יא מגדלי, יא מגדלי / מאיר מינדל

יא מגדלי, יא מגדלי

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

-  איזו כותרת אתה מציע לי להעניק לרשימה אודותיך?

איור מאת יעקב גוטרמן

- אתה ודאי מכיר את הפזמון משיר נעוריך "יא משלטי, יא משלטי". שמא אקרא לרשימתי עליך "יא מגדלי"?

- מגדל המים: אין בעיה, אך ספר לי קודם מי אתה. אני רואה אותך הרבה למרגלותיי. אתה מרצה עליי? של מי הרובה והאקדח, שאתה נותן לכולם להצטלם עמם?

 

- שמי מאיר מינדל, חברי קוראים לי ממ. זה גם שמי וגם עיסוקי - מלחין/ מיתולוג, מעצב/מנפץ מיתוסים, מדריך/ מרצה.

- בוא ננהל שיחת נפש;

- אני אשיב על שאלותייך ואתה על שלי, אך לפני שנצלול לתהום הנשייה של דברי הימים, אומר לך בגילוי לב - לא אחת קינאתי בך. אני רק מספר על ההיסטוריה, אך אתה עשית אותה. עשית אותה במו ארבעת עמודי התמך, שהחזיקו את ה"חבית" המלאה במאה קוב מים, עמדת, כנגד כל הסיכויים, מול צליפות הטנקיסטים המצריים, שרצו לפגוע ברגלייך, להפיל אותך וכך להיפטר מן התצפית ומן התצפיתן, אותו לוחם, שדבר לא נסתר ממשקפתו, ודיווחיו המדויקים היו כמנגינה ערבה באזני המפקדים בבונקר.

 

- אתה - הרבה יותר גבוה ממני. אני רק מטר שמונים, ואתה מתנשא לגובה של כמעט 16 מטר. אתה היית עד אמת, ואני נאלץ לסמוך על סיפורים של ה"ותיקן"- ותיקנו. אך לשנינו יש מכנה משותף – שנינו בורות סוד, שאינם מאבדים טיפה, קולטים ולא פולטים; אתה לא מגלה לאיש דבר וחצי דבר מהמתרחש בלילות ליד קירותיך. אני - רואה, שומע, אך איש אינו יודע מה אני יודע, ולכן, כאחד שלא מעשיר את השיח הרכילותי, אני מאכזב את כל חובבי החדשות. אשר לכלי הנשק- משפחתו של מישקה מנחלת יהודה בחרה להעניק לי את כלי נשקו ולא לתרום אותם ל"מוזיאון גבעתי". שם, על הקיר, הוא יהיה תלוי על הוו, אצלי- סיפורו ירעיד לבבות...

- אני מציע שתשאל, ואני אענה.

 

- איך נולדת?

- ככל הידוע לי, נולדתי במוחו הקודח של מהנדס המים והממציא שמחה בלאס, אי שם באמצע שנות השלושים. הבנאים היו אנשי "סולל בונה", תל אביב, והמפקח על הבנייה היה אלכסנדר באסין. לאחר לידתי סיפרו לי, שהיה לו שפם כמו למרשל סמיון בודיוני ברוסיה. הוא היה קפדן ונרגן: "אתם דילטנטים! אתם לא יודעים לבנות! אני, ורק אני אעמוד ליד מכונת הבטון ואחליט על היחס הנכון בין מלט, זיפזיף, מים וחול. רק כך יהיה לכם מגדל לדורות".

 

הוא התעקש להימצא ליד מכונת הבטון הפרימיטיבית, שהסתובבה והסתובבה והסתובבה במשך 36 שעות רצופות. הוא לא נתן לאיש להחליף אותו. לבסוף היציקה תמה, והמגדל - עמד.

 

- קראתי, כי עם עליית הקיבוץ על הקרקע ביולי 1939, בניית המגדל כלל לא הייתה על הפרק.

- אתה רוצה לשמוע למה בנו אותי? ככל הידוע לי, הסוכנות תכננה, שבמשך שנתיים-שלוש נגבה "תמשוך" את מימיה מן הבאר של שמואל פומברובסקי היזם. רצה הגורל והמשאית עם מיכל המים, שנסעה לבאר (כיום - בקריית מלאכי) עלתה על מטען צינור. סיפרו לי, כי הפיצוץ היה נורא, וכל החברים רצו לכיוון המשאית העשנה. כאשר הם הגיעו - ראו את ארבעת נוסעיה פצועים קשה: במשאית היו שני נוטרים (גפירים מ"משטרת היישובים העבריים") ושני חברי קיבוץ. מן הקיבוץ - גרשון רוגוז'ינסקי ("גוצ'ו") ודב למפרט. שמות הנוטרים - יעקב קורצקי ואברהם צבי שק מחיפה. סיפרו לי, כי התמונה שנתגלתה לחברים הייתה נוראה, והחבר, שלא נפל ברוחו והגיב מיידית היה קובה של רחל - קובה וילן; אף כי רעו בלב ובנפש - "גוצ'ו" רוגוז'ינסקי הנהג גסס ליד ההגה. קובה לא איבד רגע. שלף את אקדחו, רץ כחץ מקשת לכביש הראשי, עצר מכונית משטרה בריטית ושכנע את נוסעיה "להיכנס לשטח" ולפנות את הפצועים לגדרה. רוגוז'ינסקי ושק מתו בדרך. הכותרות בעיתונים זעקו באותיות קידוש הלבנה: איך זה נגבה נשלחה להיות הישוב הדרומי ביותר ולא הובטח לה מים? הלחץ הציבורי נשא פרי, ו"סולל בונה" הודיעו, ש"הם באים להקים את מגדל המים, כדי שהנסיעות לבאר ייפסקו".

 

 - כל זה סיפרו לך, כשעוד לא נולדת. אך מה אתה עצמך זוכר?

 

 - זכור לי כיצד מדי שבוע רוקנוני ממימיי, וזכיתי להשקות את כתם הירק הראשון בנגב - הדשא למרגלות הנוקטה (טורקית - נקודת משמר). אני זוכר את מעגלי ההורה סביבי בליל כ"ט בנובמבר 47. פלגי שמחה שצפו סביבי, ולא יכולתי להוריד מבט מן החדווה האקסטטית. אך למחרת - הכול השתנה, השכנים כבר לא באו לסחור עם נגבה כמו לפנים והטרקטוריסטים החלו לצאת לחריש בזוגות, חמושים ברובה. חדר סידור העבודה, שהיה מתחת ל"חבית" ותמיד שקק חיים, הוסב לחדר פיקוד. נמתחו חוטי טלפון, ואט אט קיבלתי ג'וב נוסף - נהייתי גם עמדת תצפית. אני זוכר, כי ב-12 במאי 48, בשש וחצי בערב, יצחק דובנו שעמד עליי, צפה לכיוון המצודה (משטרת עיראק סואידן) וראה את שעריה נפתחים לרווחה. שורת משאיות ירוקות עוזבות את המצודה, ודרכן - מערבה. בד בבד עם יציאת המשאיות (הבריטיות) הוא ראה, כי מקומיים רצים מן הכפר עירק סואידן ומשתלטים על בנין המשטרה שננטש. לאחר יומיים, לאור היום, ראיתי שריוניות דוהרות מן הצומת (כיום צומת גבעתי - מ.מ.) ומתקרבות למצודה כדי לכבשה. מן המצודה נשמעו יריות אחדות ממקלעים ומרובים. כוחותינו עשו "אחורה פנה" וברחו. לימים נודע לי, כי היו אלו המשוריינים של גדוד 53 בפיקודו של יצחק פונדק.

 

גם ההתקפה השנייה שייכת לאותו גדוד ולאותו המפקד. גם השלישית...

 

בלילה של 17-18 במאי הבנתי, כי גם ליבי - לב של אבן - יכול להזיל דמעה. למרגלותיי נאסף כל הקיבוץ. ההורים נפרדו מן הילדים, שיצאו בנסיעה לילית לגבעת ברנר. השיירה, ובה משוריין ושלושה כלי הרכב, זזה. בשני האוטובוסים ובמשאית, שהובילה מיטות הצטופפו 114 ילדים והורים. המשוריין הוביל את השיירה, שעזבה את הקיבוץ.

 

אחרי כמה שעות, באור השחר העולה, פתאום שמעתי לידי פיצוץ ורגליי רעדו. הייתה זו פצצה מצרית, שהושלכה ממטוס. היא קרעה את האדמה לרגבים ושאבה כלפי מעלה את הגג של בית הילדים. לאחר ארבעת הימים של ירי בלתי פוסק, פגז טנק מצרי חורר אותי, וכל מימיי ניגרו ומילאו את המחפורות. מאז כל יום פגעו בי פגזים, אש צלפים ומכונות ירייה. כל האש כוונה לתצפיתנים, שהיו עליי כל הזמן. קיר מבטון הגן על גופם של הצופים, אך רסיסי טיח והפגזים המשיכו לפגוע במגינים, שעלו למעלה בסולם האנכי, שהוסתר בתוך הפיר מבטון.

 

את התאריך 2 ביוני לא אשכח בחיים. 12 תותחים משלחים את פגזיהם וחורשים את הקרקע; ששה עומדים ליד צומת כפר סילבר, ששה - ליד צומת פלוגות. אני שומע את הנביחות של המרגמות וגם את הנביחות של שני הכלבים, שלא ידעו היכן להתחבא. הצלפים עשו כל מאמץ להוריד את זאב וירובניק התצפיתן. המתבן בער, ריח החומרים הכימיים הבוערים, שאוכסנו במחסן חומרי הדברה, התערבב בריח המחליא של המוות.

 

לפתע, אני שומע את צלצולו של טלפון שדה. זאב התצפיתן מרים את השפופרת. מישהו (אולי מישקה) פוקד עליו מיד לרדת ולהתחלף, שכן זאב כבר מזמן עבר את המועד של החלפת המשמרת. אני שומע במו אוזניי את זאב עונה: "מישקה, לפני שבועיים סיימתי את קורס צלפים בהרצליה, יש לי עיניים הכי טובות בנגבה. אני נשאר למעלה".

 

הוא לא ביקש רשות, הוא לא הציע, הוא קבע בנחרצות - אני נשאר. לאחר כעשר דקות, פגז טנק פגע בקיר, שליד הכניסה לפיר הסולם. זאב נפגע ונפל מלמעלה. גופתו נתקעת בצינורות האלכסוניים בפיר, וזרזיפי דם נקוו לשלולית בתחתית הסולם. אחרי כמה דקות אני מבחין בנער (מנחם), שמתקרב בריצה בתעלה, נכנס אל הפיר כדי לחלץ את זאב ולהחליפו. הוא מתעכב למטה, ולאחר דקות ארוכות הוא חוזר חפוי ראש. גופתו של זאב לא חולצה...

 

מסביב - יהום הסער; תופת של פגזים ושריקות הכדורים הננעצים בי שוב ושוב.

 

דקות אחדות אחרי כן אני מבחין בקצין (מישקה) הנכנס אל דלת הפיר, מטפס בסולם האנכי ומחבק את ההרוג. אט אט הוא מושך אותו ומורידו מטה. לאחר שמניחו בתעלת הנופלים שלמרגלותיי, הוא עולה בסולם, נעמד בראש ה"חבית" ומתחיל לתאר למישהו מה רואות עיניו. הצלפים פוגעים בי שוב ושוב, רסיסי בטון ננעצים ופוצעים את הקצין, אך הוא נשאר וממשיך. לאחר שעה, מישהו מן החבלנים מחליפו. אט אט תם עוד יום קרב.

 

הנבואה של באסין המפקח התממשה במלואה - למרות הפגיעות בארבעת רגליי - לא קרסתי.

 

אחרי שהצוות מ"המועצה לשימור אתרים" טיפל בחוליי הקורוזיה במבצע השימור, שנסתיים השבוע, אעמוד בגאוה עוד 100 שנה.

 

אני מאחל גם לך, מאיר, שבעוד 100 שנה - אמשיך ליהנות מהסבריך ומהסברי ממשיכיך על האומץ של הקצין מישקה, על זאב התצפיתן הנועז, על עודד נגבי החבלן, על יצחק דובנו המפקד ועל מחליפו - קובה וילן . הם זכו בחיי נצח, עכשיו - גם אני זכיתי בהם...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: