'לָמָה, לֶמָה?' הלילה בו נשבר קובה וילן / מאיר מינדל

|

"למה, לֶמָה?" הלילה בו נשבר קובה וילן

מאיר מינדל - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קובה וילן כבר לא היה בקו הבריאות. מחלתו הממארת פגעה בו קשה, אך הראש והזיכרון היו צלולים.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

ידע קובה, שהגורל בחר בי לספר את סיפורה של נגבה לדורות הבאים, ותמיד קיבל אותי במאור פנים.  

ישבנו ב"בית נועם", שמיכה פרושה על רגליו, וחיוכו המזמין הפיח בי רוח של עזות מצח; 

"קובה, אתה זוכר שהזכרת פעם אחת את הלילה, בו נשברת?" שאלתי בהיסוס. חששתי, כי התרגשותו עלולה הייתה להיות לו לרועץ. 

"כן, זכורני כי דיברנו על כך, וטוב שאתה שואל גם על הרגעים, בהם אינני גאה כל כך."

 

קובה סיפר, ואני רשמתי ורשמתי...

 

לכל איש יש מסך. כל אדם, והמסך שלו. 

לרבים בעולמנו המסך איננו מתרומם לעולם. חייהם - עוברים עליהם, מבלי שמסכם יתרומם אפילו פעם אחת. לעומתם, יש אחרים, שהם ידועים או ידוענים, ומסך האלמוניות - מהם והלאה. 

הפעם אספר על איש אלמוני, שמסכו התרומם לרגע, הוא נגלה בכל יופיו וחזר אל השכחה.

 

לֶמה היה שמו. גבר יפה תואר, חניך "השומר הצעיר", שעלה ארצה מפולין כמו כל מייסדי הנקודה בנגבה. כל מכיריו - חיש היו למוקיריו. למצפון של הקיבוץ נחשב האיש; רגיש, נאמן, אכפתי, מסור, מוסרי ובעיקר - אדם, "א-מענטש" (ביידיש).

 

הימים הם ימי סתיו 1948. התקפות הטנקים והחי"ר המצרי, שכמעט וחיסלו את הקיבוץ, פסקו זה מכבר. צה"ל היה טרוד בהכנותיו לפרוץ את הדרך לנגב ולחלץ את 24 הישובים, המצויים דרומית לכביש מג'דל-חברון (אשקלון-קריית גת, כיום) ולשחררם מן הנתק, בו היו נתונים מתחילת המלחמה.

 

בתאריך 12/9/48 - אחה"צ הגיע לנגבה כוח של גד' 54 מחט' גבעתי בפיקודו של מוסא אשד, שעמד לצאת לסיור מודיעין באזור המצוי צפונית-מזרחית למצודת עירק אל סואידן ("צוק השחורים").

 

היחידה קיבלה תדריך על מיקומם של שדות מוקשים, ועם רדת החשיכה יצאה לדרך. לא היה ביציאתה שום דבר יוצא דופן, שיכול היה לרמוז על הטרגדיה, שתטלטל את גורלם של החיילים הצעירים והמחויכים, ש"להם - שום דבר לא יכול לקרות."

 

משימת הכוח הייתה לבחון את דרכי ההתגנבות אל "המפלצת על הגבעה" - שמה של המשטרה, שחטיבות חי"ר - "גבעתי" וחט' פלמ"ח הנגב - שוב ושוב כשלו בכיבושה.

 

היחידה ניווטה את דרכה בביטחון, ובעצם סיימה למלא את משימתה. כאשר הכוח החל לשוב על עקבותיו קרה משהו שאיש לא חזה. רגלו של אחד החיילים נגעה בתיל ממעיד, נצרת מלכודת הפתאים השתחררה, ושורת פיצוצים הרעידה את דממת הלילה. החיילים הפצועים זעקו לעזרה: "הצילו! אימא! חובש, אני פצוע!"

 

השקט התמים כל-כך התחלף באנחות ואנקות קולניות, שנשמעו בבהירות, והרי ידוע לכל, כי כל דיבור או צעקה בלילה נשמעים למרחוק.

 

חברי הקיבוץ, שנחרדו מן הפיצוצים, עזבו את עמדותיהם ורצו אל הגדר, אך פקודתו של קובה וילן הייתה קצרה ופסקנית: "איש בל יצא מתחום הישוב."

 

לב כל נחמץ, ותסכול של חוסר אונים היה מפעפע בחברים, שנפשם יצאה לחלץ, לעזור ולהציל את חיילי "גבעתי", שכרתו עם נגבה ברית דמים מאז אובדנו של "יואב" המפקד.

 

"איש אינו מורשה לצאת מגדר הקיבוץ - זאת הפקודה שקיבלנו מן החטיבה, ובודאי לא בלילה"- רעם קולו של קובה."הפקודה איננה חדשה, ועלינו למלאה כמו כל פקודה חטיבתית." החברים רטנו, התמרמרו אך לא העזו להמרות את פי המפקד.

 

לפתע, אל קרבת הגדר הגיע בריצה לֶמה קלורמן. משנודעה לו הפקודה התמוהה הוא התפוצץ מכעס: "קובה" - קרא למה בשברון לב - "קובה! השומעות אוזניך את מה שפיך מדבר? חיילים שלנו זועקים לעזרה, ואתה נמנע מלהוציא כוח חילוץ? מה קרה לך? אתה כל-כך השתנית, יחד בנינו את הבית הזה, אך אני ממש לא יכול להכיר אותך !!!" 

קובה החל להסביר, אך למה לא היה קשוב לקול ההגיון. 

"בגלל שמישהו פעם נתן הוראה, עליך להשתעבד לה? ומה עם השכל הישר משלך?". 

קובה ניסה להרגיעו, אך לשווא. בשלב זה לֶמה שלף מנדנו את הטיעון המוחץ ביותר, מולו קובה נותר - אין אונים. 

"מאז שהיית בצבא הבריטי השתנית לחלוטין. לבך הפך ללב אבן, ושוב אינני מזהה אותך. אתה עבורי לא חבר ולא שותף לדרך! מאז שלמדת אצל האנגלים לא רק מלומד מלחמה אתה כמוהם, כי אם גם חסר לב אתה, בדיוק כמוהם!"

 

קובה היה המום מדבריו המכאיבים של לֶמה, שעלב בו, בז לו והשפילו בפומבי. הכול ציפו במתח למוצא פיו של קובה, ששתק במבוכה. הזעקות הלכו ונחלשו, והוודאות הנוראה הלכה והתבררה.

 

ואז,לפתע, בקע קולו של קובה וילן: "בסדר, אני מוכן לקבל את הרעיון, ומי יעמוד בראש כוח החילוץ?" 

ענה לֶמה בהתרגשות של התרוממות רוח: "אני, אני, כמובן. אני אעמוד בראש הכוח ואובילו!"

בתוך דקות נמצאו כמה אלונקות, נקבעו אלונקאים וכוח החילוץ שהורכב מנגבאים ומחיילי גד'54 יצא לדרך.

 

בזהירות הוא עבר ליד שדות המוקשים, בזהירות התקרבו חייליו אל ההרוגים והפצועים אסירי התודה, שהמתינו מדממים, בזהירות - הרימום לאלונקות והחלו במסע איטי לעבר נמל הבית - נגבה.

 

או-אז קרה את אשר קובה כל כך יגור - אחד המחלצים נגע בלי משים בתיל, שנחבא בחושך. קולו המחליא של קפיץ, שהשתחרר הרעיד את הדממה. שורת הפיצוצים נשמעה שוב, ופלצות אחזה בממתינים. 

אחדים מאלו שנפצעו בתקרית הראשונה, שכבו הרוגים. פצועים חדשים נאנחו, ובכיים היה קורע לב.

 

ומה עם לֶמה? למה היה בין ההרוגים, ואיש לא פנה לארגן עוד חילוץ...

 

קובה צעד חפוי ראש אל בונקר המפקדה. רגשי אשם חנקו את גרונו, ותובנה אכזרית קרעה את נפשו; הוא נכנע להפצרותיו של לֶמה, הוא הפר את הפקודה מפאת חולשת אופיו והוא ישא עמו עד יומו האחרון את הכתם המעיק על מצפונו. 

לחש לי קובה כממתיק סוד: "אילו לֶמה לא היה מזכיר לי את שירותי בצבא הבריטי, ייתכן והייתי מחזיק מעמד ולא נכנע..."

 

הקיבוץ כולו היה שרוי באבל כבד, ולא היה איש, שמצא מלים מנחמות ומרגיעות. אבל הסאגה עדין לא תמה. אל הקיבוץ הגיעה צמרת חט' גבעתי - שמעון אבידן המח"ט, סגנו מאיר'קה דוידזון ואבא קובנר - קצין החינוך. בפיהם היו דברי ניחומים, אך גם בקשה הזויה קמעה: "היום, בשעה 16:00, ברחובות, מתקיים המצעד הצבאי הראשון לאחר אלפיים שנה. מהבקר מתקיים הכנס החטיבתי. הכול הוכן, והכול יודעים, כי הנגבאים לא רק צועדים במצעד, הם בצעידתם פותחים אותו!"

 

ותיקי נגבה הודיעו לחברי המשלחת, כי מפאת האבל הכבד נבצרה מהם השתתפותם במצעד. אבא קובנר, שהיה הרוח החיה בהכנת הכנס, הגיב מיידית: "אנו מבינים את סירובכם, בוכים אתכם ומי כמונו משתתפים בצערנו המשותף, אך דעו לכם, כי בלעדיכם הכנס והמצעד- יבוטלו.

 

בשם אחוות הלוחמים, שנוצרה בין נגבה לבין חיילי החטיבה  - הכנס בלי נגבה,המסמלת את מהות גבעתי, לא יתקיים."

 

בפעם השנייה ביממה נאלץ קובה וילן להיכנע ללחץ.

 

בקול חנוק ובגרון ניחר דלה ממצולותיו את מלותיו, המכות בי כמו בקורנס: "לא יכולנו להשבית את שמחתם של חברים לנשק, שראו בכנס מפעל חיוני עד למאוד. נכנענו וצעדנו."

 

עברו שנים. המסך ירד. למה הלך ונשכח. רק בני משפחתו זכרוהו ודאבו במשך שנים רבות.

 

לפני כשנתיים בצנעה נאספה אל אבותיה גם אלמנתו - ציפורה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: