צריך רק להאמין... / מאיר מינדל

צריך רק להאמין...

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום אחד, החלטתי לחגוג ודבר ראשון בחרתי לקנות לזוגתי מתנה. בארנקי היו רק 30 ש"ח, כי אני והכסף הם פסי רכבת, שכמעט ולא נפגשים. אך ידוע ידעתי, כי זהו רצוני, והאמנתי כי נגזר עליי להצליח...

איור מאת יעקב גוטרמן

נסעתי לבת-ים, עיר מגוריה של ציפי, אשתי. טעמתי ממטעמיה של חנה חמותי ויצאתי לקנות את המתנה. רגליי נשאוני לחנות התכשיטים ברח' בלפור. חיפשתי תליון עדין, בעל צורות מעוגלות וקטן, המתאים לצווארה הענוג של זוגתי. ביקשתי לראות את מגש העדיים, והמוכר הזקן הוציאו והניחו על הדלפק. כשסיימתי לבדוק אותו מכל הכיוונים, ומצאתי את התליון עמו יכולתי לשוחח באהדה, פניתי אל המוכר בזו הלשון:

 

"אדוני הנכבד, בקשה צנועה לי אליך, אני - מינדל. התליון הזה מאד נראה לי, אך כסף לקנותו - אין לי. למרות זאת, ארוז נא לי את העדי והענק לי אותו ללא כל תשלום. לצערי, אין באפשרותי להשאיר לך את תעודת הזהות שלי ולא את רישיון הנהיגה, אך בעוד שבוע, כשאחזור מן המילואים, אגיע אליך, אפרע את חובי ואשלם לך טבין ותקילין".

 

שתק האיש, בחן אותי ואמר לי את מה שרציתי לשמוע: "איש צעיר, אתה מבין שבקשתך - מאד מאד יוצאת דופן, ובכל שנותיי כתכשיטן איש לא ביקש ממני מן בקשה שכזאת. אתה - הראשון. עם זאת, השלכת לעברי כפפה, ואני מוכן להרימה; אארוז לך את התליון ואמסור לך אותו כנגד המלה שלך".

 

לחצנו ידיים, הודיתי לו ושבתי אל חנה חמותי. הראיתי לה איך מקבלים במתנה (זמנית) את התכשיט עבור בתה. היא לא האמינה למלה אחת מן הסיפור שסיפרתי לה, וגם אחרי שראתה את התליון במו עיניה לא רצתה להאמין ש"זה עשוי לקרות אצלנו בבת-ים"...

 

שבתי לנגבה, תליתי את התליון על הצוואר הברבורי של ציפי, שגם היא, כמו אמה, לא רצתה להאמין למשמע אוזניה. השבוע עבר מהר ואני חוזר לרחוב בלפור חמוש בכסף. התייצבתי בפני המוכר, שילמתי את חובי, הודיתי לו שוב ושאלתיו: "אדון נכבד, אני יודע כי בקשתי הפתיעה אותך, ואני מודה לך על נכונותך ללכת עמי כברת דרך של אמון, אף כי אינך מכירני כלל. רק ידעת את שמי, ידעת שאני קיבוצניק מנגבה ואני - קצין מילואים זוטר".

 

ענה האיש: "מר מאיר הנכבד, 30 שנה אני עובד בחנותי, ומעולם איש לא ביקש ממני מן בקשה הזויה שכזאת. כאמור, אתה - הראשון. לפני שבוע הפתעתני, אני הבטתי בפניך והחלטתי בלבי, שאתה כנראה אדם ישר, ולא תהין לרמותני רק בעבור חופן דולרים. אמרת, שאתה איש נגבה. עבורי, עצם הזכרת שמו של הקיבוץ מרגשת אותי ומלחלחת את עיניי, כי הרי אתם הגנתם על מושבות הדרום ובחרתם להיות "קיפוד" מכותר בשטח האויב. הייתם מוכנים למות כדי שאנו, בעורף, לא ניפול בידיים מצריות. על כן, בחרתי להאמין לך, והיום הוכחת לי, כי צדקתי בטביעת עיני".

 

נפרדנו בלחיצת יד, ומדרכותינו שוב לא הצטלבו אפילו פעם אחת, כן, צריך להאמין. לא בכוח עליון ולא בבוקי סריקי. צריך להאמין באדם שמולך. ואז, קורים דברים...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: