המצבה הניצבת בניצב... / מאיר מינדל

 

המצבה הניצבת בניצב...

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

תמיד אוהב אני לבקר בבתי קברות. כן. אני מוצא בהם קסם, מסתורין, תעלומות, וכל אלו מושכים אותי כסומא בערובה.

איור מאת יעקב גוטרמן

יד נעלמה מביאה אותי להסיר את האזוב, לפענח את הכיתוב, לדלות את הנסתר ולנסות לפענח את הסיפור המסתתר בתוך הקנקן...

אני יודע שאני במיעוט.

 

ידידיי החכמים ממני נוסעים לחו"ל לבילוי (קרנבלים, פסטיבלים, מזונות ויינות), למעיינות מרפא [הריח של הגפרית (הביצים הסרוחות) משכר אותם ממש], לקניות סוף העונה, לחיפוש "שורשים", לסיורי מין, תרבויות, אדריכלות, מוסיקה או ארכיאולוגיה. המבריקים שבין ידידיי נוסעים לירידים, ועידות, כנסים ולאחר מס שפתיים "מקצועי" מתחיל עבורם שבוע של הדוניזם פרוע, ואני לא מגזים. לא. תן לי להיכנס בשעריו של בית קברות זנוח ואני ממש חוגג... תגידו שאני מניאק מורבידי, תאמרו שירדתי מהפסים, תבררו אצל ציפי אם אני בסדר. לא איכפת לי. ול"אוהדיי" התוהים - למה הכתפיים שלו מעוגלות?

יש תשובה - כי הכול מחליק מעליי. זה אני וזו דרכי.

 

וכך, יום אחד אני מוצא את דרכי בפעם המי יודע כמה לבית הקברות של נגבה.

 

הרוח לוחשת לי בינות העפאים את נשימותיהם של רוחות הרפאים, הציפורים שרות "גילו גיל", כי יודעות הן, שאני מטמין בכיסיי כמה פרוסות לחם ומחלקן להן ביד נדיבה, השער מקבל אותי בחריקה עולזת ואפילו מי הברזייה מפכים בנועם, בעודי שוטף את ידיי בטרם הביקור.

 

פה אני עובר, ניצב ליד האבן ותוהה על לידתו של האדם, על מסלול המכשולים, בו בחר ועל הסתלקותו מן השורות.

 

כל המצבות של החברים - אופקיות הן.

מצבה אחת - שונה היא מכל האחרות. היא אנכית, דמוית חרוט, קטומת צמרת, ובמקום השפיץ דבוקה מעליה טבלה מלבנית אופקית ועליה חרוטות המלים - גרשון רוגוז'ינסקי. בן ישראל ודבורה. נולד בתרע"ד, 1/10/14. נפל ט"ז אלול תרצ"ט, 30 באוגוסט, 1939. הרי לכם סיבה לחקור את אשר מופלא ממני.

 

קובה וגרשון

 

סיפורי יעסוק בשני חברים שיצאו לדרך - קובה וגרשון. "הפולנים" - יעקב וילן (קובה) וגרשון רוגוז'ינסקי (גוצ'ו) - ילידי לודז' הם. גרשון נולד ב-25 בספטמבר, 1914, קובה הקדימו ב-90 יום ונולד ב-25 ביוני, אותה שנה. הוריהם השתייכו למעמד הבינוני ודאגו להשכלת ילדיהם ולחינוכם הציוני. הנערים מצאו את דרכם לתנועת "השומר הצעיר", ושניהם שהו בהכשרה בצ'נסטוכובה. בחווה היו סוסים, רפת, גן ירק ופרחים. החיים בצוותא חישלו אותם, והעבודה הקשה הייתה אתגר אמיתי עבור שניהם, בבחינת "תיקון האדם בטרם תיקון העם"...

 

במאי 1935קובה עמד להיות מגויס לצבא הפולני, אך בשל הצלחתו בהשגת המימון לרכישת הסרטיפיקאט - רישיון עליה - הוא מצליח לצאת לא"י באנייה. גרשון מגויס לצבא הפולני, משרת שמונה עשר חודש, כמקובל, ובמרס 1939 עולה לארץ כמעפיל.

 

בצד הדמיון בין שני הרעים ניכר גם השוני; קובה ניחן ביכולת רטורית ודיבור נלהב וסוחף.

לעומתו, גרשון האמין כי "מעשיו יעידו עליו ולא מילותיו". היה פעלתן מסור, אך צנוע יותר והקדיש זמן רב להדרכת נערים עובדים.

 

שני החברים נפגשים בארץ, ובעוד שגרשון,שהתמחה במכונאות רכב בלימודיו, מתמקצע והופך למכונאי בחב' "דן", קובה נוטה את אוהלו עם כל חבורת המתיישבים בקרבת הכפר נחלת יהודה, ליד ראשל"צ.

 

בתחילת יולי 1939 יוסף וייץ - אחד ממנהלי קק"ל - מודיע לחבורה בצורה חד משמעית:

"חברים, עלינו לתת תשובה ציונית הולמת ל"חוק הקרקעות", שימנע מן היהודים להתיישב בדרום הארץ. אנו נלחמים כנגד השעון. עליכם להחליט מיידית - האם תוכלו להיפרד מן החלום להתיישב בגליל ובמקום זאת לרדת לנגב? תחיו 13 ק"מ דרומית לבאר טוביה, ללא עיר יהודית קרובה, ללא ישוב שכן, בלב שבעה כפרים ערביים. ואם כל זה לא די אז...לכביש הראשי מג'דל-קסטינה תחבר אתכם רק דרך עפר. יהיה קשה, אך יש לנו עבורכם אלפיים דונם, שניקנו מאיכרי בית עפה..."

 

החברים היו המומים מן השינוי ודרשו לראות את המקום בטרם ההחלטה. יוסף וייץ מארגן שני משוריינים, ליווי של שוטרים מ"משטרת הישובים העבריים", ומשלחת בת ארבעה "מרגלים" מטעם המתיישבים יוצאת דרומה. מגיעים לגבעה שכוחת אל, ומתברר כי אין בה עץ, אין שיח, אין ציפור. רק דורה (סורגום) - מאכל לבהמות - זרועה בשדות סביב. למרות הכול המשלחת חוזרת וממליצה לעלות על הקרקע. נערכת הצבעה, ומעוט חברים מצביע נגד העלייה על הקרקע. בין המתנגדים - קובה וילן. כאשר מסתיימת ספירת הקולות ומתברר שהקיבוץ הצביע "בעד" מציע קובה לערוך הצבעה חוזרת, כדי שיירשם בהיסטוריה, כי נגבה הכריעה על הירידה דרומה פה אחד, ללא מתנגדים.

 

גרשון רוגוז'ינסקי לא נמנה עם חברי הקיבוץ, ולכן לא השתתף בהצבעה הגורלית. קובה ידע, שבימים הקרובים הקיבוץ יימתח כשריר מאומץ וקרא לגרשון להצטרף ל"חוד החנית של הקולקטיב המנצח." הוא ידע שלגרשון יש ידי זהב - "שתי ידיים ימניות, כדבריו, ואף לא שמאלית אחת..." הוא קרא לו לתת כתף, וגרשון, שביקש ממנהל המוסך להעדר מעבודתו, התייצב בגבעה בין פרדסי ראשל"צ.

 

זהו, הפור נפל, מתחילה עבודה סיזיפית בנגריות רחובות, ראשל"צ, באר טוביה וכפר ורבורג כדי לבנות את הרכיבים של "חומה ומגדל" ולהכינם להעמיסה על המשאיות.

 

ואכן, בליל העלייה נחש של עשרות מכוניות,  42 משאיות ומשורייני "משטרת הישובים העבריים" יימתח בשיירה כדי להביא את הכבודה ולבנות ישוב ממוגן בשתי חומות עץ וחצץ ביניהן תוך לילה אחד.

 

הצצה ליומן מגלה לא רק את הרוח הכמהה והתזזיתית של החברים, כי אם גם את לוח הזמנים:

9/7/39 - משלחת ה"מרגלים" שבה מן הסיור, מדווחת על האקלים הנוח, על הרוח הקרירה ועל המישור. בו בערב מתקיימת ההצבעה, והוחלט - הן ל"בית עפה".

10/7/39- העלייה על הקרקע מחר בלילה. החברים לא יצאו לעבודה בראשל"צ, ושתי המשאיות לוקחות את הציוד מן ההכשרה ב"גבעת גנים", נחלת יהודה, לבאר טוביה.

11/7/39 - שתי מכוניות משירות "דרום יהודה" הגיעו לבאר טוביה כדי להסיע את "העולים"... נאמרו דברי פרידה. בעיני רבים נקוו הדמעות.

12/7/39 ב-02:00 - המפקד האחרון, וניתנה פקודה:"גבעת גנים" - קדימה. בראש - מכוניות טכסי רבות, אחריהן - כמה משאיות, ואחריהן 42 מכוניות שלנו.

04:30 - הגענו אל מחוז חפצנו. פורקים את הציוד. הניסיון הרב שצברנו נותן את אותותיו.

08:00 - החומה כבר עומדת וגודלה - 40 מ' על 60 מ'. גדר תיל מתוחה סביב, עומדים חדר האוכל (בלי גג), המקלחת, בית שימוש, עמודי חשמל סביב הגדר וחמישה אוהלים. מרחוק מתקרבים שני צריפים על גבי המכוניות ומאחריהם - המגדל.

10:00 - המגדל עומד, הצריפים במקומם, הרצפלד מברך ווייץ מודיע, כי ועדת השמות של קק"ל העניקה למקום את השם - "נגבה"...

 

בליל העלייה הכל הבינו עד כמה הייתה נחוצה ומשמעותית נוכחותו ועבודתו של גרשון. הוא ניחן ב"סמקאלקה" (SMEKALKA) תושיה, באינטליגנציה גבוהה ובעיקר ביכולת מעולה לתקשר עם החברים. הוא מצא פתרונות מקוריים, והיה יד ימינם של גצק ופייטרק המסגרים, של דוד'קה מנדל הבנאי ואפילו של צביקה לובלינר העגלון, שנהג ב"קטרפילר D2" והפגין בחריש את הבעלות יהודית על הקרקע, שהערבים המשיכו לעבדה. בתום שבועות אחדים הישוב מתחיל בחייו הסדירים, וגרשון עומד לשוב אל המוסך ממנו לקח חופשה כדי להענות למשאלת חברו קובה. אך הגורל האכזר ציווה אחרת... את מה שקרה ב-28 באוגוסט 1939 ניסיתי לבטא בשיר, אך המלים העניות מחמרות אחר המציאות.

 

ארבעה

השיר והלחן: מאיר מינדל

 

הסיפור, שאספר לכולכם הוא פשוט

זה סיפור על נוזל, הניגר מברזים בקלות

על שום מה יוקדש זה השיר לעניין כה פעוט

כי המים הם דם לישוב, ובלי דם - הוא אבוד

 

ארבעה יצאו את מי הבאר להביא:

מיכלית, בה נהג גרשון המוכשר, החביב

גם צבי שק - הנוטר מחיפה - איש עליז ולבבי

(ממגדל התצפית השקיף הצופה מסביב)

גם קורצקי, גם למפרט יצאו לטיול הקצר

משאית עם מיכל נסעה אט בדרך עפר

מי חשב שברגע הרוגע לפתע יופר

לנסיעה לבאר בבאר-טוביה יהיה סוף מר

 

הפיצוץ היה קטלני ויצר גל חום

העשן השחור התמר ועלה למרום

חברים אחוזי בעתה דהרו למקום

גוש ברזל מרוסק משחור הפך לאדום

קובה רץ לכביש ועצר טנדר בריטי צבאי

התחנן לאנגלים: "עזרו בחילוץ הפצועים!"

לצבי שק, לגרשון לא הואילו המאמצים...

סביב קברו הטרי של גרשון - ניטעו העצים

 

ועכשיו, ברור לכל: - הסיפור לא פשוט

על נוזל הניגר, לכאורה, מברזים בקלות

לא מובן על שום מה העניין בלבנו חרוט?

כי המים הם דם לישוב, ובלי דם הוא אבוד.

 

 

הביקור של המוות.

 

הקיבוץ החילוני פוגש בראשונה במוות. המוות, שהגיע לביקור במפתיע תפס את הנגבאים ללא תשובות - היכן ייטמן גרשון? איזו מצבה תוקם לזכרו? האם ליד הקבר יאמר "קדיש" מסורתי, או שמא דברי הפרידה של החברים יהיו כעין "קדיש" חילוני?

 

בצר לו, קובה פנה לידידו משכבר הימים המהנדס לינדר, שהיה מורו בלודז'. זה פנה לאדריכל זאב רכטר, ושניהם באו לנגבה. מן הראוי לומר, כי לרכטר, שעלה ארצה מרוסיה באוניה "רוסלאן" (1919) והינו חתן פרס ישראל לאדריכלות, הייתה פינה חמה בלב לכל העשייה הציונית, שאינה ממתינה לחסדי שמים. לאחר דברי נימוסין קובה, החמוש בפנים חמורות סבר, שטח את משאלתו:

 

"לפתע פתאום נהרג לנו חבר יקר, גוצ'ו רוגוז'ינסקי, ועלינו לחפור את קבר ראשון בגבעה ליד נגבה. איננו מורגלים במנהגי אבלות חילוניים ואני מבקש ממך שתתכנן לנו מצבה."

 

רכטר לא איבד רגע ושרבט את הציור של המצבה האנכית והקטומה.

 

קובה שב, התרשים בידיו אך בשובו גילה כי קשייו לא תמו;

משפחתו של גוצ'ו התנגדה לקבור אותו בנגבה. בהתרגשות אמרו הקרובים כי "בנגבה אין לכם בית קברות, וכלל לא בטוח שנגבה תשרוד ולא תנטש. אם כך, כיצד נוכל לפקוד את הקבר הבודד בלב אזור ערבי?"

 

קובה דיבר אל תחושותיה הציוניות של המשפחה;

"הקבר יוסיף לנו כוח לעמוד, ויחזק בחברי הישוב את הנחישות של "ואף על פי כן ולמרות הכל"... אנו נמשיך בנתיב הציוני שבחרנו..."

 

ההלוויה נערכה ברוב עם. הארון נישא על כתפי החברים, הרגליים הובילו את בעליהן מן השער של "חומה ומגדל" אל הגבעה הערומה. גם היא שמעה את הדברים על גוצ'ו, על הציונות, על האדמה, על הסוציאליזם.

 

הרוח החמה של יולי ליוותה את השיירה חפויית הראש וייבשה את הדמעות של החבורה, שקשרה את גורלה לאדמה וכרתה עמה ברית דמים. (ההליכה האיטית על רקע האופק הזכירה לי את התמונה הברגמנית הקלאסית).

 

רחל וקובה קראו לבנם הראשון גרשון, וימים רבים סחבו את פחי המים כדי להשקות את השתילים הרכים בקבר הראשון בבית העלמין של הקיבוץ.

 

זהו סיפורם של שני חברים שיצאו לדרך, על בית הקברות השוקק חיים של נגבה ועל המציאות שהולידה סיפור, שיר ו...מצבה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: