בנגבה - הם לא עברו / מאיר מינדל

בנגבה - הם לא עברו

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לפני שנים, ממש בימי קיץ לוהטים, פרצה מלחמת אזרחים בספרד. הגנרל פרנסיסקו פרנקו החליט לעשות סדר חדש במדריד ולהפיל את ממשלת השמאל, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

איור מאת יעקב גוטרמן

מולו התייצבה קואליציה רחבה שכללה את הקומוניסטים, הסוציאליסטים, הסוציאל-דמוקרטים, הליברלים, האנרכיסטים והטרוצקיסטים. כל מי שחש שייכות למאבק בפאשיזם (כולל מאות ישראלים), עשה את דרכו לספרד להתגייס לבריגאדה הבינלאומית.

 

ב-19 ביולי 1936 נשאה דולורס איברורי - "לה פסיונריה", מנהיגת המפלגה הקומוניסטית הספרדית, את נאומה המפורסם "(הם) לא יעברו! (No Pasarán!)" שוב ושוב נקרא השיר בהלוויות של לוחמי הבריגאדה מדריד - הצטמררה.

 

בקרבות העקובים מדם נהרגו אלפים מאנשי שמאל, ולבה של הבריגאדה שתת דם ודמעות. הסיסמה, שנולדה כאילו מעצמה, לא משה משפתי הלוחמים, שהאמינו כי נחישותם עשויה להכריע את הקרב נגד הפרנקיסטים.

 

האם, כאשר המשוררת הספרדייה דולורס איברורי (Dolores Ibarruri) כתבה את נאומה היא ידעה, כי מילותיה יהיו נצחיות, ויתאימו לכל עמידת גבורה בכל המלחמות בעתיד? המשוררת גם לא יכלה לדעת, שהמילים שלה ישמשו את הפסל נתן רפופורט בבואו ליצור את הפסל בנגבה, אנדרטת המגינים.

 

שלוש דמויות עומדות במזרחו של בית הקברות הצבאי של נגבה. חובשת עם תיק עזרה ראשונה, מהצד השני - חייל גלוי ראש עם נשקו, ובמרכז עומד קיבוצניק בכובע טמבל. שלוש הדמויות נוצרו ונוצקו בפאריס. הפסל המונומנטלי יוצר כעין חומה בכך, ששלוש הדמויות נותנות ידיים, משלבות אצבעות ולא נותנות לעבור ביניהן לאיש... כאילו אומרות: 'הם לא יעברו". רפופורט, הנרגש עד דמעות בביקורו הראשון בישוב שחרב, בבואו ליצור את הפסל למגיני נגבה, אמר לחברי הקיבוץ: "אני לא אהיה הדספוט, ולא אחליט עבורכם איזה פסל ינציח את נופליכם. אני יוצר שתי סקיצות מגבס, ואתם תחליטו בצורה דמוקרטית (כמו בכל דבר שאתם מחליטים), איזה פסל מתאים להיות אצלכם בבית הקברות". הקביעה של נתן רפופורט לוותה בסדרת הרצאות, שעסקו באסתטיקה של הפיסול.

 

נדמיין לנו את חברי נגבה העובדים בשיקום של הנקודה בתום המלחמה. יום העבודה מתחיל כבר בארבע בבוקר, והבנייה בעיצומה. מגיע הערב, ובערב עד הלילה, במקום ללכת לנוח ולאגור כוח להמשך מלאכת השיקום, כל הקיבוץ מתכנס על הדשא המרכזי. מול החברים עומד הפסל ובהתלהבות רבה מרצה על האסתטיקה, על הזיכרון, ההנצחה, השכול

 

בסופו של דבר התקיימה הצבעה. הסקיצה המפורסמת נבחרה ע"י חברי נגבה בצורה דמוקרטית, בהצבעה. לא שבע הדמויות, כפי שפוסלו בסקיצה העומדת היום במרכז ברזילי נבחרו, כי אם שלוש דמויות בלבד יהיו בפסל נגבה.

 

(קורא נכבד, האם שמעת מימיך, כי האמן בימינו בוחר מרצונו החופשי לשמוט מידיו את הריבונות האמנותית שלו ולמסור לקולקטיב את זכות ההכרעה? ככל הידוע לי, זה המקרה הכמעט יחיד בהיסטוריה של האמנות במאה ה-20).

 

מאחר, שבישראל לא היה בנמצא כבשן, שבו ניתן היה לצקת את הפסלים מברונזה, רפופורט חזר לפריס, אל הסטודיו שלו. שלוש הדמויות נוצקו, כשהכוונה שהן יגיעו לארץ דרך הים ויובאו אל התל המלאכותי, שנבנה במיחד עבור האנדרטה, מזרחית לבית הקברות.

 

דא עקא, סוורי צרפת החליטו על שביתה ואין יוצא ואין בא מן הנמלים של צרפת. הלחץ של הפסל ושל מארגני העצרת החגיגית היה בלתי ניתן לתיאור; צמרת מפ"ם פנתה אל צמרת מפלגת הפועלים הצרפתית, וביקשה בכל לשון של בקשה "לעזור בלי לשבור" את שביתת הסוורים כדי שהפסל יוכל לצאת לדרכו. התשובה של מפלגת האחות מצרפת היתה שלילית. הפסל לא יוכל לצאת מנמל צרפתי. אך בדיונים חוזרים ונשנים נמצא פתרון מקורי - שיט בנהרות. שלוש הדמויות, מועמסות על שלוש אסדות, ובשיט נהרות הפסלים עוברים את הגבול לבלגיה ומגיעים לרוטרדם. ברוטרדם עובדי  הנמל העמיסו את שלוש הדמויות השטות למדינת ישראל ("צים" התנדבה לתרום את ההשטה של הדמויות לארץ).

 

בבואן לנמל חיפה, הסוורים, אנשי סלוניקי, פרקו אותן והעלו אותן על משאיות. התנועה הלילית בכבישי השתי הופסקה ושלוש הדמויות (בנפרד) הגיעו לנגבה.

 

בקפדנות אינסופית, הפסל הלחים דמות אל דמות. בסופו של הדבר, הערב הגדול הגיע, והאנדרטה מוארת בפרוז'קטורים. המון רב מגיע אל נגבה בעשרה בדצמבר שנת 53, והכל נפעמים מן הגודל ומן העוצמה של שלוש הדמויות (הגובה - 4 מטר). רפופורט שוב ושוב בודק את הלוט, האם יוסר כראוי, ואכן בלילה החגיגי שמעון אבידן המח"ט מושך בחבל. הלוט מעל הדמויות מוסר. הפרוז'קטורים - מאירים, ההתרגשות - בעיצומה, ונתן רפופורט המאושר פולט קללת ברכה, ולא יודע את נפשו מרוב שמחה. הטקס כולל דברי הוקרה של נציגי מפ"ם, צה"ל, הממשלה והקיבוץ, ומסתיים בשירת "התקווה". למחרת, גשם סוחף מצרף את דמעותיו לטקס הדמעות לחללי נגבה. המטר יורד על הפסל, על נגבה ועל בית הקברות, שזכה בפסל משלו.

 

עד כאן - הפשר של הפשט, אך לסיפורנו יש גם דרש וגם סוד. לא רבים יודעים, כי נתן רפופורט היה חניך "השומר הצעיר" בקן ורשה. בשנות לימודיו באקדמיה לאמנויות היוקרתית של ורשה, על חשבון המלגה שמשפחתו זכתה כגמ"ח של הקהילה היהודית, שימש נתן כראש ועדת הקישוט של הקן. שלושה עשר חגים יהודיים בשנה היו נחגגים בקן, שלוש עשרה סדרות קישוטים היה יוצר הנער. מספרים, שרבים מיהודי העיר היו עולים לרגל לקן ברח' מילא 18 כדי להתרשם מיצירותיו המוקדמות של רפופורט. ואם תשאלו מי היה ראש הקן?. היה זה מרדכי אנילביץ', מושא להזדהות של נתן. ידידות עזה הייתה בין החניך לראש הקן.

 

לאחר המלחמה, שבה משפ' רפופורט מן הפינוי ברוסיה האסיאטית (אווקואציה) לווארשה ההרוסה. השמו"צניק, שהמלחמה ביגרה אותו, התוודע לעמידת הגבורה של רעו, שלקח על עצמו בהתנדבות לפקד על המרד חסר הסיכוי נגד הוורמאכט הגרמני. הוא נזכר כיצד, במשך שלוש שנים חבריו החניכים היו מסמנים בסיכות את מוקדי הקרבות במפה הענקית של ספרד, שהייתה תלויה באולם המרכזי בקן. מעליה, באותיות קידוש לבנה, הצבועות בצבע אדום, התנוססה הכותרת בראש המפה - "הם לא יעברו".

 

במצעדי התנועה בווארשה, בלודז', בקאטוביצה, בווהליניה, ובצ'נסטוכובה צעדו החניכים בחולצות הכחולות בתהלוכות לפידים וקריאות קצביות בפיהם- "ה-שו-מר ה-צ-עיר","הם לא י-עב-רו,הם לא י-עב-רו"...כך נצרבה הסיסמה בנפשו של האמן.

 

עתה משהדרש ברור לכל - הגיע תורו של הסוד:

 

האם אנו יודעים מי הנערה - החובשת עם תיק העזרה הראשונה - הניצבת בפסל בנגבה? יש הרבה נשים המוכנות להישבע שהן "האישה מימין".

 

האם אנו יודעים מיהו החייל גלוי הראש שעומד על נשקו בפסל? יש לא מעט מועמדים...

 

אך אנו יודעים בוודאות מיהו הקיבוצניק במרכז: זהו קלסתר פניו האמיתי של מרדכי אנילביץ'. לאחר העלייה ארצה נשבע הפסל, כי בכל פסל עתידי, שייצור עד יום מותו, פני הדמות הגברית יהיו של רעו, שזכה לתהילת עולם לא רק במעשיו כי אם גם בפניו.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: