נגבה - מִבֵּירָא עֲמִיקְתָּא לְאִיגָּרָא רָמָא / מאיר מינדל

נגבה - מִבֵּירָא עֲמִיקְתָּא לְאִיגָּרָא רָמָא

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לקיבוץ נגבה, ברכות ביום ההולדת [12.7.39], סיפור 3 ימי קרבות עקובים מדם...

[פורסם לראשונה בבטאון "השריון"]

איור מאת יעקב גוטרמן

אור ליום שבת 18 במאי 1948 התרוקנה החצר מהמיית ילדים. 114 ילדים, מטפלות והורים מלווים עלו על ארבעה כלי רכב, שני אוטובוסים של חברת "דרום יהודה", משוריין ומשאית להובלת מיטות, בפיקודו של צבי הרפזי מפקד נפת "גרשון". השיירה שהייתה חלק ממבצע "תינוק" (פינוי ילדי הדרום והנגב), יצאה לגבעת ברנר. תחושת הריקנות אחזה בנשארים, ונחשי הייאוש בליבם הרימו ראש; האם פינוי הילדים מבשר את פינויה של הנקודה? מה יהיה עם ילדים אחדים שיצאו לדרך עם המטפלת אך ללא הורה מלווה, יען כי גם לאם וגם לאב לא נמצא מחליף בתפקידיהם בהגנת הנקודה? האם נעמוד בציפיות של שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", שיעד לנגבה את התפקיד של "קיפוד" במצור, "מוצב החוץ" בשטח האויב. זאת בשל הקִרבה היתרה למשטרת עיראק-סואידן ולשני הכבישים הראשיים: מג'דל-חברון ומג'דל-קסטינה.

 

ומחשבה אחת קודחת בלבו של כל אחד, האם עוד אראה מחר את כחול השמים, או שמא מלאך המוות הבלתי נראה, המסתובב בינינו, יבחר בי ובאבחת חרמש אחת יקרע אותי מבין השורות.

 

החושך המתפזר אינו מפזר את חרדותיו של האזרח, שבתוך זמן קצר היה לחייל, המגן על ביתו. לפתע, בתוך שניות האוויר התמלא ברעם נורא, שעבור האזרחים השומעים אותו בראשונה, דמה לרעידת אדמה - פצצת אוויר מתפוצצת ליד מגדל המים.

 

הדם קופא בעורקים, התפילה "שמע ישראל" נפלטת גם מפיות האפיקורסים הגמורים, הלוחשים: "תודה לאימא אדמה, שמחבקת אותי ושומרת על גופי מרסיסי הפלדה והאימה".

קולו של איצק-"יואב" מתגבר על הרעש והפלצות: אש! להשיב אש!!!

 

מן הצד מטרטר הבראונינג של יעקב צביאלי, שהמסגר גצק שטיין התקין לו כוונת לירי נ"מ. הזעקות של הפרות הפצועות מעידות, כי גם הרפת ספגה מנה אחת אפיים. ירי הרתק של מחלקת המקלענים המצרים, השכובים בין המצבות בגבעת בית הקברות, מרסס את העמדות 6-5-4 אך ישה אפשטיין, שאול אוורבוך וישראל כץ שעל הבראונינג לא מורידים את הראש ומשיבים אש להשתקת הירי הלוחמני. (לימים מצא עבדכם קליעים נעוצים במצבתו האנכית של גרשון רוגוז'ינסקי ז"ל - הקורבן הראשון מתקרית משאית המים ב-1939, וקובה וילן פתר את התעלומה וסיפר לי על תרומתו של האדריכל הידיד זאב רכטר, שעיצב בתוך דקות דגם חדש למצבה חילונית - אותה מצבה, שנפגעה באש נגדית של מקלעינו בתש"ח).

 

טור השריון המצרי מתפרס בשדה, דרומית לישוב ויורה אש פגזים ומקלעים בלתי פוסקת. המחשבה שלא מרפה מן המגינים, "כמה תחמושת יש להם, לנבלות הללו?". אל הפרטיטורה הרועשת של הקרב מצטרף הקיא של תותחי שדה. סוללה של שישה תותחי 25 ליטראות חורשת את האדמה המצולקת והמדממת של נגבה. אל צלילי הסוללה המצרית, לפי סימן של מנצח בלתי נלאה ובלתי נראה, מצטרפת סוללה נוספת הממוקמת ליד צומת סילבר (כיום). שישה פגזים ועוד שישה ננעצים בתעלות וביניהן, ועוד שישה ועוד שישה, והסיוט רק גובר. לפתע מושלך הס. המצרים ממסכים את שדה הקרב בעשן אפור, ולהפתעת מגֵיני הקיבוץ, כלי הרק"ם המצריים (נושאי הברן) נסוגים דרומה אל שטח מת שמעבר לגבעה. המגֵינים ההמומים והמבוהלים ממששים את עצמם כלא מאמינים, ובעיניים דומעות מתחבקים איש עם רעהו - אתה חי! רק נפצעת! עמדנו! אנחנו חיים!"

 

הם לא יכלו לדעת כי לפטרול הלוחם המצרי ביום זה ובימים הבאים הייתה מטרה נסתרת - לגרות את המגנים לירות ללא אבחנה, ובכך הצליחו לאכן את העמדות שלנו ולספק מודיעין עדכני לסוללות הרתק של התותחים והמרגמות.

 

גם אנחנו הפקנו לקח מן ההתקפה המצרית: העמדות שנחפרו החל מינואר 1948 ושהיו בולטות מעל פני השטח, כדי לשפר את התצפית ולהרחיב את שדה האש" - נפגעו ראשונות. לכן את העמדות בצורת V שחפרנו במקום ההרוסות, השארנו בגובה המקשה על זיהוין מרחוק, בגובה פני האדמה.

 

היום הגורלי

 

כדי להבין את המתרחש ביום קריטי זה, 21 במאי 1948, חשוב להבהיר כי החל משבת בבוקר 15 במאי 1948 חגו המטוסים המצרים בשמי הדרום באין מפריע. לאחר הפצצה הבודדת שנגבה ספגה ב-18 במאי לא היו התקפות של מטוסי חיל האוויר המצרי. אין בידי סימוכין, אם המצרים הרדימו את הדריכות בכוונה תחילה, או שמעשיהם היו פועל יוצא של צורכיהם הטקטיים - צילום ותצפית.

 

עבור איסר וילדיקן ויורק יורקובסקי הבוקר החל מוקדם מאד. יום קודם ננזפו שניהם על ידי "מיקי סטון" - האלוף דוד מרכוס, שיעץ לבן גוריון בנושאי הגנת הדרום: "מדוע אתם יורים מן הדשא?!" צרח כשהבחין בשניהם יורים אש נ"מ מרוביהם בעומדם על הדשא, "אתם חייבים לחפור לכם חפירה ולירות רק מתוך העמדות!" שניהם חפרו כל הלילה ולמחרת ברכו את ברכת הגומל - הם ניצלו מן הפצצה שהרגה את מפקדם. גם החברים האחרים חפרו, העמיקו, מילאו שקי חול והכינו את עצמם גם ל"טפטוף" הארטילרי הצפוי. איש מהם לא שם לב לזמזום בלתי מורגש של מטוס קטן שהסתובב מעל נגבה בגובה רב. היחיד שאוזנו הייתה כרויה לצלילים הזרים להרמוניה הכפרית היה המפקד איצק.

 

לא במקרה יצחק דובנו-"יואב" מציין בפקודה, שנפילתו מנעה ממנו לסיים לנסחה, כי "בזמן התקפה מהאוויר אין לעזוב את העמדות, (ויש) להיכנס לתעלות. עמדה היא מקלט מצוין, ושנית - דרושה תצפית דווקא ברגעים אלה. השומרים חייבים לצפות גם על שמים ולהשתדל לגלות אווירונים. על כל תגלית יש להודיע מיד...

 

כעבור דקות אחדות מסיום כתיבת הסעיף על ההגנה נגד אווירית - שמעה אוזנו זמזום חרישי. הוא זינק החוצה, הבחין במטוס 'לייסנדר' וקרא לפתוח באש מכל הכלים כדי להפילו. הסוף ידוע וקשה.

 

זאת ההזדמנות להכיר מטוס מצרי קטן, אך יעיל להפליא וקטלני עבורנו. ה"ווסטליינד לייסנדר" הוא שמו של המטוס הבריטי רב היכולות: סיור, קישור, הצלה והפצצה. לתשומת לב מיוחדת מצד מודיעין ה"לופטוואפה" הגרמני הוא זכה ב-1940, בחיל המשלוח של הלורד גורט בצרפת. המטוס יכול היה לנחות במסלול של כ-100 מטר ולהמריא לאחר מֵאוץ של 15 מטר בלבד! הוא היה כלי התעבורה המועדף על הסוכנים הבריטים, שהונחתו בשדות אירופה, ובשובם לבריטניה הטייסים לקחו עמם את עמיתיהם הטייסים הבריטים שהופלו ונאספו על ידי המחתרות לקראת שילוחם ללונדון. בשל המנוע החרישי הוא היה כמעט בלתי נשמע וכמעט בלתי נראה. מטוס זה הופעל במדבר המערבי וביוון, והדגם בעל שלושה מקומות ישיבה הציל מאות פצועים שחולצו ממוות בטוח בג'ונגלים של בורמה. 20 מטוסים נקנו על ידי צבא מצרים ו-7-6 'לייסנדרים', שנכללו בחיל המשלוח המצרי, שימשו לתצפית ולהפצצה.

 

מצויה בידי עדות של עמוס נדב, סמל בגד' 53 ששירת בצבא הבריטי ונלחם במדבר המערבי. הוא הכיר היטב את ה'לייסנדר' ולא יכול היה לטעת בזיהויו. עמוס סיפר לעודד נגבי מפתח תקווה, ששימש כחבלן של נגבה בתש"ח: 

ב-21 במאי 1948 הותקפה נגבה על ידי צמד מטוסי ה'לייסנדר'. כל אחד מהם הטיל את 8 הפצצות, שהיו מטענו. מחציתן פצצות תבערה ומחציתן רסק. משקל כל פצצה- כ-15 ק"ג. הפצצות האלו פגעו ביצחק דובנו ובחיילים נוספים סביבו. ומוסיף עודד הנגבי: "המנוע של המטוס שקט מאד. הייתי עסוק בהטמנת המוקשים ליד בית העלמין (האזרחי) של נגבה. שמעתי כעין זמזום דבורים, הרמתי את ראשי וראיתי את שני המטוסים. הם הטילו 10 פצצות רסק ותבערה. שתי פצצות רסק לא התפוצצו ונקברו בעומק 40-30 ס"מ. ייתכן שהן קבורות שם עד היום...".

 

"עבר הלילה. הסיור עבר בהצלחה. בבוקר - שקט משום מה. אווירוני האויב לא באו. ישבנו ארבעה חבר'ה על הדשא ליד חדר האוכל, פרקנו את ה'בְּרֶן' על כל חלקיו וניקינוהו... לפתע הופיע האווירון. קמנו בחיפזון גדול והרכבנו במהירות את ה'ברן'... לפתע בא מפקד נגבה ונתן פקודה: "כל מי שאינו יורה - יקפוץ מיד לתעלה".

 

קפצנו, שלושה באר-טוביינים לתוך התעלה שנמצאה במרחק של שלושה מטר מחצובת הברן. אליק וישראליק גמרו להרכיבו, הניחוהו על חצובה והחלו לירות את הצרורות הראשונים על האווירון שהנמיך מאד. באותו רגע נזרקה פצצה, התעלה נתמלאה עפר ואנו בתוכה. התרוממנו ואורי צועק:

- מולה! ישראליק ואליק אינם! הם נהרגו!!

- לא יכול להיות!

- עובדה!

התרוממנו. אליק, ישראליק ומפקד נגבה שוכבים על הדשא ללא רוח חיים..."

 

על דמותו של "יואב" כתב אבא קובנר בספרו "פנים אל פנים" (עמ' 90): "כשנפל איצק, נסדקה האדמה בנגבה". עד כדי כך נזדעקה נגבה במות האיש, שאפילו הגברים דמעו. אלה בכו חרש, והרבה קוננו בקול. איצק! איצק! איך נחיה בלעדיך... ואחת, חנצ'ה, שלא בכתה כל שעת הקבורה, ורק בתום הסתיימה, הוציאה מתוכה לפתע קולות נוראיים בחרחור חנוק: "אנחנו אבודים, איצק, אנחנו אבודים... קראה בקריאת לב וכרעה על התל השפוך.

 

היו אנשים שאמרו: "מותו של איצק הרס את נגבה".

 

בנופלו מוטט איצק את הקרקע מתחת לרגלי האנשים - אנשי נגבה, שהתחייבו ימים ולילות לאחר מכן לעמוד פנים אל פנים עם אש המרצחים - הוא היה מגֵנם, מפקדם, חוסן כוחם הגדול.

גם אם נזכור, כי מדובר בקטע ספרותי של אבא קובנר, את התחושה שהייתה בנגבה במותו של איצק - מעביר קובנר בנאמנות.

 

על מות האיש מצויות בידי עוד שתי עדויות:

פרידה שוחט סיפרה: "הייתי אחות ושהיתי בבונקר של המרפאה. לפתע נשמעה התפוצצות, ולאחר זמן מה הביאו לוחם הרוג על האלונקה. רק לפי הדרך המיוחדת שבה שרך את הנעליים זיהיתיו - זה היה איצק".

חסיה זולר ז"ל האחות סיפרה: "ראיתי את יצחק דובנו לאחר מותו. הוא נהרג מהדף האוויר של הפצצה. פניו היו ללא שריטה".

 

כל אחד מאיתנו בוחר באיזו גרסה להאמין... יעקב (קובה) וילן הוזעק מקורס המא"זים ונדרש לפקד על הישוב במקום יצחק דובנו, החלל. בדרכו לביתו הוזמן לחמ"ל "גבעתי". בהיכנסו - הבחין בשמעון אבידן המח"ט. דממה אפלולית שררה בסלון של הבית, שנתרם לחפ"ק. שמעון אבידן חמור הסבר בירך את קובה בניד ראש, הזמינו אל המפה שעל הקיר, אחז בזרועו ואמר שבע מלים - "קובה, עד הכדור האחרון, עד לאיש האחרון...". קובה הבין, שאיש מפקודיו לא יורשה להרים את ידיו וללכת לשבי. הוא יצא בדממה והגיע אל ביתו בנגבה. כך מסתיים הסיפור אודות תאריך אחד, שחרוט בתודעה של קיבוץ אחד, מושב אחד וחטיבה אחת...

 

עדכון אחרון: