מלים מלב אל לב / מאיר מינדל

מלים מלב אל לב

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

השמש הקופחת והמסנוורת של יולי-תש"ח, הכתה כמו במקבת בראשם של מגיני נגבה.

איור מאת יעקב גוטרמן

הקיבוץ היה מחורץ בתעלות קשר, שבסופן 13 עמדות הגנה, שתכנן "איצק" - יצחק דובנו - "יואב", המפקד. בעמדות חברו יחדיו אנשי נגבה, מתנדבים מקיבוצי השוה"צ וגרעין הכשרת חניכי תנועת "השומר הצעיר" מדרום אמריקה (צעירים, שלימים יבנו את געש). 

 

תחת עיניהם הבולשות של הצלפים והתצפיתנים המצריים, הקיבוץ נאלץ להמשיך את חייו מתחת לאדמה. המים היו במשורה, אך הרוח הייתה איתנה- זהו הבית, זהו המחסום האחרון בפני אופנסיבה מצרית לכיוון מושבות הדרום.

 

לפתע איבדנו את איצק (21/5/48).

 

תחושת הייאוש והאבדן חלחלה בתוך הלבבות, ושוועתנו הגיעה לרמטכ"ל יעקב דורי. המטכ"ל ושמעון אבידן - מח"ט גבעתי- שלחו לנגבה תגבורת - 66 חיילי גד' 53 "גבעתי", שבאו לתגבר את הקיבוץ.

 

אמר שמעון אבידן לקובה וילן שהחליף את איצק ז"ל בפיקוד על הנקודה:

"אתם יושבים ב"מזלג כבישים אסטרטגי" - מג'דל - חברון (כיום כביש 35) ומג'דל - קסטינה (כיום כביש 3). אסור לכם ליפול ועליכם להלחם עד לכדור האחרון, עד לאיש האחרון!!

 

מן הקרב הראשון, ב-2/6/48 יצאנו בשן ובעין, אך כל הארץ הייתה אסירת תודה לישוב, שגייס את כל כוחות הנפש כדי לא ליפול ביד קלגסי האויב.

 

אך בלבם ידעו המגינים, כי הייתה זו רק "מנת מתאבנים", והמנה העיקרית עדין לפניהם. זהו הרקע לסיפורה של רעננה ויינברג, השמו"צניקית הצעירה מצ'ילה. (היום דיירת ב"בית נועם", בקיבוץ נגבה).

 

באחד מימי ההפוגה הגיעה לנגבה משאית, ובה קבוצת עולים חדשים, שירדו זה עתה מן האנייה. הם קיבלו רובים ונשלחו דרומה. העולים ירדו מן הרכב, הביטו סביב וראו את נגבה הפצועה, המצולקת והמתחפרת עוד ועוד.

 

השפה היחידה, בה דיברו הייתה אידיש.

 

קובה וילן המפקד ביקש מרעננה לקבל את פני הבאים ולשלבם במערך ההגנה המקומי.

 

רעננה נעמדה מול החבורה, שירדה מן המשאית, ברכה אותם לשלום והחלה בהכרות וברישום שמותיהם כדי לצוותם בעמדות. 

לפתע, אחד העולים, בחיתוך דיבור של מנהיג הודיעה לה:

"אנחנו לא השתגענו למות כאן. כבר באנייה שמענו, כי מנגבה לא יוצאים בחיים, ואם כן יוצאים - רק על אלונקה. אתנו - אין לך מה לדבר, אנחנו - חוזרים לעיר". הושלך הס, והכל נעצו את עיניהם ברעננה נמוכת הקומה.

 

רעננה הייתה המומה. עבורה - העמידה העיקשת, והמלחמה על הבית היו מובנים מאליהם, וכאן, לראשונה, היא נתקלה בצעירים, שלא הבינו לאיזה כוכב לכת הם נקלעו. היא נשארה תקועה במקומה, שותקת, תרה אחר המלים המתאימות.

 

השתיקה התארכה עד שקולה השקט, הסדוק והנשנק הכה בחברי הקבוצה כבקורנס:

"אני מאד מבינה אתכם, ואין לי כל טענות אליכם. יודעת אני, כי באתם מהמחנות. בשל היותכם יהודים עברתם גיהינום, בדרך לא דרך עליתם ארצה וקיוויתם שהסיוט של חייכם נגמר. הגעתם לארץ, ומה אתם מבקשים בסך הכול - לחיות "כמו כולם"... למצוא קרובי משפחה ששרדו, ללמוד מקצוע, להתחתן ולתת לפצעי חייכם להגליד... והנה, אתם כאן, והמלחמה הנוראה כמו רודפת אתכם ואינה מרפה. אני יודעת עד כמה היה נורא באירופה - הם לקחו את הוריכם, את כל בני המשפחה מבלי שאפשר היה להתגונן, להרים עליהם יד. מאז - לא ראיתם אותם יותר... כל יום ששרדתם ולא זרקתם את עצמכם על הגדר המחושמלת היה נצחון. ואני - נלחמת פה, כדי שכאן, בארצנו, מה שקרה לבני המשפחות שלכם לא יקרה לעולם, לא לכם ולא לילדיכם".

 

רעננה נמוכת הקומה דיברה בשקט, אך הייתה בדבריה מן העוצמה האנושית של חוסר ברירה.

"אני מבקשת שתבואו אחריי ותהיו איתנו, בקולקטיב שלנו - הקולקטיב המנצח".

 

היא החלה לצעוד בתעלה ללא מבט נוסף לאחור.

העולים הצעירים, שהקשיבו לה בדומיה, החלו לפסוע אחריה בדרכם לעמדות, שיהיו מעתה ביתם הראשון בארצם - בית ראשון במולדת.

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: