שניידר ושמייסר / מאיר מינדל

 

שניידר ושמייסר

מאיר מינדל - נגבה

איורים מאת יעקב גוטרמן

 

באהרון שניידר קינאו כולם. למה ומדוע? נחשו.

איורים מאת יעקב גוטרמן

בשל גובהו? - לא. הוא היה נמוך קומה.

בגלל החיוך הטבעי הנצחי? לא.

בגלל שטף דיבורו? לא. בגלל ידי זהב שבהם התברך הנגר אהרון? לא ולא.

 

אהרון היה היחיד שזכה להלחם, ובאמתחתו - ה"שמייסר". הלוחם היחיד בנגבה של תש"ח, שהיה בעל תת-מקלע גרמני אמיתי ומקורי. מושא לקנאה.

 

כלי נשק נוסף, מיוחד ונדיר היה בנגבה - תמ"ק פיני בעל המחסנית העגולה - ובעליו היה לייבקה זולר. גם ה"פיני"[1] שלו הפך מהר לחלק מגופו, ממנו לעולם לא נפרד ואף ישן בלילות, כשהתמ"ק - למראשותיו. אך גם הוא קינא בסתר ליבו באהרון שניידר. אהרון טיפל בנשקו ערב ערב. היה מפרק אותו, מלטף את חלקיו, משמן שימון דק, מרכיב את הכלי ומכינו ללינת לילה. איך הנשק הנשאף והנכלם הגיע לידיו של אהרון איש לא ידע. איך ה"פיני" הגיע ללייבקה ידעו כולם;

 

לאחר נפילתו של איציק (סא"ל יצחק דובנו - "יואב") וקבלת התגבורת של 66 חיילי פלוגה א', גדוד 53 גבעתי, היו בנגבה כ-150 מגינים. למי שחסר נשק, גרשון קרוקובר הנשק השלים את החסר מתוך ששת הסליקים של נגבה. כך מישקה רובשקין - איל הסמ"פ קיבל מגרשון את רובה הצלפים הקנדי/ בריטי "לי אנפילד, סימן 4" (ומיד חרט בכת את תאריך קבלתו - 1/6/48), כך לייבקה זולר קיבל מגרשון את ה"פיני" - תמ"ק בעל המחסנית העגולה. איך ה"פיני" הגיע לגרשון הסליקר - איש לא ידע. כיצד, עוד לפני מלחמת השחרור, ה"שמייסר" הגיע לידיו של אהרון שניידר - רק אהרון ידע;

 

"שמייסר" אמיתי מוצא את אהרון

 

אהרון, יליד קוסטופול (1907), היה יהודי חרוץ, טוב לב ומענטש אמיתי. אמנם בנעוריו היה שובב, אך כבר בהיותו בן 15 נבחר להיות הגזבר של "החלוץ", כי איש ישר היה, וזכה לאמון מכולם. עוד בפולין בחר להיות נגר ואהב את אשר עשה. לימים - "התאמן" בנגרות, כש"נתרם" ע"י נגבה להקמת הקיבוצים גלאון, גבולות וניצנים. רבים בנגבה עלו אליו לרגל כדי שיעשה להם "מצוות תיקון".

 

לא ב"תיקון העם" עסקינן ולא ב"תיקון האדם", סתם תיקון רהיט, שחבל לבעליו לזרוק אותו, ואהרון - חמוש בחיוך שלא מש מפניו - אהב לעזור, ובכך לקיים מצוות בין אדם לחברו.

 

הואיל, ונמנע מ"פנקסנות פולנית" - לא ציפה, שמצוותיו יביאו לו תגמול כלשהו, שכן כבר נאמר - "שכר מצווה - מצווה". אך כנראה, שהמצוות שעשה לא עברו ללא השגחה כלשהי, אולי עליונה;

 

בערב אביבי, באמצע אפריל 1943, בעומדו ליד מגדל המים, פגש בחייל בריטי, שהגיע ממצרים לג'וליס. החייל ביקש ללון בנגבה בדרכו אל החופשה המיוחלת בארץ.

 

החלו לשוחח, ומשגילו את השפות המשותפות - יידיש ופולנית - הלבבות נפתחו, וחיש נמצאו קרובים רחוקים, בני עיר ומכרים משותפים. אמר לו החייל:

"אהרון, אני משרת ביחידת תובלה 462, ואני בדרכי לחופשה.

 

יש לי בקשה קטנה. בתרמילי מצויים חלקים של נשקי האישי - הסטן (תת-מקלע בריטי תקני), אך על כתפי תלוי ה"שמייסר". זהו נשק שלל יקר ערך. אינני רוצה שקצין בריטי יראה אותי ברחוב, יחשוק בכלי הגרמני ויחרימו. אני מעדיף להשאירו לך למשמורת, וכשאחזור בחזרה ליחידה - אקח אותו ממך ואמשיך בדרכי. האם תוכל לעזור?"

 

אהרון לא ידע על "שמייסר" דבר, זולת השם שהלך לפניו.

 

הסביר לו האורח באורך רוח:

"והחיילים קוראים לו MP40 השם הרשמי הוא "שמייסר" - יש לי עבורו שתי מחסניות, ובכל מחסנית 32 כדור. קצב אש שלו 550 כדור לדקה, ומשקלו כארבעה קילו. אם תרצה לנסות את הנשק - אין לי התנגדות, אך אם תזדקק לכדורים נוספים זכור, כי הקוטר של הכלי - 9 מ"מ, וכדורי אקדח ה"פרבלום" מתאימים גם לתמ"ק שלי.

 

הבטיח אהרון לשמור על הכלי כבבת עינו, וזאת עשה.

 

לימים התבררה לו העובדה המצמררת - החייל האלמוני, שהשאיל לאהרון את נשקו, מצא את מותו כאשר אניית נוסעים "ארינפורה", שהייתה חלק משיירת אניות וזוהתה ע"י מטוס סיור גרמני, הוטבעה ע"י המפציצים הגרמניים ליד חופי בנגזי, לוב, 1/5/43. מאות מחיילים ישראליים וחיילים אפריקניים, שנצטוו למען בטחונם לרדת מן הסיפונים לסיפון התחתון, טבעו כאשר האניה נפגעה ע"י פצצות ושקעה במצולות בתוך ארבע(!) דקות. ה"שמייסר" - נשאר אצל אהרון בנגבה.

 

לייבקה ואהרון - צמד חמד

 

לאחר ההחלטת האו"מ על חלוקת הארץ (כ"ט בנובמבר 1947) חלה הצטננות ביחסים בין נגבה לבין שבעת הכפרים הערביים שהקיפוה. החברים נתבקשו להיות צמודים אל נשקם, כשהתצפיתן ידווח על אורחים לא קרואים...

 

יום אחד אהרון, לייבקה וגרשון הנשק נפגשו בחדר האוכל, בארוחת הצהרים. גרשון כרגיל שתק, ואהרון ולייבקה היללו בקול רם מאד את כלי הנשק שברשותם (האמינו לי, קוראים נכבדים, שהייתי נותן את ידי כדי להיות הזבוב על קיר ולהקשיב לויכוח בין שניהם - של מי התמ"ק טוב יותר).

 

לייבקה זולר היה פוליגלוט. הוא שלט בגרמנית, ברוסית, צרפתית, פולנית, יידיש ועברית. רעבונו לשפות לא ידע גבול, והוא בחר ללמוד אצל הלקה בורקובסקי, האלחוטאית הדעתנית, גם לטינית. הוא נהנה לשלוף מפיו מפיק המרגליות פתגמים ומושגים, ולא אחת היה משאיר את החברים פעורי פה. כך קרה גם הפעם:

"אהרון, היודע אתה את משמעות המלה "פרבלום"?"

 

ענה לו אהרון מני וביי: "פרבלום הוא אקדח גרמני, ואנו אפילו שרים אודותיו

"רשות הדיבור לחבר פרבלום/רשות הדיבור לחבר תת- מקלע

בעד הספינה שהפליגה ולא הגיעה/בעד האחים הטבוחים בגטו..."

 

לייבקה: "אהרון, כמה רוק אתה מבזבז? אני שאלתי שאלה פשוטה: מהי משמעות המלה "פרבלום"?

 

השקט הגיע עד אל תוככי המטבח והחריש אפילו את הפקה-פקה של הטבחיות. בענין ובסקרנות הצטרפו כל הנוכחים לדממת הציפייה. אהרון נאלץ להודות - הוא לא ידע.

 

בחיוך רחב חגג לייבקה את ניצחונו האינטלקטואלי: "שמעת פעם על תורת המלחמה של וגטיוס הרומאי? הוא הוא החכם, שטבע את המכתם הידוע: "הרוצה בשלום - ייכון למלחמה" - בתרגום ללטינית זה יישמע - 

SI VIS PACEM PARA BELLUM

שמו של האקדח - נגזר מן הפתגם".

 

הרושם היה גדול, אהרון צירף לרגע את שתיקתו אל זו של גרשון הנשק, אך חיש התעשת:

"תגיד, לייבקה, אם אתה יודע הכל על הכל, תגלה לנו משהו גם על"שמייסר"?

 

עתה הגיע תורו של לייבקה לשתוק. הוא לא ידע דבר על התת-מקלע הגרמני.

"אז דע לך כי לנשק שלי יש שם STURMGEWEHR-44 - והקוטר שלו - 9 מ"מ. והכי חשוב - כמעט ואין לו רתיעה".

 

אהרון חגג ולייבקה שתק.

 

צוות של נשרים במטעי הנשירים

 

(ברשותכם הסיפור נודד לצד השני של בימת ההיסטוריה).

 

בשנות ה-60 של המאה הקודמת בצוות הקבוע של המטע היו יהודה סיוור- הסבא של תומר קידר ז"ל - איצו, פתחיה, יעקב, יובל, נדב, לייבקה ועבדכם.

 

הייתי ילד חוץ, נער סקרן, בור סוד והעדפתי להקשיב יותר מאשר לדבר.

 

כך זכיתי לשמוע מאיצו מרמלשטיין את הרפתקאותיו של הנער ההונגרי, שהיה לוחם בעמדה בתש"ח, ואת סיפוריהם של לייבקה ושל פתחיה ענבר, שהיו חלוקים תמיד על כל דבר, שרק ניתן לחלוק עליו (כולל מועדי עונות השנה).

 

לייבקה היה פרפקציוניסט נמוך קומה, רציונליסט ללא פשרות, וגם בבוץ של מטעי נגבה השתדל שנעליו יבריקו. המזמרה שלו תמיד הייתה הכי מושחזת, הכי משומנת ו... הכי קטלנית עבור ענפים שהעזו לחרוג מן ה"גביע".

 

לעומתו פתחיה היה איש רוח אמוציונלי, שהיה חסר אבחנה בין עיקר לטפל. אצלו - הכל היה חשוב, אך החשוב מכל היה לשכנע את הזולת ב"צדקתו הבלתי מעורערת". איש רגיש היה, איכפתי ובסתר אף כותב שירה.

 

לייבקה לא תמיד זכר מה סיפר למי, ולכן זכיתי לשמוע ממנו לא אחת את סיפורו של התמ"ק "פיני", בעל המחסנית העגולה, וכיצד מישהו לחץ על ההדק באמצע הקרנת הסרט ופלט צרור, שנתקע בתקרת בית הילדים. סיפר איך ננזף ע"י איצק דובנו, איך רדוף רגשי אשם, לא ישן בלילות כדי לפענח את פשר הפליטה...

 

האזנה לחבורה כל כך מגוונת - הייתה עבורי מתת ידע מורשתי. מאז עברו שנים, ובשנת 1979 נקראתי להתייצב בפני הבמאי - אמנון בקר - איש יזרעאל.

 

וכה אמר הבמאי: "מאיר, אתה המוזיקנט המקומי? חיטטתי בארכיון שלכם ומצאתי סיפור נאה, שסיפר אהרון שניידר לשולמית גורן הארכיונאית. אליבא דמגיני נגבה, הוא האיש, שעצר את הטנק המצרי שהגיע לקו העמדות. קח את המלים, תלוש אותם ותוליד בלדה, שתושר בחג הקיבוץ בהצגה. וכך היה.

 

"נתיב הקוצים" - נגבה-40

בלדה לאהרון שניידר

המלים: עיבוד העדות - אמנון בקר

המוסיקה: מאיר מינדל

 

בדרך לעמדה פגז התפוצץ וכיסה את שתי רגליי בעפר

בדקתי אם הן עדין שלמות, ואז פתאום התחילה ההפגזה.

בתוך עמדה שש היו רק מוריץ ותמר ועוד חייל מגבעתי,

פתאום אני ראיתי בתוך מסך עשן, טנק מעבר לתעלה

טנק מעבר לתעלה! ראה החבר אהרון שניידר

הוא אהרון שניידר, בנו של לייב שניידר, עושה הפרוות מקוסטופול

 

הטנק עלה על התעלה, שהייתה מחוזקת בפחים

פח אחד קפץ והסתיר את העמדה מאלה שישבו בתוך הטנק

מולוטוב! בקבוק!! צעקתי למוריץ, אך מוריץ נפגע ולא שמע

תמר[2] ואני נשארנו לבד, היא ספגה רסיסים ביד.

רק תמר ואני נשארנו, ראה החבר אהרון שניידר

הוא אהרון שניידר, בנו של לייב שניידר

עושה הפרוות מקוסטופול

 

המצרים הפסיקו לירות מרחוק, כי הטנק עמד בטווח האש

מרחק קטן, בקושי שני מטר, היה בין הטנק לעמדה

תמר! מלאי כדורים בטומי! הטומי נעצר בגלל החול

נשאר לי בקבוק מולוטוב אחד, יצאתי החוצה וזרקתי.

בקבוק אחד נשאר בעמדה, ראה החבר אהרון שניידר

הוא אהרון שניידר, בנו של לייב שניידר, עושה הפרוות מקוסטופול

 

ראיתי, הטנק נוסע לאחור, לא ראה שום דבר, היה אין- אונים

מולו עמד הבית, נראה שהוא פחד, הוא לא ידע מה צפוי לו

הרי הם חשבו שנגבה שלנו היא בטח מבצר בלתי רגיל

הטנק נסוג, אני הוצאתי קוניאק. חברה, בכיתי, חברה, לחיים!!

חברה נשתה לחיים, לחיים!!! בכה החבר אהרון שניידר

הוא אהרון שניידר, בנו של לייב שניידר, עושה הפרוות מקוסטופול...

 

 

הכל זוכרים את אלי שלייכר הזמר ומאיר סגל הגיטריסט הפורטים על מיתרי הלב של המאזינים, המוחאים כף והמוחים דמעה בחג הקיבוץ, בליל 12/7/79 זה היה זה סיפור חייהם של אהרון שניידר ובן לוויה נאמן שלו - "השמייסר".

 

יש גרסאות רבות לשאלה "מי בלם את הטנק המצרי?"האם היה זה מוריץ רונן - המתנדב מקיבוץ מגידו, יבדל"א או ברמן מגבעתי?

 

קוראיי הנאמנים יודעים כי להצלחה יש תמיד אבות רבים. אני בחרתי להביא לידיעתכם את הנרטיב של נגבה.

 

עיון בעדותו המלאה של שניידר[3] מגלה, כי הוא נתן פקודה למוריץ (מ. רונן - מתנדב מקיבוץ מגידו. מ.מ.) להשליך לטנק בקבוק מולוטוב. באותו רגע נפגע מוריץ, והחייל השני לקח אותו לבונקר של המרפאה... פתאום (אהרון) ראה חייל מצרי מוציא את הראש (מן הפתח) שבין שרשראות הטנק, מכוון אליו את הרובה. ממשיך ומספר אהרון שניידר:

 

"התכופפתי, ואחרי שהוא ירה הרימותי את הראש ויריתי. זרקתי את הבקבוק, אך הוא הפסיק לבעור. חזרתי לעמדה והתחלתי לירות לפתחי הצריח של הטנק. זה היה טנק עם צריח עגול, ובו אשנבים, והמצרי מיהר לסגור אותם ולא יכול היה לראות... הטנק פנה ונסע. אני רצתי למטה להודיע. כשחזרתי, הוצאתי בקבוק קוניאק ואמרתי לחיילי התגבורת שהגיעו: חברה, נשתה לחיים! ואז פרצתי בבכי".

 

מספר אבי קלינגבייל מניר עוז - אחיינה של תמר: "בלילה, בטרם קרב, איש המים של הקיבוץ שאל מתמר את הרובה שלה והלך לפתוח מים. (שני חברים, גצק ופייטרק, היו מופקדים על הפעלת הבאר בעזרת "בטריות כבדות משקל", כדי למלא את הצנרת במים טריים. הרובה הוחזר לה עם קנה מלא בוץ, ולתמר היה נשק אחר (כנראה "טומיגן". מ.מ).

 

סיפורה לאבי, אחיינה, מהווה עדות מסייעת להתנהגות אנשי עמדה שש בשעת הקרב. היא זכרה, כי עם נסיגת הטנק המצרי, אהרון, שנשאר איתה בעמדה, ביקש לשתות איתה את הקוניאק, ששמר בעמדה "כדי להתחמם בלילות הקרים של הנגב"...

 



[1] ה"פיני", P.P.D תת מקלע סובייטי, שפותח ב-1934 ע"י דגטיארוב נתקבל בזלזול ע"י המפקדים בצבא במלחמת רוסיה-פינלנד. כאשר הקצונה הסובייטית נתקלה בתמ"ק פיני קטלני בשם "סואומי" בעל מחסנית עגולה של 70 כדור - סטאלין החליט כי הצבא הרוסי "יפתח", "יאמץ" ויקרא לו בשם -"פיסטולט-פולמיוט שפגינה P.P.SH -PEPESHA".

[2]  תמר ויינפלד - עובדת מטעים מסורה ולמדנית מנגבה. לימים קשרה את גורלה עם יעקב רבי - עיתונאי מ"על המשמר".

[3] ציטוט מעדות שראתה אור בחוברת "קיבוצי השוה"צ במלחמת העצמאות" בעריכתו של מיכאל פאר, מרס 1984, בהוצאת גבעת חביבה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: