מכתבים מהחזית / מאיר מינדל

 

מכתבים מהחזית

אברהם שדמי [ז"ל] - נגבה

הביא לפרסום באתר - מאיר מינדל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מכתבים של אברהם (אברמק) שדמי (דולוביץ) לאשתו רוזה שדמי (קרמר)

הזמן: מלחמת השחרור 1948.

המקום: אברמק נמצא בקיבוץ יחד עם מגיני נגבה, רוזה בהריון נמצאת עם נשות וילדי נגבה שפונו להרצליה כאשר החלו הקרבות.

איור מאת יעקב גוטרמן

שיחה עם אשתו רוזה בעת שהייתה בהרצליה. בשיחה, שנערכה לאחר נפילתו של אברמק, מסרה רוזה מכתבים שקיבלה ממנו בעת הקרבות הקשים על נגבה. תרשומת השיחה ושכתוב המכתבים נערכו בכתב יד בתאריך: 06.09.1948. החומר נמצא בתיק ההנצחה בארכיון צה"ל והעתק ממנו בביתו של הבן, אברהם (אבי) שדמי ביבנה. המכתבים המקוריים לא נמצאו.

בסוגרים עגולים ( ) הערות המקוריות של המראיין/ת שזהותו/ה לא ידועה. כתב היד הוקלד למחשב ללא שינויי עריכה, ע"י לאה מלי מקיבוץ נגבה בתאריך 26/10/2013. בסוגרים מרובעים [ ] מסומנות מילים, הבהרות או סימני פיסוק שהיו חיוניים להבנת הטקסט.

 

אברהם דולוביץ (אברמק) נולד בקולנו בפולין, ב-20 למאי 1911. התחנך שם ועבד. אברהם חיבב מאד מוסיקה. הוא ניגן בכינור. בשנים האחרונות היה בורשה. הוא נשאר עם פרוץ המלחמה בורשה, בגלל פעולה חינוכית, והגיע לווילנא. הצליח עם האחרונים עוד לצאת לשם. עלה ארצה ב-1939. בא לקבוץ [נגבה]. בקבוץ הוא עבד כל הזמן בפלחה. ב-1944 התנדב לפלמ"ח ופעל שם שנתיים. השתחרר ב-1946. חזר לעבודתו הרגילה. המשיך במקצוע, השתלם בו. "הוא תמיד שלח לי את החפצים שלי מנגבה. אף פעם לא ביקשתי זאת. איזה ערך היה לחפצים בשעה כזאת? אבל חשבו שמי שנשאר בחיים יצטרך פעם את הדברים. אז בקשתי ממנו שישלח את תמונות משפחתו ואת האקורדיון, כי דברים שלו לא שלח בכלל".

 

נגבה, יום שני שעה 8 לפנות ערב.

רוזה יקרה!

במשלוח האחרון של המכתבים לא מצאתי מכתב ממך. אולי נאבד בדרך או כאן בבית. אני ארזתי אתמול שני שקים בשבילך ונעביר לך בהזדמנות הראשונה. לשק אחד שמתי מצעים שלך ולשני - כל הבגדים שלך מהארון. וישנם כל הסיכויים שיהרסו את המשק כמו ביד-מרדכי ולכן החלטתי להוציא את הדברים ההכרחיים בשבילך מהבית. אני חושב שקודם כל ייהרסו הבתים שלנו מצד המשטרה. הם שולחים לנו עכשיו זה שלושה ימים פגזים מתותח. המטרה היא הבריכה (בריכת המים). הבריכה כבר מלאה חורים ומים אנו מקבלים מהבאר. יותר קשה יהיה אם יצליחו לפוצץ את הבאר. היום שכבנו בעמדות ובתעלות מ-12 בצהרים עד 7 בערב.

עכשיו יצאנו, התרחצנו קצת ונעשינו יותר צעירים ורעננים.

אנו מקווים להחזיק עוד מעמד כל זמן שנוכל. ולא לתת לטמאים לדרוך על אדמת נגבה. תזכירי לך את דברי, שמהמשטרה אנו נסבול הרבה הרבה צרות. הדבר עכשיו מתאמת. לו הצליחו לכבוש את המבצר הזה, היינו נושמים קצת לרווחה. ובינתים יש להתחפר ולהתחפר ולעשות הכל על מנת לא ליפול וזה אנו עושים. האווירונים הפסיקו במשך יומיים להציק לנו, הם רק עוברים ומעצבנים נורא, כי הפחד מהאוירון הוא רב אצלנו בגלל זה שאין לנו אמצעי התגוננות נגדו....

אל תדאגי בינתים אני בסדר. מה שיקרה מחר או הלילה לא ידוע עדיין. ובכן נתחזק כולנו שנוכל להתגבר על כל זה. בחדר שטפתי היום את הרצפה. אני ישן במיטה שיש לי אפשרות בחדר הקטן של צפורה הולצהקר. את הרדיו שלנו הוצאתי החוצה באיזה פינה וכיסיתי אותו טוב. הוצאתי גם את האקורדיון ואת הרדיו הגדול. יותר אין לי אפשרות להוציא.

מה שיהיה אתנו יהיה עם החפצים גם כן..."

[אברמק]

 

[המקור ללא תאריך. נכתב כנראה ב-2.5.1948, יום לאחר נפילתו של יצחק דובנו]

"שלום לך רוזה יקרה!

אנו חיים כבר בחפירות ומתכוננים לבאות. אתמול היה לנו יום שחור. אבדנו את איצק [יצחק דובנו, מפקד נגבה] ואתו עוד חמישה חברים מאנשי ההגנה שהיו במקום. נפצע גרשון ממקסיקו ברגל. נהרסה גם הרפת השניה. אני לא יודע כבר כמה פרות נשארו אבל ברור לי ש-50% כבר לא קיים. אנו מתחילים היום להתאושש קצת ולהתארגן מחדש. מפקד המקום יהיה יוסף (מלי). נספחו עוד כמה חברים. היום עד עכשו שעה 1 אחה"צ עוד לא בקרו אצלנו המפציצים. התחפרנו עוד יותר וגם בלילה נעבוד. כי ביום אי-אפשר. ונשתדל להלחם עד כמה שכוחותינו יתנו לנו. ההצלה היחידה בשבילנו היא עכשו מפציצים ומטוסי-קרב שלנו, אשר בגלל סיבות שונות עוד לא נכנסו לפעולה.

היי בריאה ושמרי על עצמך, השתדלי להימנע מזעזועים נפשיים למען הילד שלנו העומד להיוולד במשך הזמן. באם לא נצליח להיפגש עד אז, אני מציע לך שני שמות: אדם לבן והגר לבת. כל טוב לך ונשיקות. יש לקוות ולקוות.

שלך אברמק".

 

"נגבה 27.5.1948

רוזה יקרה!

אתמול עברה עלינו התקפה קשה מכוון המשטרה. התקרבו אלינו במרחק של 600 מטר והמטירו אש חזקה ממכונות יריה שונות. מהמשטרה עצמה הרביצו מרגמות של "3 ותותח. ההתקפה נמשכה מ-5 אחה"צ עד 7:30 בערב. איש לא נפגע חוץ מ-4 פצועים קל, שריטות קלות. פצצת תבערה פגעה במתבן ונשרף כל החציר שלנו עם מחסן התבואות. נפגעו שוב כמה פרות מבכירות. ברפת נשארו אולי 20 פרות יחד. לפני ההתקפה הפציצו אותנו גם מהאוויר בכמה פצצות. איש לא נפגע. היום התכוננו להתקפה שניה והסתערות על המשק והיינו מאד מתוחים. אבל עד עכשיו שעה 9 בערב היה שקט לגמרי. רק הציתו את השדה שלנו עם החיטה. נשרף חלק קטן. קבלנו ידיעה ששולחים אלינו תגבורת רצינית זה עודד אותנו קצת וכ"ו כי החברים תשושים ועיפים.

הפסקתי באמצע ועכשו שעה 3 בלילה אני ממשיך. בינתיים שקט. הם שותקים ואינני מבין מה פירוש השתיקה הזאת. נראה מחר בבוקר.

הוצאתי מהחדר את 2 האלבומים שלנו עם התמונות ועוד כמה דברים קטנים שלך וארזתי אותם בשק [,] מונח על יד המקלחת בפינה מוסתרת. אני מרגיש שבינתים טוב ומקווה להמשיך עד הנצחון. כולנו דרוכים לקראת השעות המכריעות בקיום המשק ובקיומנו בכלל. לו ראינו כבר את המטוסים שלנו ואת התותחים שלנו אולי בכל זאת נתגבר על האיום האכזרי".

[אברמק]

 

"מנגבה, יום שני, 31.5.1948

שלום לך, רוזה יקרה!

אתמול קבלתי את מכתבך, אבל קראתי אותו רק הבוקר. ובכן, אנו מתקרבים לסוף. מהמשק שלנו כבר לא נשאר כלום, ממש כלום, יש עוד כמה גגות של בתי הילדים. בחדר שלנו ובכל הבנין הרס גמור. הכל נחרב מא' עד ת'. הוצאתי עוד את השמיכה שלי עם הכר הגדול וארזתי בסדין וזה נשלח אליכם. חבל שלא ידעתי שאין לכם מזרונים הייתי אתמול מצרף עם האוטו את המזרון שלי (הוא אצל ריקל). שלחתי את הרדיו הגדול ואת הרדיו שלנו. עם נספיק עוד הערב נשלח עוד כמה דברים. את האקורדיון לא הספקתי כבר לשלוח כי האוטו נסע.

הארגז עם המסמכים שלך נמצא במקלט ואעביר לך אותו בהזדמנות ראשונה. כל הרהיטים שלנו נחרבו עד היסוד.

אתמול ספגנו הרעשה במשך 1/2 3 שעות. המטירו עלינו פגזים גדולים. איזה 400 חתיכות. היה די קשה לשבת בבונקר ע"י העמדה ולחכות לכל פגז שיתפוצץ בקרבת מקום. היום אנו שוב מחכים להתקפה רצינית ואולי להסתערות. הסיכויים שלנו הם חלשים מאד, כי עד עכשו לא התחילו באופנסיבה בסביבה שלנו ואנו גם לא יודעים כלום על התוכניות. אם נשאר בחיים אולי נצליח לצאת מכאן ברגעים האחרונים. נראה.

אל תהיי עצובה. השתדלי להזהר מעבודה קשה שתוכלי לגמור את ההריון בסדר עד הלידה.... אני בריא ומרגיש לא רע. הרבה אנשים מאד מעוצבנים ושבורים. הפצועים הם באמת פצועים קל עד עכשו. מה שיבוא , לא ידוע עדיין..... עכשו 11 לפני הצהריים ואנו מקווים שעוד מעט יתחילו להרביץ עלינו לפי התוכנית".

[אברמק]

 

"מנגבה, 3.6.1948

רוזה יקרה!

לא פללתי שאוכל עוד לכתוב מכתבים אחרי ההסתערות על המשק אתמול. עמדנו באש חזקה של תותחים, אווירון, מרגמות. וטנקים אשר התקרבו כ-200 מטר לגדר מול הבנינים שלנו (השכונה החדשה), הרבצנו מכל הכלים שהיו ברשותנו, אבל מה כחנו נגד טנקים ותותחים כבדים? מסרו לנו שטנק אחד הצליח לחדור למשק, אבל עצרו אותו ברימונים ומכונות-יריה. מצרי אחד נשאר הרוג על-יד הגדר. אנו משערים שהיו להם גם יותר אבדות, אבל גם אנחנו סבלנו אתמול 7 אבדות יקרות.

נפל יוסף מלי, בועז, גילה מהנוער ו-4 מהמגויסים. יש גם כמה פצועים. התגבורת שקבלנו לא מספיקה, כי הציוד שלנו אינו עומד בשום יחס לציוד הכבד שלהם. אינני יודע מהן התוכניות של המוסדות. עושים פעולות בסביבה אבל אנחנו בינתיים נשארים לבדנו נגדם. אני לא יכול להיות אופטימי לגבי המצב. אולי הישוב יעמוד במלחמה זו, אבל נגבה כבר לא תקום לתחיה, וזה ברור לי.

אם הם ימשיכו בהתקפות כאלו עלינו, נשאר במחצית אנשינו. אבל בינתיים אנו הנשארים בחיים צריכים להמשיך במלחמה, למרות העיפות והעצבנות האיומה.

ה[ת]כוונתי לשלוח מזרון שלי עם הארגז הקטן של כל הרפואה שלך, אבל אינני יודע אם זה נשלח כבר או לא. לא הספקתי לשלוח את האקורדיון. אני מוכרח להפסיק, כי מתקרב אוירון".

[אברמק]

 

"מנגבה יום שבת 5.6.1948

שלום לך, רוזה!

את רואה שאני כותב כמעט יום, יום אם אך נותנים לנו קצת הפוגה. יעקב נוסע ויש לנצל את ההזדמנות. היום עבר עלינו די שקט. בבקר עד שעות הצהרים דפקו עלינו מדי פעם פגז אחד או שנים מהתותח, אשר עומד לו מרחק של כמה קילומטרים מאתנו. אחה"צ עד עכשו שעה 6 שרר שקט. אני מבשל כאן קפה טוב בשביל חברי קובה. וכלם נהנים ממנו (אני מפחד שבגלל זה לא יתנו לי חופש, כי לא יהיה מי שיבשל קפה...).

הערב ב-8 אנו מתאספים קומץ של חברים לשוחח קצת בענינים פנימיים שלנו ועל המצב. אני בריא ושלם. בהתחלת ההתקפה סבלתי יומיים מהקיבה וכן כולם, אבל עכשיו אלחמדולילה - הקיבה עובדת כמו אצל אנשי-צבא. אנו אוכלים המון בננות ושולחים לכם הערב קצת בשביל הילדים והבחורות בהריון... תדרשי את החלק שלך. היום ביקרתי בחדר שלנו לחפש משהו, אוי ואבוי מה ששם נעשה. מהכל נעשה קמח, גם כל הכלים בארון הכל שבור לרסיסים. לו היינו כבר גומרים עם ההתקפות ומתחילים מחדש בעבודה, הייתי מאושר. ואת גם כן אל תצטערי על כל הדברים מאטליה. עוד יהיו לנו דברים יפים אם רק נחיה."

[אברמק]

 

(המכתב הזה הוא בלי תאריך אולי לפי תכנו הוא שייך עוד לפני הקודם).

נגבה יום שבת.

שלום לך רוזה יקרה!

אני כל פעם מעביר משהו מהחדר. שלחתי לך מזוודה קטנה עם כל מיני דברים קטנים ושני אלבומים. זה שלחתי עם הבחורות שלנו. הערב אשלח לך עוד שק ומזוודה שניה וזה יהיה הכל. אולי אשלח גם את האקורדיון. המצב אצלנו מחמיר. הורסים כל יום את המשק יותר ויותר. עוד מעט וישארו רק החפירות עם העמדות בלי בתים. החדר שלנו עד היום לא נפגע אם כי נפגעו חדרים של יעקב ודוד. אולי אשלח עוד שק עם השמיכה שלי והכר הגדול. עם הצעצועים איני יכול להתעסק, כי אין פשוט אפשרות. את הספרים אני רוצה להוציא לארגזים ולהחביא אותם באדמה. אנו עייפים ורצוצים ומה יהיה הסוף? את היין אנו שותים בתודה לחיים ולחייך ולחיי כלנו. עכשו אלך להתרחץ אחרי 3 ימים ולסדר כמה דברים. אנו חיים בעמדות 24 שעות. ההסתערות עדיין לא הייתה. אנו מחכים לה כל יום. אל דאגה, אני מקווה שנחיה ונתראה ובאם לא, תגדלי את הילד שלנו ליהודי גאה ונאמן למולדתו".

[אברמק]

 

"נגבה יום שבת 10.7.1948

רוזה יקרה!

ושוב אני כותב לך מקו חזית. מאתמול התחלנו לחיות בעמדות ובבונקרים, וכבר אתמול היה לנו קשה מאד. אחרי ההתקפות שלנו בליל חמישי התחילו הם בהתקפות נגד. הקרבות נמשכים על הגבעות מסביב לנגבה. את המשטרה לא הצלחנו לכבוש בגלל איזה פנצ'ר וע"י זה נעשה מצבנו עוד יותר קשה, כי המצרים תפשו את המשלטים שכוחותינו עזבו ומשם מרביצים על הנקודה. כבשנו את הכפרים עירק סווידן, בית עפה, ואיבדיס, אבל לאחר שלא הצליחו לחדור למשטרה, עזבנו את עירק סודן ואח"כ גם את בית עפה. על איבדיס מתנהלים עכשיו עוד הקרבות ולא ברור במה שהדבר ייגמר. אם הם יצליחו לכבוש את איבדיס חזרה, נהיה כמעט מנותקים מהכביש שלנו. אינני יודע מה הן התוכניות ללילה. לפי דעתי מוכרחים הלילה להתקיף שוב את הסביבה, אחרת הם יכתרו אותנו. ויש להם בחזית זו כוחות גדולים עם הרבה טנקים ותותחים.

עכשיו השעה 1 אחה"צ. אני מרגיש לא רע. אבל אין לי תאבון ולא אכלתי היום כמעט שום דבר. אולי צריך להתרגל אל אורח החיים מלפני חודש. נקוה שנצליח להדוף אותם לכשיסתערו עלינו, ולהחזיק את הנקודה... תסלחי לי שלא כתבתי אתמול. פשוט לא יכולתי לעשות זאת, כי הרביצו בלא הפסקה.

תהיי בריאה ושלווה וכתבי לי ואל תדאגי לי יותר מדי".

[אברמק]

 

"יום שני 12.7.1948 [זהו יום הקרב הגדול והמכריע על נגבה]

שלום לך רוזה יקרה!

היום עבר עלינו אחד הימים הקשים בהתגוננות נגבה. יש לנו הרוגים ופצועים, אבל היכינו בכלבים המצרים היטב. אנחנו מכותרים למעשה אבל אני מקווה, שברצון ובמאמץ עליון נתגבר על האויב ונפרוץ את המעגל. דרושה עזרה דחופה מבחוץ וזו ודאי תגיע. תהי שקטה. יעקב בריא ובסדר. שלום רב לך ולכל החברים והידידים. אמשיך לכתוב לך".

אברמק

 

"שלום לך רוזה יקרה!.....

נשמנו לרוחה קצת. הדפנו את הנבלות וקצרנו בהן קציר רב. חבל שבקטע שלי לא נתנו להם לגשת יותר קרוב, אז היו כולם נשארים על אדמות שלנו בתור דגל. אני עוסק עכשו באוסף שלל מהאבדות ומשטח הגן.

אתמול הבאתי עם חבורת אנשים הרבה נשק. מצאתי גם שעון יד אצל קצין מצרי הרוג ולקחתיו למזכרת. אצל קורפורל מצרי אחר מצאתי תמונות "מיד מרדכי", כנראה שהוא היה שם בכבוש הנקודה. אבדותינו הן קטנות באופן יחסי. נהרג מרדכי וונרמן מארגנטינה. על הפצועים ויתר החללים תדעי ודאי מתוך הידיעות הכלליות. אספר לך פרטים כשנתראה. כוחנו הוא עכשו פי כמה גדול מאשר קודם, אבל ההתקפה עלינו וההסתערות גם כן הייתה פי כמה קשה ובאה משלושה כוונים.

עכשו אני מתכונן שוב לצאת עם כיתת חילים לאסוף נשק. התפקיד הוא לא נעים בגלל הסרחון מהמתים ששוכבים כבר יומיים וחצי בשדה, אבל צריך נשק ולכן מוכרחים לעשות זאת. הטנק הגדול שעלה על מוקש עומד מול הבית שלנו בדרך למשטרה. אולי נוכל עוד לתקן אותו אם הם לא חבלו בו לפני עזיבתם.

את מכתבך קבלתי הבוקר. קראתי גם את העתון מאתמול בו מתארים את גבורתנו. בצבא האדום היינו כלנו ודאי מקבלים אות הצטינות גבוה. אני מאד סקרן לדעת מה מצבך ומחכה בקוצר רוח לידיעות משמחות. אל תדאגי לי. אשמור על עצמי ואזהר עד כמה שאוכל לא להתקל במוקשים... הזקן שלי כבר שחור מאד. הייתי רוצה כבר קצת להתרחץ אבל עד שלא נתקן את הבאר כנראה לא נתרחץ עוד".

[אברמק]

 

(זהו מכתבו האחרון של אברמק)

מנגבה, יום חמישי 1948 [15/07/1948 זהו תאריך לידתו של הבן]

רוזה יקרה!

עכשו קבלתי על ידי גרשון את הידיעה המשמחת להולדת בננו הבכור. אני מרגיש מצוין ומאושר ממש והייתי רוצה כבר להיות אצלכם, אבל לצערי לא אוכל להגיע אליך עכשו, כי אם בעוד כמה ימים רק. אם תוכלי, כתבי לי כמה מלים איך עברה הלידה ובאם את באמת מרגישה טוב כמו שמוסרים לי. אני מקוה שכן. מה משקלו של הבן, ואיך הוא נראה?

הצעתי לקרוא לו אדם עומדת. אני גם כתבתי על הצעה שניה על שמו של יצחק דובנו. אבל זה לשקולך נתון. מה דעתך? אקוה שאוכל להגיע ל"ברית" ואז נחליט. (הילד נקרא אחר מות אביו בשמו, אברהם).

קבלתי מזכריה דברים טובים ונשתה פה לחיים.

מדאיג אותי מצבו של נחמן, יהושע ומוריץ מהגרעין. נחמן פצוע קשה בפנים, ליהושע קטעו יד, וגם למוריץ את כף הרגל. המצב אצלנו משתפר לאט לאט, למרות שהאויב עודנו שולט בסביבה. נקוה שנצליח סוף סוף לגרשהו מכאן ובכלל מהארץ. עכשו אמר לי זכריה שהייתה לידה קשה, אבל את מרגישה עכשו טוב. אני מחכה בקוצר רוח לידיעה ממך.

להתראות!

שלך אברמק.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: