התקרבה לעבר שער החצר חולייה שנייה של הפורצים, חוליית המבערים. השער היה נעול.

 

תוך כדי בחינת האפשרות לפריצת השער, הרגיש אחד מערביי הכפר באנשי החוליה ופתח בצעקות. אביב, מפקד הכוח, פקד על צוותי המקלעים לפתוח בצרורות ולחסל את הצועק. בינתיים הצליחה חולייה 2 של הפורצים לפרוץ את השער וחדרה לחצר. החצר טואטאה באש תמ"קים פיניים, וחוליות הפורצים שלוש וארבע התקרבו לעבר הבתים, שעמדו בחלק הדרומי של החצר. חולייה 3 סרקה את הבתים, שעמדו בחלק הדרומי של החצר ואת הבית.

 

כשהתברר שאין בו נשים וילדים, הניחה בנקודות מפתח את חומר הנפץ.

לעומתה השתהתה חולייה 4 בפריצה לבית השני, כיוון שדלתו הייתה נעולה. היא נפרצה בעזרת רימון שלוף נצרה, שנתלה על המנעול, אך האבק הרב, שהעלתה התפוצצותו, מנע את הבדיקה המיידית של הבית, אם יש ביניהם נשים וילדים, בטרם יונח בתוכה חומר הנפץ.

 

חבלן חולייה 3, שלא ידע על העיכובים בפעולת חולייה 4, הדליק את הפתיל השחור של מטען חומר הנפץ, שהונח על ידו בבית המערבי וצעק: "פוצץ! פוצץ!". לשמע צעקותיו נסוגו הפורצים לעבר נקודת המפגש בטרם הספיק החבלן של חולייה 4 להפעיל את המטען שלו. מסיבה זאת פוצץ רק בית אחד.

 

מיד לאחר הפיצוץ נשמעה תרועת החצוצרה - הסימן המוסכם לנסיגה. והיחידה חזרה לבאר-טוביה ולכפר ורבורג. פעולת תגמול זו, אף שהצליחה רק בחלקה, השאירה רושם אדיר ופחד על ערביי הסביבה.

 

על המתרחש בכפרי הדרום לאחר הפעולה פרסם "על המשמר" ב- 15.12.47 את הכתבה הבאה:

 

"באזור פלוג'ה-כרתייה הייתה מהומה רבה לאחר התפוצצות בליל 11.12.47 ומאות יריות עצבנות נורו מעל הכפרים שבסביבה. נמסר על אסיפות, שנערכו בכפר עירק אל-מנשייה ובכפרים אחרים, בהן נדונה שאלת הפעולה היהודית בכרתייה, וכן שאלות השמירה ופעולות נקם ותגמול. בימים אלה מורגשת עצבנות גדולה בין תושבי הכפרים והעיירות הערביים בדרום. רבים מהערבים, הגרים בקרבת ישובים עבריים, מעבירים את מיטלטליהם, בהמתם ומשפחותיהם אל לב היישוב הערבי – מי ברכב ומי על גבי בהמה. גם הפועלים המצרים, המתגוררים סביב למושבות היהודיות הגדולות, נעלמו ואינם. הכבישים והדרכים הראשיות שוממים, אין הערבים הולכים ואין נוסעים אלא לצורך הכרחי. העבודה בשדה – חריש וזריעה – נעשית על-ידי הערבים תוך זהירות רבה. בכפרים, בבתי-הקפה ועל אם הדרך, לא נראים ריכוזי פלאחים, כבעבר".

 

ומילים אחרונות על שלושת האודים -

מאשקה, שנמנתה עם מקימי "שלום עכשיו" ופעילה ב"פורום המשפחות השכולות - ישראליות ופלשתינאיות למען שלום", גילתה לימים בארכיון צה"ל את המילים הכתובות בתעודת הפטירה של אביה, החתומה על-ידי רופא בריטי: "החלל מת מאובדן דם".

 

מרים ריבק-מילר, שגם היא נשאה את כרסה בין שיניה, ילדה את יעקב, השתקמה, והביאה לו עוד אח ואחות.

 

אניה - אחותו של ילוביץ' וכל בני-ביתה באו מפולין כאורחי ה"יחידה להנצחת החייל" והתייחדו עם זכרו של הנער.

עדכון אחרון: